חבל נחלתו יב כט

<< · חבל נחלתו · יב · כט · >>

סימן כט

טבילה דאורייתא מחמת אונס

שאלה

אשה שומרת מצוות נישאה ליהודי שאינו שומר מצוות (היא אינה רוצה ואינה יכולה נפשית להתגרש ממנו). הבעל כופה עליה תשמיש אף בשעת נדות. האם מן הראוי שתטבול פעם אחת בסוף שבעה מתחילת ראיה (עי' הסבר לכך להלן בפרק ב) ושוב בסוף שבעה נקיים, בפעם הראשונה כדי להציל מביאה על הנדה מן התורה, ובפעם השניה כדי לקיים את מלוא הדין אף מדרבנן, או שלנהוג כמו כל אשה ולטבול רק בסוף ז' נקיים?

פתיחה

מלכתחילה אין ראוי לעשות תקנה לעבריינים ואין ראוי להיזדקק לשאלה זו, וכל שאלתנו בדיעבד בשעת דחק גדולה, שאם לא נאמר כלום תעבור באיסור תורה וכך תעבור לפחות בחלק מהזמן אך באיסור דרבנן. כאמור במעש"ש (פ"ה מ"א) שכרם רבעי וערלה מסמנים אותו בשביעית כדי שהגזלנים לא יאכלו ויענשו משמים, וכאמור בבבא קמא (סט ע"א): "אבל בשאר שני שבוע – הלעיטהו לרשע וימות". וכבר דנו רבים מפוסקי דורנו בין הציבור החילוני בימינו והאם צריך להצילם מעבירה.

אולם כאן מדובר באונס מסויים, שכן לצאת מבעלה אינה מוכנה ובעצם הביאה היא אנוסה, והיא רוצה למעט בעבירה כמה שניתן.

וכבר אמר התלמוד בסוטה (מח ע"א): "זמרי גברי ועני נשי – פריצותא, זמרי נשי ועני גברי – כאש בנעורת. למאי נפקא מינה? לבטולי הא מקמי הא". כלומר יש מקום למעט בעבירה כמה שניתן אעפ"י שמלכתחילה ודאי זה אסור וזה אסור.

ואף התורה הכירה במצבי בדיעבד כאמור בקידושין (כב ע"א) לגבי יפ"ת: "מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות".

וכן בשולחן ערוך (או"ח סי' רנד ס"ו): "ואם נתנו (הדביק פת בתנור) בשבת, אפילו במזיד, מותר לו לרדות קודם שיאפה כדי שלא יבא לידי איסור סקילה".

ומבאר המשנה ברורה (ס"ק לט) אפילו במזיד – דהו"א הלעיטהו לרשע וימות קמ"ל דשרי וכ"ש כשהדביק בשוגג דשרי כדי שלא יבוא לידי איסור חטאת". (ורדיית הפת בשבת אסורה מדרבנן – רש"י שבת ג ע"ב).

וא"כ השאלה האם נתיר לה לטבול כדי להסיר ממנה איסור מן התורה אף שחכמים בטלו טבילה זו כאשר קבעו לכלל הנשים סדר מיוחד. או שנניח לה בחטאה ולא נעשה תקנה לעבריינים.

א. הבא על הנדה – האם שניהם חייבים כרת?

נאמר בויקרא (כ, יח): "ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקרה הערה והוא גלתה את מקור דמיה ונכרתו שניהם מקרב עמם". ונאמר בספרא (קדושים פרשה י פרק יא): "אשר ישכב את אשה דוה אין דוה אלא נדה שנאמר והדוה בנדתה".

ופסק הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"ח ה"א): "והבא על הנדה אף על פי שהיא בכרת".

וכך פסק החכמת אדם (שער בית הנשים כלל קז ס"א): "כתיב בפרשת קדושים (ויקרא כ', י"ח) ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקורה הערה וגו' ונכרתו שניהם מקרב עמם ודוה הוא כולל שני מינים נדה וזבה (שדוה רצה לומר שזב ממנה דם) וכתיב מקורה הערה למדנו שאפילו לא גמר ביאתו אלא שהערה בה לבד מכל מקום חייבים כרת... ".

למדנו שהבא על הנדה והנדה עצמה אם עשו במזיד חייבים שניהם כרת. וכן הדבר פשוט בש"ס ופוסקים. במקרה הנוכחי אמנם סופה באונס אבל תחילתה בפשיעה, הרי היא אינה מוכנה להתגרש ממנו, וכל עוד היא חיה עמו אי אפשר לראותה כאנוסה, ולכן אף היא עצמה חייבת כרת או עכ"פ עוברת בעבירה שחיובה כרת.

ב. מתי מסתיימת נידות מן התורה

נברר עתה את האפשרות של טבילה מוקדמת. באר בערוך השולחן (יו"ד סי' קפג):

סעיף ה

"אף על גב דהאידנא אין נ"מ בין נדה לזבה ועוד בזמן הגמ' בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים וקראו לזה הלכה פסוקה [ברכות ל"א א] מ"מ נבאר לפי דין התורה מהו נדה ומהו זבה דהנה שני פרשיות כתיבי במצורע בעניין זה בפרשה ראשונה כתיב [שם טו, יט] ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה וגו', והיינו בין שראתה רגע אחת ובין שראתה כל שבעת הימים טובלת ביום השביעי בלילה שנגד יום השמיני והיא טהורה ואינה צריכה לספור שבעה נקיים רק שתפסוק בטהרה ביום ז' קודם בין השמשות ובלילה טובלת וזהו דין נדה".

סעיף ו

"ובפרשה שנייה [שם טו, כה] כתיב ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה טמאה היא וגו' ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר וזהו זבה שהדם זוב ממנה בלא עת נדתה כלומר בהווסת הקבוע לנשים הן שנמשך מזמן נדתה הראיות כלומר שראתה כל ז' ימי נדות ולא פסקה מלראות גם אחרי עבור הז' ימים וזהו או כי תזוב על נדתה כלומר שנמשך יחד והן שפסקה בסוף הז' ימים מלראות ואחר יום או יומים או יותר ראתה דם ובזה היא זבה כפי הדינים שיתבארו וכשהיא זבה גמורה צריכה שבעה נקיים לאחר שפסק הדם ואח"כ תטהר במי מקוה".

עולה שטומאת נידות מן התורה נמשכת שבעה ימים וביום השביעי לתחילת ראייתה טובלת וטהורה מן התורה.

מסביר החכמת אדם (שער בית הנשים, כלל קז סעי' יב, טו-טז):

"אין זיבה אלא בי"א שסמוכין לז' שראתה בהן נדות והזהר במנין זה שכבר טעה בו אחד מגדולי המחברים (כוונתו על הרמב"ם בש"ך סימן קפ"ג) (ס"ק ד')".

"כשנתמעט לבן של חכמים מפני כובד הגלות ותכיפת הצרות חששו שמא יבואו לטעות בדבר שזדונו כרת שהרי אפשר שתראה אשה בימי נדתה שבעה ימים ויהיה של ששה דם טהור ושל יום שביעי דם טמא ואפילו מראה דם לחכם גדול ובקי אפשר שתטעה בעצמה במנין הנדות והזיבה... ולפיכך (=כדי למנוע טעויות בהבחנה בין נידות לזיבות) עמד רבינו הקדוש ותקן שכל אשה שתראה יום אחד תספור ששה נקיים ואם ראתה שנים תשב ששה נקיים ואם ראתה שלושה תשב שבעה נקיים ובכל ימים שתראה כך היא נידונית ואינה צריכה להראות דם לחכם ולא למנות ימי נדות וזיבה".

ממשיך החכמת אדם (שער בית הנשים כלל קז סעי' יז-יט):

"אף על פי שזו התקנה אין בה בית מיחוש החמירו בנות ישראל על עצמן שאפילו ראתה יום אחד טיפה כל שהיא ופסק הדם סופרת לה שבעה נקיים בין שראתה בעת נדתה בין שראתה יום אחד או שנים או השבעה כולן או יותר משיפסוק הדם סופרת שבעה נקיים כדין זבה גדולה".

"ומפני מה החמירו בנות ישראל כך על עצמן כדי שיהיו בכל זמן מונות מנין אחד ולא תשתנה מנהגן בין ראייה אחת לשלושה ימים הרי שראתה שלושה ונעשית זבה התחילה וספרה עד ששה נקיים וראתה בשביעי טיפה כחרדל ודאי צריכה לישב שבעה נקיים ויש שאינן בקיאות בין תחילת ראייה לסתירת הספירה ויבוא הדבר לידי טעות".

"חומרא זו שנהגו בנות ישראל הוכשרה בעיני החכמים ועשו אותה כהלכה פסוקה בכל מקום לפיכך אסור לאדם להקל בה ראשו לעולם [עד כאן לשון הרמב"ן]".

עפ"י דברי ערוה"ש וחכמת אדם עולה שרוב הנשים הן נידות ולא זבות, שהרי לאחר שספרה שבעה נקיים וטבלה דם שתראה הוא דם נדה. ורק אם ראייתה ארכה יותר משבעה ימים היא נכנסת לימי זיבה. וא"כ מן התורה אם ראתה חמישה או ששה ימים – אם תטבול בסוף היום השביעי לאחר הפסק טהרה היא טהורה מן התורה. ואמנם אם תראה יותר משבעה טבילה לא תועיל ללא ספירת שבעה נקיים, אולם אף הסתייגות זו יכולה להיאמר לה.

ג. חומרת ימי ליבון

חומרת ימי ליבונה גדולה מאד.

כמסופר בשבת (יג ע"א): "תני דבי אליהו: מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואמרה להם: כתיב בתורה (דברים ל) כי הוא חייך ואורך ימיך, בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה, [עמוד ב] ושימש תלמידי חכמים הרבה – מפני מה מת בחצי ימיו? ולא היה אדם מחזירה דבר. פעם אחת נתארחתי אצלה והיתה מסיחה כל אותו מאורע. ואמרתי לה: בתי, בימי נדותך מה הוא אצלך? אמרה לי: חס ושלום, אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. – בימי לבוניך מהו אצלך? – אכל עמי, ושתה עמי, וישן עמי בקירוב בשר, ולא עלתה דעתו על דבר אחר. ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה (ויקרא יח) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. כי אתא רב דימי אמר: מטה חדא הואי. במערבא אמרי, אמר רב יצחק בר יוסף: סינר מפסיק בינו לבינה".

ומבאר תוספות:

"בימי לבוניך מהו אצלך – לא משום שיש לחלק בין נדות לליבון דהא אמר ר"ע בפרק במה אשה יוצאה (לקמן דף סד:) הרי היא בנדתה עד שתבא במים אלא לפי שידע אליהו שכך היה המעשה. ור"ח ורש"י פירשו בפרק אף על פי (כתובות דף סא. ושם) גבי שמואל מחלפא ליה דביתהו בידא דשמאלא היינו בימי ליבונה אין נראה כדפירשתי, ור"ת פירש שהיו רגילים לטבול שתי טבילות אחת לסוף שבעה לראייתה שהיא טהורה מדאורייתא בהך טבילה ואחת לסוף ימי ליבון לכך היה מיקל אותו האיש"...

עולה עפ"י תוס' (ופירוש ר"ת מובא בראשונים נוספים) שלולא טבילת סוף נידות אין שום הבדל בין נידות לליבון, ועל אף שאשתו של אותו תלמיד טבלה בסוף נידות בכ"ז מת בגלל שלא נהג כל הרחקות נידה בימי ליבון אע"פ שטבלה בסוף נידותה.

וכך אמור ברמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"א הי"ז): "כל ז' ימים נקיים שבזמן הזה אף על פי שהן ספק אם טבלה בהן כאילו לא טבלה"...

אמנם מתוס' הרא"ש (כתובות סא ע"א) משמע שיש ערך לטבילה בסוף נידות אלא שנשים לא נהגו בכך: "רש"י פירש מחלפא ליה בידא דשמאלא בימי ליבונה, משמע שיש להקל יותר בימי ליבונה מבימי נדותה, ואין נראה לר"ת כי אין חילוק בזמן הזה, אף על גב דאיתא בפ"ק דשבת בימי ליבונך מהו אצליך בימי נידותיך מהו אצליך שמא היו רגילין לטבול אחר שבעת ימי נידות כשפוסקת בשביל טהרות דלא אסירא מהשתא אלא מדרבנן אבל בזמן הזה שאין רגילות לטבול עד שיהא לה ז' ימי נקיים כך הם ימי ליבון כימי נידות דאמרי' במסכת נדה תהיה בנדתה עד שתבא במים".

וכן הרשב"א (שבת יג ע"ב) כתב: "אלא המחוור שבאותן הימים שלאחר תקנת בנות ישראל כשהיו משלימות שבעת ימי נדה דאורייתא היו טובלות וטהורות דבר תורה ואחר כך סופרות שבעת ימי נקיים, והיו נוהגות כן מפני תקנת הטהרות שמא תגע בטהרות ובאותן הימים היה אותו תלמיד מיקל הואיל וכבר טבלה וטהורה היא דבר תורה".

עולה מן הראשונים שאמנם בימינו לא נהגו בטבילה זו מפני שאין בה תועלת שהרי אין לנו טהרות, והטבילה אינה מתירה מאומה מצד גזירות דרבנן, אבל חכמים לא אסרו לטבול בסוף נידות. וא"כ עדיין השאלה עומדת על מקומה האם להורות לאותה אשה שתטבול אחר שבעת ימי נידות או שתנהג כמנהג כל הנשים רק אחר שבעה נקיים ואין אנו אחראים על העבריינים.

ד. האם להורות לה לטבול בסוף שבעה

אולי ניתן ללמוד מתשובת הריב"ש (סי' תכה): "ומה שנפלאת: איך לא תקנו טבילה לפנויה, כדי שלא יכשלו בה רבים? ואין כאן מקום תמה! שהרי כיון שהפנויה אסורה, כמש"כ. אדרבה! אם היתה טובלת, היה בה מכשול: שהיו מקילין באסורה; כיון שאין אסורה, אלא מדרבנן. כמו שאירע לאותו תלמיד... ועוד, דאפשר דס"ל טבילה בזמנה, מצוה. ואעפ"כ כתב הרמב"ן ז"ל: שבטלוה בדורות האחרונים, משום דהויא חומרא דאתיא לידי קולא: שיבאו בה לידי מכשול, להקל באסורא דרבנן; כמו שנכשל אותו תלמיד. ובזה יש לתרץ: במה שהוקשה לך".

ניתן ללמוד מדברי הריב"ש שתי נקודות, ראשית שלא תקנו טבילה לפנויות נידות כדי שלא יבואו להקל בתשמיש עם פנויה ח"ו מתוך שיאמרו שאינה נדה, ועוד שהרמב"ן סבר שמאותו טעם עצמו בטלו טבילה בסוף נידות כדי שלא יבואו להקל בימי ליבון.

א"כ, אם נייעץ לה לטבול בסוף נידות, תעבור על גזירת חכמים לביטול אותה טבילה, וכן שמא היא עצמה מתוך שיעצנו לה לטבול בסוף נידות תבוא להקל בימי ליבון, ותתיר לעצמה התקרבות לבעלה כיון שכבר אינה חייבת כרת, או שתזלזל בטבילה בסוף שבעה נקים. (ובמיוחד באשה כזו שמוכנה לחיות עם בעל שבא עליה בימי נידותה). וא"כ אם נייעץ לה לטבול בסוף נידות, אנו מלמדים אותה להקל בגזרות חז"ל, שנאמר בהן (תוספתא חולין פ"ב הכ"ג): "אמר ר' ישמעאל אשריך בן דמה שיצאת בשלום ולא פירצת גזירן של חכמים, שכל הפורץ גדירן של חכמים לסוף פורענות בא עליו שנ' ופורץ גדר ישכנו נחש". וא"כ הקלנו עליה בעונש של תורה והחמרנו עליה בחוויא דרבנן.

נראה איפוא, שאין להקל לה ולומר לטבול בסוף ימי נידות, ואע"פ שאיננו מצילים אותה מעוון כרת, אולם כיון שחכמים ביטלו לטבילה זו, והיא עצמה אינה מעוניינת לפרוש מבעלה, ובלימוד לטבול נגרום לה לעבור על דברי חכמים – איננו אחראים על עבירותיה.

מסקנה

אין להתיר לה לטבול בסוף ימי נידות, ובסוף ימי ליבון ודאי שחייבת לטבול ככל אשה בברכה.