חבל נחלתו יג ו

<< · חבל נחלתו · יג · ו · >>

סימן ו

תפילה בהרהור

שאלה

אדם חולה שהוצאת התפילה בפיו קשה עליו, ובגלל רוֹק הניגר מפיו הוא אינו מצליח להתפלל עם הציבור באותו קצב, שאל, האם יכול להתפלל חלק מהתפילה בהרהור ללא הוצאה בפיו?

א. שיטת רוב הראשונים

בברכות (טו ע"א) במשנה: "הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו – יצא (ברי"ף ועוד נוסחאות: דברי ר' יהודה); רבי יוסי אומר: לא יצא, קרא ולא דקדק באותיותיה, רבי יוסי אומר: יצא, רבי יהודה אומר: לא יצא". והלכה לפי כו"ע עפ"י פסיקת הגמרא כת"ק שיוצא ידי חובת ק"ש ללא השמעה לאוזניו.

וכך פסק הרי"ף (ברכות ח ע"ב): "אמר ר' יאשיה הלכה כדברי שניהם להקל שאם לא השמיע לאזנו יצא ואם לא דקדק באותיותיה יצא ודוקא דיעבד אבל לכתחלה לא".

מבאר המאירי את המשנה: "כונת המשנה לבאר תכונת הקריאה היאך היא ראויה. ואמר על הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו אלא שהניע שפתיו בלחש עד שאף הוא בעצמו לא שמע מה שאמר הרי קריאה זו כעין הרהור, ולכתחלה אין קורין כן, ואם קרא כן ר' יהודה אומר יצא, ומה שאמרו צריך להשמיע לאזנו, לא צריך שאין לו תקנה אלא צריך לכתחלה הא בדיעבד יצא. ור' יוסי אומר לא יצא דצריך ואין לו תקנה".

מתבאר מן המאירי שבדיעבד יצא דוקא אם הוציא בשפתיו ללא השמעה לאוזניו ולכתחילה צריך להשמיע לאוזניו.

וכך כתב הרשב"א בפירוש דעת ר' יוסי: "ורבי יוסי אמר לך ממילא שמעת מינה בכל לשון שאתה שומע פירש רש"י ז"ל תרתי שמעת מינה כי דרשת נמי שמע בכל לשון שמיעה נמי שמעת מינה דצריך להשמיע לאזנו, ואינו מחוור בעיני דמנא לן דשמעת מינה תרתי ועוד דלאו היינו ממילא, ונראה לפרש דהכי קאמר כיון דדרשת מינה כל לשון שאתה שומע ממילא שמעת מינה דהוא צריך להשמיע לאזנו דאי לא ל"ל דאצטריך רחמנא למשרי כל לשון שהוא שומע פשיטא שהרי אם אינו צריך להשמיע לאזנו אפילו בהרהור הלב בעלמא שרי וכדמשמע לקמן [כ' ב'] גבי בעל קרי ובהרהור הלב לא שייך לשון וממילא שמעי' שאין קפידה בין לשון הקודש לכל שאר הלשונות אלא ודאי מדאיצטריך רחמנא למשרי כל לשון ממילא שמעינן דצריך להשמיע לאזנו, ואפשר דר' יהודה דלית ליה הכין משום דסבירא ליה דאע"ג דאין צריך להשמיע לאזנו מ"מ צריך להוציא בשפתים ולא בהרהור לבד ומש"ה איצטריך רחמנא למשרי בכל לשון שהוא שומע, כן נראה לי".

עולה מדברי הרשב"א שהסתפק האם לפי ר' יהודה, שהלכה כמותו, צריך להוציא בשפתים ללא השמעה לאוזניו או שדי אף בהרהור הלב בלבד. לפי המתבאר מן הסוגיא נראה ששלש מדרגות באמירת ק"ש: השמעה לאוזניו, חיתוך בשפתיו ללא השמעה לאוזניו, הגִיָה בלבו. והרשב"א הסתפק האם יוצאים בדיעבד בדרך השניה או השלישית. ונראה שהגיה בלבו היא הרהור ולא חיתוך אותיות.

וכך פסק המאירי (ברכות טו ע"א): "כשם שאמרנו בק"ש שלכתחלה צריך להשמיע לאזנו ולדקדק באותיותיה ובדיעבד אף אם לא עשה כן יצא כן הדין בשאר מצות כגון ברכת המזון ושאר ברכות של מצות הן מטבע ארוך הן מטבע קצר, אבל בהרהור שלא על ידי שום קריאה אינו כלום דהרהור אינו כדבור, ומה שאמרו לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם ברך יצא לא בלבו ממש אלא שלא בהשמעת לאזנו".

וכתב ברבינו יונה (ברכות ח ע"ב): "לא יברך אדם בהמ"ז בלבו ואם בירך יצא. האי דאמרינן בלבו לא במחשבה לבד קאמר דודאי בהרהור לא יצא דהא קי"ל (כ ע"ב) דהרהור לאו כדבור דמי אלא ר"ל אף על פי שלא השמיע לאזנו כיון שחתך בשפתיו יצא. ואומר מורי הרב נר"ו שמי שמתחייב בברכה ואינו יכול לאומרה שאין ידיו נקיות או שעומד במקום שאינו נקי כגון החולה שאין מטתו נקיה ואינו יכול לבטא בשפתים התפלה יש לו להרהר הברכה או התפלה שנתחייב בה ואף על פי שאינו יוצא ידי חובה אלא באמירה יש לו להרהר בלבו וה' יראה ללבב ויתן לו שכר המחשבה דאמרינן הכי במדרש: אמרי האזינה ה' אמר דוד רבש"ע בשעה שאני יכול לדבר אמרי האזינה ובשעה שאיני יכול לדבר בינה הגיגי. והגיגי ר"ל המחשבה שאם היה ר"ל דבור אפילו לבשר ודם אין לומר בינה בדבר ששומע אלא מתוך שאינו אלא במחשבה אמר לשון בינה וכן נראה מהפסוק שאומר בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני, דמשמע שהדבור דבר אחד והמחשבה דבר אחר".

עולה מהראשונים שכיון שהרהור לאו כדיבור אינו יוצא בו י"ח בק"ש ובברכת המזון וצריך להוציא בשפתיו, ואף שאינו משמיע לאוזנו הרי זה נחשב כדיבור ויוצא בכך י"ח ק"ש וברכת המזון בדיעבד. ורבנו יונה הוסיף שמי שאינו יכול מצד סיבות מונעות לומר את הברכה בפיו ראוי שיהרהר בלבו וה' יראה ללבב.

ישנה סוגיא נוספת העוסקת ישירות בהרהור.

בברכות (כ ע"ב) במשנה: "בעל קרי (רש"י: "בעל קרי – מתקנת עזרא ואילך שתקן טבילה לבעלי קריין לעסוק בתורה...") מהרהר בלבו (רש"י: "מהרהר – קריאת שמע בלבו, כשמגיע זמן המקרא") ואינו מברך (רש"י: "ואינו מברך – אפילו בהרהור") לא לפניה ולא לאחריה (רש"י: "לא לפניה ולא לאחריה – כיון דברכות לאו מדאורייתא מחייב, לא אצרכוהו רבנן"); ועל המזון מברך לאחריו (רש"י: "ועל המזון מברך לאחריו – דחיובא דאורייתא הוא"), ואינו מברך לפניו (רש"י: "ואינו מברך לפניו – דלאו דאורייתא הוא"). רבי יהודה אומר: מברך לפניהם ולאחריהם".

עולה לפי דינא דמשנה (לפני שבטלו טבילת בעלי קריין בשביל תלמוד תורה) שעפ"י ת"ק ק"ש ובה"מ היו מהרהרים ולא משמיעים בקול, ואילו ברכות שהן מדרבנן אסורים בכלל.

ובגמרא: "אמר רבינא, זאת אומרת: הרהור כדבור דמי. (רש"י: "כדבור דמי – וכל אדם נמי יוצא ידי חובתו בהרהור".) דאי סלקא דעתך לאו כדבור דמי, למה מהרהר? (רש"י: "למה מהרהר – מה מועיל".) אלא מאי הרהור כדבור דמי, יוציא בשפתיו! – כדאשכחן בסיני. (רש"י: "כדאשכחן בסיני – שהפרישן מאשה דכתיב אל תגשו אל אשה (שמות י"ט), ועל פרישה זו סמך עזרא לתקן טבילה לבעלי קריין קודם שיעסקו בתורה, דכתיב (דברים ד') והודעתם לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב, כדאמרינן לקמן בפרקין [ברכות דף כ"א, ב'])".

מתבאר מדברי רבינא שכיון שהרהור כדיבור יוצאים י"ח ק"ש ובה"מ בהרהור ואילו על הרהור בתפילות וברכות אסרו משום שהוא כדיבור ואסרו משום תקנת עזרא לטבילת בעלי קריין. אבל על מצוות מן התורה עזרא לא גזר.

"ורב חסדא אמר: הרהור לאו כדבור דמי. דאי סלקא דעתך הרהור כדבור דמי – יוציא בשפתיו! – אלא מאי – הרהור לאו כדבור דמי, למה מהרהר? – אמר רבי אלעזר: כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל. – ונגרוס בפרקא אחרינא! – אמר רב אדא בר אהבה: בדבר שהצבור עוסקין בו. [כא ע"א] והרי תפלה דדבר שהצבור עסוקין בו, ותנן: היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי – לא יפסיק אלא יקצר (רש"י: "אלא יקצר – כל ברכה וברכה".), טעמא דאתחיל, הא לא אתחיל – לא יתחיל! שאני תפלה, דלית בה מלכות שמים. (רש"י: "דלית בה מלכות שמים – אין מלך העולם בברכות של שמונה – עשרה".) והרי ברכת המזון לאחריו, דלית בה מלכות שמים, ותנן: על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו! אלא: קריאת שמע וברכת המזון – דאורייתא, ותפלה – דרבנן".

היינו, לפי רב חסדא כיון שהרהור לאו כדיבור אין ערך להרהור כדי לצאת י"ח מצוה בין אם המצוה מן התורה או מדרבנן, ואע"פ כן חז"ל הטילו חיוב הרהור במצוות מן התורה כדי להשתתף עם הציבור, ולא הטילו עליו כן במצוות דרבנן. ולפי"ז אם נפסוק שהרהור כדיבור כיון שבטלו את טבילת עזרא, כל אדם שאינו יכול לומר ולהשמיע בפיו צריך להרהר ויוצא בכך ידי חובה. לעומת זאת אם הרהור אינו כדיבור אין משמעות להרהור כלל וע"כ בק"ש ותפילה חל עליו החיוב להרהר, ובשאר תפילות וברכות אין להרהורו שום משמעות.

בשיטה מקובצת לברכות (כא ע"א) כתב במסקנת הסוגיא: "אלא קריאת שמע וברכת המזון דאורייתא תפלה דרבנן. יש לומר דהשתא הדרינן מטעמא דאמרינן לעיל דצריך לעסוק בדבר שהצבור עסוקים בו דודאי ברכת המזון אינו דבר שהצבור עסוקים בו דביחיד הוא על הרוב ואפילו הכי אמר ליה. אלא טעמא משום דקריאת שמע וברכת המזון דאורייתא ועביד בהו מאי דאפשר ואומר אותם בהרהור אף על גב דלא הוי כדבור".

וכך כתבו תוספות (ברכות כ ע"ב ד"ה ורב חסדא): "ר"ח פירש דהלכה כרב חסדא מדתרצי רב אדא ורבי אלעזר למלתיה שמע מיניה כותיה קיימי ולא יצא בקריאת שמע בהרהור".

הרי"ף לא הביא כלל את המחלוקת.

בעל המאור (ברכות יב ע"א) כתב: "וכיון דלא איפסיקא הלכתא נקטינן לחומרא ככל דאורייתא כרב חסדא דאמר הרהור לאו כדיבור דמי ואם הרהר ק"ש בלבו ולא הוציא בשפתיו לא יצא והא דתניא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא תרגומא ובלבד שיוציא בשפתיו ואף על פי שלא השמיע לאזנו יצא ודרב חסדא עדיפא דקם ליה רבי יוחנן כותיה מדאמר רבי יוחנן במסכת שבת דבור אסור הרהור מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא תרגומא משום דבעינן והיה מחניך קדוש וליכא כדאיתא במס' שבת פ' שואל והאידנא קי"ל כר"י בן בתירא ובטלוה לטבילותא לגמרי בין לק"ש בין לד"ת שדין תפלה ודין ד"ת בענין הזה אחד הוא והרי"ף ז"ל לא הזכיר מדברי רבי אבינא ורב חסדא כלום".

עולה מדבריו שהן בדיני דאורייתא והן בדרבנן הרהור לאו כדיבור.

רבינו יונה (על הרי"ף, ברכות יב ע"א) הסיק ג"כ כרב חסדא וכפסיקת הגאונים ומוסיף: "כלומר כשאסר ר' יוחנן ההרהור כמו הדיבור לא אסר אלא גבי טינוף בלבד שבפרשת ושבת וכסית את צאתך כתיב והיה מחנך קדוש מש"ה החמירו בו ואמרו שהרהור אסור והנה נראה מכאן בפירוש שלא אמר הרהור כדבור אלא גבי ענין זה בלבד משום דכתיב והיה מחנך קדוש אבל בשאר מילי הרהור לאו כדבור דמי ומהכא שמעינן דמאי דאמר לעיל (טו, ב) אם בירך ברה"מ בלבו יצא אינו ר"ל בהרהור אלא בחיתוך שפתים אלא שלא היה משמיע לאזנו דאי בהרהור הלב בלחוד ודאי לא יצא כדכתבינן התם".

וכן הרא"ש הביא את הדעות לעיל והוסיף: "וכתב ר"ח ז"ל הלכתא כרב חסדא מדשקלו וטרו ר' אלעזר ורב אדא לתרוצי מילתיה ואין יוצא ידי חובתו בק"ש בהרהור עד שיוציא בשפתיו אף על פי שאינו צריך להשמיע לאזניו כדפסק רב חסדא גופיה לעיל פ"ב (שם)".

עולה מדבריהם שבמצוות שמצווים בדיבור מדאורייתא צריך לחתוך בשפתיו; אבל בדיעבד, אי"צ להוציא בקול כדי להשמיע לאוזניו. ובשטמ"ק לאחר שהביא שכן נפסק הוסיף: "ואיפשר נמי למימר דרבינא נמי הכי סבירא ליה דלא אמר אלא זאת אומרת משום דמתניתין קשיתיה וליה לא סבירא ליה".

המאירי מוסיף: "דברים שאין אדם חייב אלא מדברי סופרים יש מי שאומר שאדם יוצא בהן בהרהור ואין צריך להוציא בשפתיו, ואין הדברים נראין שאין להרהור עיקר לכלל העולם והוא שאמרו במלאכת שבת דבור אסור הרהור מותר, ומה שאמרו אסור להרהר בבית המרחץ ובבית הכסא שמא משום שנאמר והיה מחנך קדוש ואף בזו תלאוה בתלמוד המערב במחלוקת והוא שאמרו שם מהו להרהר בבית המרחץ ובבית הכסא חזקיה אמר מותר ור' יוסה אמר אסור. אמר ר' זעירא כל סבר קשי דהוה לי תמן סבריתיה, אמר ר' אלעזר כל ההוא סבר קשי דטבול יום תמן סבריתיה, ומה שאמרו לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא כבר פרשנוה בהוצאה בשפתים, ואף מה שאמר ר' מאיר אחר כונת הלב הן הן הדברים יש מפרשים אותה בהנעה בשפתים או שמא לר"מ שטה אחרת".

עולה מדבריו שאף בתפילה וברכות אינו יוצא י"ח בהרהור.

והראבי"ה (ח"א, מסכת ברכות סי' סג) כתב: "ובפר"ח כתוב נמי מהרהר בברכות אבל קריאת שמע מוציא בשפתיו. ונראין הדברים מפני שק"ש חמורה משאר דברי תורה וברכות הרי הן כדברי תורה וכן ברכת המוציא, אבל ברכת המזון דמדאורייתא הוא הרי היא כק"ש. ועל דרך זה יש לפרש המשנה". וכ"כ בקצרה הריקאנטי (סי' יב).

וברבינו ירוחם (תואו"ח נ"ג ח"ב) כתב ג"כ: "מהרהר בלבו כשקורא ק"ש לאו כדיבור דמי ואינו יוצא ידי חובה עד שיוציא בשפתיו ואע"פי שאינו צריך השמעת אזן כלומ' שישמיע לאזנו וזהו כוונת הלב כלומ' שיוציא בשפתיו אפי' שלא ישמיע לאזנו כך פשוט ומוכח בברכו' וכן פסק ר"ח. הרהור לאו כדיבור וכן כתב הר' יונה".

ובשו"ת מהרי"ל (סי' רא, ב) פסק: "וללמוד שאר ענינים בהרהור, רוב רבותינו מסקי דהרהור לאו כדיבור דמי לענין קריאת שמע וברכת המזון, ואפי' למאן דאמר אין צריך להשמיע לאזנו מכל מקום צריך להוציא בשפתיו אבל בהרהור כלל לא".

ב. שיטת הרמב"ם

אולם הרמב"ם (הל' ברכות פ"א ה"ז) פסק: "כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו". ומפורש עולה מדבריו שלפחות לגבי דינים דרבנן יוצא י"ח אף בהרהור ללא הוצאה בשפתיו.

הכסף משנה הביא מקורו: "פרק היה קורא (דף ט"ו) תנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר' יוסי אומר לא יצא ובגמרא אמר רב יוסף מחלוקת בק"ש דכתיב שמע ישראל אבל בשאר מצות ד"ה יצא, ופירש"י בכל המצות בכל הברכות ותניא נמי התם לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא. ופירש"י בלבו שלא השמיע לאזניו ומלשון רבינו שכתב בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלב משמע דאע"פ שלא הוציא בשפתיו יצא". ולא קישר את דברי הרמב"ם לדין הרהור.

בהלכות ק"ש (הל' קריאת שמע פ"ב ה"ח) הרמב"ם לא פרט וכתב: "וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזנו יצא".

וכתב שם הכס"מ: "וכתב הרי"ף ז"ל ודוקא דיעבד אבל לכתחלה לא, והם הם דברי רבינו. וכתב ה"ר מנוח להשמיע לאזנו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו עכ"ל".

היינו, הכס"מ מביא שרבנו מנוח פרש את הרמב"ם כשיטת הגאונים שהרהור בלבו אינו מוציא אותו י"ח ולכן צריך לפחות לחתוך בשפתיו. אולם ביאור זה לרמב"ם קשה הלא בהל' ברכות כתב בפירוש שיצא אף אם ברך בלבו.

ואף הב"י עצמו העיר שכן צריך להבין ברמב"ם. שכן הטור (או"ח סי' קפה) לגבי ברכת המזון כתב כראשונים האחרים: "ומיהו אם לא השמיע לאזניו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו". והעיר הב"י: "אבל הרמב"ם כתב בפ"א (ה"ז) ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו וכן כתב גם כן סמ"ג (עשין כז קיא.) ומשמע מלשונם דבמחשבת הלב קאמר".

וכאמור בב"י, בסמ"ג (עשין סי' כז) כתב: "כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזניו מה שיוציא בשפתיו ואם לא השמיע לאזניו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו (רמב"ם ה"ז ע"ש בכס"מ) ואפילו ברכת המזון כדאיתא התם (טו, א-ב)".

וכן הריא"ז (ש"ג ברכות ח ע"ב אות ג) כתב: "ונראה לי שאפילו אם הרהר בלבו ולא הוציא בשפתיו יצא".

וכך העירו כמה מן האחרונים על שיטת הרמב"ם.

כך כתב בלחם יהודה (עייאש, הל' ק"ש פ"ב ה"ח): "ודע דהרמב"ם ז"ל חולק על הפסק דפסקו כרב חסדא דהא כתב בפ"א מהל' ברכות דין ז' וז"ל: כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזניו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזניו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו ע"כ. והוציא זה מברייתא דמייתו בפ"ב דברכות דף ט"ו ע"ב דתניא לא יברך בהמ"ז בלבו ואם בירך יצא ומפרש לה כפשטא בלבו ממש ולפ"ז פסק כרבינא דהרהור כדיבור דמי דהא קריאת שמע למ"ד אם השמיע לאזניו יצא כשאר מצות לדברי הכל כדמסיק שם רב יוסף מחלוקת בק"ש אבל שאר מצות דברי הכל יצא וכי היכי דבשאר מצות שמעינן דאין חילוק בין הוציא בשפתיו להרהר בלבו מהך דברכת המזון ה"ה נמי בק"ש... ולפ"ז כיון דשני עמודי ההוראה הרי"ף והרמב"ם מסכימים לפסוק כרבינא היה לו לב"י לפסוק כמותם ולמיעוט היה לו להזכיר דבריהם בשו"ע בשם ויש אומרים".

היינו, הוא משיג על הב"י מדוע לא פסק כשיטת הרמב"ם שהרהור כדיבור בין במצוות דאורייתא ובין במצוות דרבנן, או לפחות מזכירה בשם יש אומרים.

וכן בשו"ת פרח שושן (או"ח כלל א סי' יד) משיג על רבו בעל שו"ת גינת ורדים וכותב: "ואחר המחילה נלע"ד דכיון דלדעת הרמב"ם וסמ"ג דמברך בלבו יצא משום דפסקו דהרהור כדבור דמי, א"כ אם היא ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא, דכיון דהרהור כדבור דמי א"כ לכל מילי חשיב כדבור, ואפילו גבי ק"ש אם הרהר בלבו יצא וכן דעת ריא"ז הובאו דבריו בשלטי הגבורים פ' היה קורא [ברכות ח' ע"ב מדפי הרי"ף אות ג'] דגבי ק"ש אם הרהר בלבו אף על פי שלא הוציא בשפתיו יצא ע"ש. וכתב הב"ח בסי' ס"ב דראייתו לדחות דרב חסדאי דאמר הרהור לאו כדבור דמי מדאמר ד"ה ור"י דאסור להרהר בד"ת במקום הטנופת ע"ש, ודבריו תמוהים דהא קא' בגמ' בהדיא בפרק שואל דף ק"ג דהתם היינו טעמא משום דכתיב והיה מחנך קדוש, ולעולם דהרהור לאו כדבור דמי ע"ש". וכ"כ שֶם יוסף (הל' ברכות פ"א ה"ז) שפסיקת הרמב"ם שהרהור כדיבור.

לעומתם הנחל איתן מסביר (הל' ק"ש פ"ב ה"ח) שלשיטת הרמב"ם יש לחלק בין ק"ש לבין שאר מצוות ובק"ש הרהור לאו כדיבור ולכן צריך להוציא בשפתיו לעומת זאת בשאר מצוות מדאו' ומדרבנן אי"צ להוציא בשפתיו ודי בהרהור בלבו. וז"ל: "וכ"כ באמת השאגת אריה בסי' ו' ובסי' כ"ד שכך הוא דעת רבינו וביאר דפסק כרב חסדא דאמר בפ' מי שמתו הרהור לאו כדיבור דמי וס"ל דרב חסדא לא פליג אדרבינא אלא בק"ש מהאי טעמא דאמרן דכתיב בה דיבור אבל בשאר ברכות מודה דבהו הרהור כדיבור דמי... ומ"מ דעת רבינו נראה כדברי הש"א דכל היכא דכתיב דיבור ממעט הרהור".

בשו"ת רבי אליהו מזרחי (הרא"ם, סי' מא) משמע שסבר להלכה כרמב"ם ואגב דבריו כתב: "וכן כל המצות הם הקוליות כתבו כל הגדולים עליהם מצות עשה לקרוא קריאת שמע מצות עשה לספר ביציאת מצרים ואף על פי שהשומעים קריאת שמע ולא קראו והשומעים ספור יציאת מצרים ולא ספרו אותם יוצאים בשמיעתן כאלו קראו וספרו".

ובתשובה הבאה מביא דברי מהר"ם אלשקר שמשיג על הרא"ם: "והנה קריאת שמע המצוה היא הקריאה לא השמיעה דכתיב ודברת בם ואם קרא ולא השמיע לאזנו כתבו ז"ל שיצא והיכי שייך למימר מצות עשה לשמוע והמצוה בקריאה ואיך יעלה זה על הדעת?".

ונראה שמחלוקתם כמחלוקת הרמב"ם עם שאר הראשונים לרא"ם על כרחך השומע לא הוציא מפיו מאומה ובמה יוצא י"ח?! וצריך לומר שיוצא בהרהור. אולם מהר"ם אלשקר סובר שהרהור לאו כדיבור ולכן אינו יוצא בכך י"ח.

והביא זאת אף הפרי מגדים (א"א סי' סב ס"ק ב): "שלא. עיין מ"א. וכן כתב הפרישה [דרישה סימן פה אות א] דהרהור לאו כדיבור דמי, ואל יאמר כלל אלא יהרהר ויצטער שרצונו לברך ואי אפשר, והקב"ה מצטרף מחשבה למעשה. ומסקנת המ"א משמע דיוצא באונס, וכן כתב בסימן קפ"ה [ס"ק] א', וכל שכן הוא מקריאת שמע: כתב הפרי חדש [אות א] בשם הר"מ אלשקאר [סימן י] ואליה רבה [ס"ק ב] דקריאת שמע אין יוצא בשמיעה של חבירו דכתיב [דברים ו, ז] ודברת בם, יע"ש. והקשה על זה, ועיין ב"י סימן תקצ"ד [ד"ה יחיד], ואי"ה בסימן קצ"ג אבאר עוד".

וכן בקובץ על יד (הל' קריאת שמע פ"ב ה"ח) כתב: "כתב בכנה"ג א"ח סימן ס"ב וז"ל השומע ק"ש ולא קרא יצא י"ח הרא"ם ח"א סימן ע"א (צ"ל מ"א) ובסימן מ"ב כתב בשם הר"ם אלשקר ז"ל שלא יצא ועיין בהשגת הראב"ד על בעל המאור בפ' הי' קורא הובא בס' תמים דעים סימן ר"ט וריא"ז כתב שאפילו הרהר בלבו יצא".

ובשו"ת שאגת אריה (ישנות, סי' ו) כתב שיוצאים י"ח בשמיעת ק"ש מדין שומע כעונה, ולכן אילם השומע שאינו יכול להוציא בפיו יוצא י"ח מדין זה. וז"ל: "אלא וודאי כמש"כ הוא עיקר וש"מ דה"ה אלם נמי אף על פי שא"י לקרות ק"ש בעצמו גם ע"י הרהור שלו א"א לו לצאת דהא הרהור לאו כדיבור דמי לגבי ק"ש מ"מ יכול לצאת ע"י שמיעתו מאחרים מטעם שומע כעונה וכדאמר' א"כ מחוייב לשמוע מפי אחרים כדי לצאת י"ח דכיון דאית ליה תקנת' מצות ק"ש רמיא עליה וחייב בה ומחוייב לשמוע מאחר דה"ל שומע כעונה כמו שמי שחציו עבד וחציו ב"ח מחוייב בתקיעת שופר ובמקרא מגילה אף על פי שאין יוצא ע"י תקיעת וקריאת עצמו מ"מ מחוייב לשמוע תקיעת שופר ומקרא מגילה מאחר הה"נ דאמרי' כה"ג לגבי ק"ש באלם שמחוייב לשמוע ק"ש מאחר ולאו דווק' בק"ש אלא ה"ה בתפלה ובה"מ ושאר כל המצות התלוין בדיבור פה לדעת כל רבוותא חוץ מהרמב"ם דס"ל דבכל המצות אינו יוצא י"ח בהרהור אפי' היכא דלא כתיב ביה דיבור בהדי'. ראוי להזהיר את האלמים לשמוע מפי אחרים המחוייבין בדבר כדי שהן יצאו ידי חובתם בשמיעה. אלא שיש לפלפל הרבה בזה לגבי שאר מצות חוץ מק"ש אם דעת הרמב"ם עיקר אם לא וכבר הוכחתי בראיות ברורות בכללי תורה ומצות שלי שהעיקר כדעת שאר רבוות' ז"ל וכמש"כ שם באריכות ע"ש".

ודעתו שיוצא י"ח לא מדין הרהור כיון שרק לפי הרמב"ם הרהור כדיבור, אולם מן הרא"ם לא משמע כן אלא יוצא מדין הרהור.

והעיר על דברי השאג"א סדר הלכה (הל' תשובה פ"ד), וסובר ששמיעה אינה מועילה בק"ש.

ובבאר יהודה (הל' ברכות פ"א ה"ז) העיר לגבי הרמב"ם: "כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו. ע"כ. ועיין בכ"מ וכבר כתבתי בזה בס"ד בפ"ב מהל' ק"ש דנ' שסובר הרמב"ם דהא דפליגי אמוראי אי הירהור כדיבור דמי או לא ה"ד במידי דכתיב בי' דיבור ולהכי פליגי אי הירהור הוי כדיבור או לא משא"כ במידי דלא כתיב בי' דיבור כלל בודאי יצא גם בהירהור לכ"ע ועיי"ש".

ג. הפסיקה להלכה

השולחן ערוך (או"ח סי' סב ס"ד) פסק: "אם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו, יצא. הגה: ואף לכתחלה יעשה כן אם הוא במקום שאינו נקי לגמרי ואינו יכול לנקותו משום אונס, יהרהר בלבו. ובלבד שלא יהא מקום מטונף לגמרי דאסור להרהר בדברי תורה במקום הטנופת (ב"י סי' כ"ה)".

בפשטות המדובר בהרהור ללא ביטוי בשפתיו, ותוכיח על כך לשון הרמ"א: 'יהרהר בלבו'. וכן משמע מדברי האחרונים.

הלבוש (או"ח סי' סב) פסק:

"סעיף ג: וצריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו מדכתיב שמע, מיהו אם לא השמיע לאזנו יצא, דעיקר פירוש שמע לשון הבנה הוא שיבין מה שיאמר, ובלבד שיוציא בשפתיו שאז הוא מבין יותר מכשהוא מהרהר בלבו".

"סעיף ד: מיהו אם מחמת חולי או אונס אחר, קרא קריאת שמע בלבו יצא, שהרי הבין מה שהרהר".

"סעיף ה: ואף לכתחילה יעשה כן שיהרהר ולא יוציא בשפתיו, אם הוא במקום שאינו נקי וטהור לגמרי ואינו יכול לנקותו מחמת איזה אונס, יהרהר בלבו דהרהור כדיבור דמי"...

ועולה בבירור מדבריו שהבין בפסיקת השו"ע והרמ"א שהרהור כדיבור בדיעבד אף בקריאת שמע.

הט"ז (ס"ק א) הסיק מכך: "ואף לכתחלה יעשה כן. – מזה יש ללמוד במי שצמא בלילה במטתו שא"א לו ליטול ידיו ולברך יהרהר הברכה בלבו וישתה וכן יש ללמוד ממ"ש ב"י בסי' פ"ה בשם ר"י".

והמג"א (ס"ק ב) כתב: "ובשל"ה דף ס"ו כ' דמ"ש תר"י שיהרהר בלבו היינו שיחשוב בלבו שמחויב לברך ויצטער על כך על שאינו יכול לברך עכ"ל אין ל' תר"י משמע כן". וכן עולה מביאור הגר"א במקום.

והפרי מגדים (מש"ז ס"ק א) באר: "והנה יראה דעת המחבר בלא אונס אפילו דיעבד לא יצא בהרהור, ממשנה [ברכות] ט"ו א' לא השמיע יצא הא הרהור לא, הא אונס יצא מבעל קרי [שם] כ' ב' כרבינא שם, וכירושלמי [ברכות פ"א הלכה א] הביאו הב"י כאן [ד"ה וצריך], ועיין מ"א [סימן] קפ"ה [ס"ק] א' ברכת המזון אונס יצא, בסימן ר"ו [סעיף ג], יע"ש. ולפי זה כשיעבור אונס אין צריך לחזור ולקרות ולהתפלל, דמן התורה הרהור כדיבור, וחז"ל החמירו [ד]בלא אונס לא יצא, ובאונס העמידו על דין תורה. והנה להמחבר [סעיף ב] שמע (מיותר) [מותר] בכל לשון, א"כ דלא גרע מהרהור כמו שכתב חידושי הרשב"א ברכות ט"ו [ע"ב ד"ה ורבי], וגם אין צריך להשמיע לאזניו מן התורה אפילו לכתחלה כי אם מדרבנן, בהכרח שמע שיכוין ויבין פסוק א' מה שאומר, כמו שכתוב בסימן ס"ג סעיף ד', וכמו שכתוב ברכות י"ג ב' וי"ו א', [לשון] הסכת ושמע [דברים כז, ט]. אבל הר"מ ז"ל יש לו שיטה אחרת בזה, דבקריאת שמע פרק ב' הלכה ח' לא השמיע לאזניו יצא, משמע הא הרהור לא יצא, ופרק א' מהלכות ברכות הלכה ז' כל הברכות יוצא בהרהור אף בלא אונס, ועיין כסף משנה שם. והיינו דמחלק בין קריאת שמע, דשמע בכל לשון הא הרהור לא, ובין שאר מצות, ואפילו ברכת המזון דין תורה יוצא בלבו, וא"כ אין הוכחה לומר דבקריאת שמע בעינן כוונת הלב בפסוק ראשון, רק כוונה לצאת, דהוא מן התורה. ומר"מ פרק א' מקריאת שמע אין הכרע אי סובר רק פסוק ראשון דין תורה, ופרי חדש בסימן ס"ז [ד"ה הדעת הראשונה] ואי"ה שם [באשל אברהם] יבואר. אבל הפרי חדש בכאן [אות ד] וסימן צ"ד [אות ו] כתב דכשעבר האונס צריך לחזור ולקרות ולהתפלל, יע"ש. ולשון השו"ע משמע כמו שכתבתי דיצא ואין צריך [לחזור] כל שהיה אנוס, וכמשנה דבעל קרי וכרבינא בזה, והבן. ובחדושינו [ראש יוסף ברכות שם ד"ה משנה] הארכנו, וכאן אין להאריך. ובלבוש כאן סעיף ה' מסיים דהרהור כדיבור דמי, ובדברי תורה אסור להרהר במקום טינופת [משום] והיה מחניך קדוש [שם כג, טו], ולמאן דאמר כדיבור דמי אין צריך (להיה) [לוהיה] מחניך קדוש"...

עולה מדברי הפמ"ג שמבין ששיטת הרמב"ם אינה שיטת השו"ע. לפי הרמב"ם מסביר שהרהור לאו כדיבור בקריאת שמע ולכן שם הרהור אינו מוציא י"ח לעומת השו"ע שסובר שבאונס יוצא י"ח ואינו צריך לשוב ולקרות. ובברכת המזון ובשאר ברכות לכו"ע יוצא י"ח בהרהור הלב במקרי אונס.

וכך כתב בשערי תשובה (סי' סב ס"ק ב): "יצא – עבה"ט, ועיין שאגת אריה סי' ז' שהאריך במדבר ואינו שומע דחייב בק"ש ובכל המצות התלויין בדבור פה ואעפ"י שאינו יכול להשמיע לאזנו לית לן בה ואם שומע ואינו מדבר ג"כ יצא ע"י הרהור הלב ואינו זה דומה אל דבר הראוי לבילה ע"ש".

וא"כ אף לדבריו לגבי שומע ואינו מדבר יוצא בהרהור הלב.

ומכאן תמיהה גדולה על פסיקת המשנה ברורה (סי' סב ס"ק ז) שבאר שלא יצא בהרהור וכשיטת רוב הראשונים שהוזכרה לעיל.

וז"ל: "האי יצא לא לגמרי קאמר דהא קי"ל הרהור לאו כדיבור דמי אלא ר"ל דעכ"פ בשעה שאינו יכול לדבר יהרהר ק"ש בלבו והקב"ה יקבע לו שכר עבור זה אבל בעצם אינו יוצא בזה על כן כשיסתלק האונס אם עדיין לא עבר זמן ק"ש מחוייב לחזור ולקרותה [הסכמת רוב אחרונים ועיין בביאור הלכה]".

ובביאור הלכה הרחיב: "עיין במ"ב במה שכתב ע"כ כשיסתלק האונס כן הוא הסכמת הפר"ח וא"ר ומטה יהודא ובנין עולם והמגן גבורים ועוד אחרונים דלא כהמקילין בזה ולומר דהמחבר פוסק כמ"ד מדאוריי' הרהור כדיבור דמי בב"י בסימן זה ובסימן פ"ה ובסימן קפ"ה לא משמע כן וכן מוכח מביאור הגר"א דהמחבר בעצמו סובר הרהור לאו כדיבור דמי ובאמת בעיקר הדין אי הרהור כדבור דמי או לא אין ראוי להסתפק בזה אחרי דדעת רוב הראשונים וכמעט כולם נוטים דלאו כדיבור דמי הלא המה הר"ח והאשכול והרבינו יונה והרא"ש והאור זרוע והראב"ד והמרדכי והטור והרבינו ירוחם והשו"ע כלם פסקו דהרהור לאו כדיבור דמי וכן מוכח ג"כ דעת רש"י בברכות דף ט"ו ע"ב בד"ה בלבו שלא השמיע לאזנו משמע אבל בהרהור לא וכדפירש הרא"ש ורבינו יונה ושאר הראשונים בברייתא זו וכן המאור בפרק מי שמתו מפרש לברייתא זו כן [רק שראיתי חידוש בדבריו דמשמע מניה קצת שם דהוא פוסק כרב חסדא רק משום דהוא ספיקא דאורייתא א"כ לדידיה בשאר ברכות אם ברך ע"י הרהור יוצא בדיעבד ומשאר פוסקים דכתבו סתמא דהלכה כר"ח מכח ההיא סוגיא דשבת ק"נ לא משמע כן גם הוא בעצמו כתב שם לבסוף דרב חסדא עדיפא מכח ההיא סוגיא משמע דלא ברירא ליה דעתו בזה גם מטור ושו"ע לקמן בסימן ר"ו משמע דה"ה בשאר ברכות דרבנן] וכן הא"ר כתב דכל הפוסקים שראה כולם סוברים דהרהור לאו כדיבור דמי לבד מהרמב"ם והסמ"ג שסוברין דברכות אפילו בהמ"ז שהוא דאורייתא הרהור כדיבור דמי בדיעבד וריא"ז מפריז על המדה דאפילו בק"ש הרהור כדבור דמי וכיון דכל הראשונים חולקין עליהם להכי סתמו הטוש"ע דלא כוותייהו וכן כתב הב"ח וא"ר והוא פשוט. ובח"א ראיתי שכתב דמי שהרהר הברכה בלבו צ"ע ולענ"ד בבהמ"ז בודאי יחזור ויברך ואפילו בשארי ברכות הסומך על כל הראשונים דלעיל בודאי לא הפסיד".

וכן בערוך השולחן (או"ח סי' סב ס"ז) לאחר שברר ששיטת רוב הראשונים ואף הרמב"ם (לדעת ערוה"ש) שאין יוצאים י"ח מהתורה בהרהור בלבד כתב: "וזהו כונת רבותינו בעלי הש"ע אם מחמת חולי או אונס וכו' יצא כלומר דאע"ג דהרהור לאו כדיבור דמי מ"מ כשא"א בענין אחר יצא בזה כלומר דטוב משלא לקרות כלל דהכי אמרינן לרב חסדא דלכן בעל קרי מהרהר בלבו כדי שלא יהא כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל ע"ש ובודאי אם עבר האונס או החולי בתוך הזמן ק"ש יחזור ויקראנה בפיו אלא דלא שכיח".

ודבריהם לענ"ד צ"ע אחר שפסיקת השו"ע שלא כדבריהם וכן כתב בשו"ת באר דוד (סי' יג): "וגם דעת המחבר או"ח סי' ס"ב דבמקום אונס יצא בק"ש אף בהרהור דהרהור כדיבור דמי. וכתב המג"א סי' קפ"ה סק"א דכל הברכות כן ע"כ, א"כ י"ל דגם הר"י מודה דבאונס יוצא בדיעבד אף בהרהור"...

לגבי ברכת המזון פסק השולחן ערוך (או"ח סי' קפה ס"ב): "צריך שישמיע לאזניו מה שמוציא בשפתיו; ואם לא השמיע לאזניו יצא, ובלבד שיוציא בשפתיו". ומשמע שהרהור לאו כדיבור וצ"ע מדבריו בהל' ק"ש, אם כי בבברכת המזון לא דיבר על חולה או אנוס.

ואמנם המגן אברהם (ס"ק א) באר: "ובלבד שיוציא – אבל אם הרהר בלבו לא יצא, ונ"ל דאם מחמת חולי או אונס אחר קרא בלבו יצא כמו בעל קרי".

ודבריו לכאורה סותרים לדבריו בסי' קא שהבאנו לעיל בהערה. ואולי דעתו שמן התורה הרהור כדיבור ולכן חולה או אנוס יוצאים י"ח ואין צריכים לחזור על קיום המצוה אם נרפאו או יצאו מהאונס. אבל לגבי שאר מצבים חז"ל קבעו שהרהור לאו כדיבור ואף העמידו דבריהם וחייבוהו לחזור. ועדיין צל"ע.

ועי' פמ"ג (א"א ס"ק א) שסיים: "וכבר כתבנו [סימן עו משבצות זהב אות א ד"ה אם] דאם נאמר דבאונס יצא, דאפשר הרהור כדיבור, אלא שחז"ל אמרו שלא באונס לא יצא, א"כ בספק ברכות אם ירצה יהרהר ויפה עושה, נראה לי דלא שייך בהרהור לא תשא, ואי"ה בפתיחה לברכות [אות ב] אבאר עוד".

ובאר מחצית השקל את השולחן ערוך ואת המג"א:

"ובלבד כו'. לא יצא. דקיימא לן הרהור לאו כדבור דמי, וכמו שכתוב סימן ס"ב [סעיף ג]. ועיין במה שכתב מ"א סימן ק"א [ס"ק ב]:

"ונראה לי דאם כו' כמו בעל קרי. ר"ל, דתנן בברכות דף כ' ע"ב בעל קרי קודם שנתבטלה תקנת עזרא והיה אסור בתפלה ובדברי תורה, לכן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו. ואמרו הטעם שם בגמרא [כא, א] משום דלאחריו הוא ברכת המזון דאורייתא, אבל ברכה שלפניו לא הוי רק דרבנן, ולכן לא התירו לו לברך לפניו. ומבואר שם בתלמידי רבינו יונה [יב, א ד"ה ועל] דהא דמברך לאחריו ר"ל על ידי הרהור, אבל אסור להוציא בשפתיו. וא"כ תיקשי למאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי, וכדקיימא לן, מאי הועילו חכמים בתקנתן שיהרהר ברכת המזון בלבו. אלא על כרחך דאפילו לאו כדבור דמי מכל מקום יצא כשהיה אונס ולא יכול לקרות בפיו. והוא הדין דהוי מצי להביא ראיה ממה שכתב הב"י בסימן ס"ב [ד"ה וצריך] וז"ל, אם מחמת אונס או חולי קרא קריאת שמע בלבו יצא. אלא דהמ"א רצה להביא ראיה על ברכת המזון דקיימינן ביה מברכת המזון גופיה. וכתב הפרי חדש לעיל סימן ס"ב [אות ד] דאם עבר האונס ויש לו עדיין זמן לקרות קריאת שמע, צריך לקרוא קריאת שמע ויוציאו בפיו. וא"כ הוא הדין הכא אם עבר האונס ועדיין לא נתעכל המזון צריך שוב לחזור ולברך ברכת המזון ויוציאו בשפתיו, אף שכבר בשעת אונס בירך ברכת המזון ע"י הרהור".

ואין במשמע שאם עבר האונס צריך לחזור ולברך, ויותר נראה כדברי הפמ"ג שמן התורה הרהור כדיבור ורק חז"ל העמידו שבאונס יצא ושלא באונס לא יצא.

ובשערי תשובה (ס"ק א) כתב: "בשפתיו – עבה"ט ובספר חרידים כתב דרוב הפוסקים הסכימו דאם לא השמיע לאזניו לא יצא והביאו בר"י".

והמשנה ברורה (ס"ק ב) פסק עפ"י דרכו: "בשפתיו – אבל אם הרהר בלבו לא יצא. ואם מחמת חולי או אונס אחר בירך בהמ"ז בלבו יצא [מ"א] ועיין לעיל בסימן ס"ב במ"ב סק"ז שביררנו דהאי יצא לא לגמרי קאמר דהא קי"ל הרהור לאו כדיבור דמי אלא ר"ל דעכ"פ בשעה שאינו יכול לברך יהרהר בלבו והקב"ה יקבע לו שכר עבור זה אבל בעצם אינו יוצא וע"כ כשנסתלק האונס אם עדיין לא נתעכל המזון יברך ברכת המזון ועיין במה שכתבנו שם במ"ב ובבה"ל בכל הסעיף כי הכל שייך לכאן".

בשו"ת יביע אומר (ח"ד, או"ח סי' ג) האריך בדין הרהור כדיבור ומסקנתו לגבי תפילה שאמר בהרהור שיחזור ויתפלל נדבה. ולגבי ק"ש לא מצאתי שהכריע אם חייב לחזור בעבור האונס והאם קריאתו בחוליו בהרהור הלב מוציאה אותו י"ח או רק היא 'מעין מצוה'. ולגבי ברהמ"ז כתב: "ולענין הלכה נראה לפע"ד דבבהמ"ז כיון דלדעת מרן ורוב הפוסקים לא יצא י"ח בהרהור, צריך לחזור ולברך, כשאכל כדי שביעה, הואיל וחיוב בהמ"ז הוא מדאורייתא. אבל בברכות דרבנן יש לחלק בין ברכה ראשונה לברכה אחרונה, שבברכה אחרונה כיון דקי"ל בעלמא ספק ברכות להקל אפי' נגד דעת מרן בש"ע, וכמ"ש החיד"א בברכי יוסף א"ח (סי' ז סק"ג) ובכ"ד, ה"נ כיון שהרהר בלבו וכבר יצא י"ח להרמב"ם והסמ"ג, אין לו לחזור ולברך, דסב"ל". ונטה לדעת המשנ"ב.

מסקנה

כיון שהשו"ע פסק לגבי חולה ואנוס שמהרהר בלבו הן לגבי ק"ש והן לגבי ברכת המזון (עפ"י ביאור המג"א) נראה לי לפסוק לחולה שמתקשה מאד לחתוך בשפתיו שיהרהר בתפילה ולא יניע שפתיו, ואם מסוגל במצוות מן התורה להניע שפתיו יעשה זאת אף בלא השמעה לאוזניו.