חבל נחלתו יב טו
סימן טו
קריאת הלל בימי הפסח . (פרט ליום הראשון)
שאלה
בני ספרד נוהגים לברך על הלל שלם 'לגמור את ההלל' (ולא לקרוא כיוצאי אשכנז) ושלא לברך על הלל בדילוגים. מה מנהגם בהלל שקוראים בדילוג בששת ימי הפסח מיום השני ואילך, ומדוע אין קורין הלל שלם ביום האחרון?
א. הלל בר"ח ובחוה"מ פסח
הבבלי (ערכין י ע"א-ע"ב) שאל: "מאי שנא בחג דאמרינן כל יומא, ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא? דחג חלוקין בקרבנותיהן, דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן. שבת דחלוקה בקרבנותיה לימא! לא איקרי מועד. ראש חודש דאיקרי מועד לימא! לא איקדיש בעשיית מלאכה, דכתיב: (ישעיהו ל) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, לילה המקודש לחג טעון שירה, ושאין מקודש לחג אין טעון שירה".
מן הסוגיא עולה שבפסח אין אומרים הלל כל יום מפני שאינו חלוק בקרבנותיו.
פרש רש"י:
"ימי החג חלוקין בקרבנותיהם – דפרי החג מתמעטין והולכין".
"ראש חדש איקרי מועד – דכתיב (איכה א) קרא עלי מועד ובפ"ד דמסכת תענית (דף כט) תמוז דההוא שתא מלויי מליוה דכתיב קרא עלי מועד".
"השיר – הלל".
"מקודש – בעשיית מלאכה".
והביאו הראשונים סוגיא זאת ופסקו על פיה.
הרמב"ם כתב בהלכות מגילה וחנוכה (פ"ג הל' ו-ז): "ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין בהן את ההלל, ושמונה עשר יום בשנה מצוה לגמור בהן את ההלל, ואלו הן: שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, וראשון של פסח ויום עצרת, אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה, ולא תקנו הלל בפורים שקריאת המגילה היא ההלל".
"מקומות שעושין ימים טובים שני ימים גומרין את ההלל באחד ועשרים יום, בתשעת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ושני ימים של פסח, ושני ימים של עצרת, אבל בראשי חדשים קריאת ההלל מנהג ואינה מצוה, ומנהג זה בצבור לפיכך קוראין בדילוג, ואין מברכין עליו שאין מברכין על המנהג ויחיד לא יקרא כלל, ואם התחיל ישלים ויקרא בדילוג כדרך שקוראין הצבור, וכן בשאר ימי הפסח קוראין בדילוג כראשי חדשים".
עולה מן הרמב"ם ששני סדרים לאמירת הלל: בימים שמצוה מדברי סופרים (וכן בחו"ל ביו"ט שש"ג) קוראים את ההלל בשלמותו בברכה, בציבור וביחיד, ובימים שקריאת ההלל ממנהג בלבד אין מברכים על ההלל בציבור, קוראים אותו בדילוג ויחיד אינו קורא כלל (ואם התחיל קורא כמו הציבור). ובששת ימי הפסח פרט ליום הראשון קוראים כבר"ח ומצד מנהג וללא ברכה.
הראב"ד השיג בהלכה ז ובהלכות ברכות (פי"א הט"ז) שהן ציבור והן יחיד מברכים בר"ח, (ולא באר דעתו לגבי שאר ימי הפסח). ובהגה"מ (להל' ז אות ה) הביא מחלוקת גדולה בגאונים ובראשונים האם מברכים על קריאת הלל בר"ח מצד ברכה על מנהג והביא ראיות של שני הצדדים. ובאר המגיד משנה: "ומפני שקריאתו תלויה במנהג כתב רבינו שאין מברכין עליו וכן אמרו קצת מפרשים והביאו ראיה ממה שאמרו בפ' לולב וערבה (סוכה מ"ד:) גבי ערבה ביום שביעי חביט חביט ולא בריך אלמא קסבר מנהג נביאים הוא ומכאן שאין מברכין על המנהג, ויש מן הגאונים כדעת זו ויש בזה הרבה סברות, ומנהגנו שצבור מברכין עליו ויחיד אומרו בלא ברכה".
מתברר שהחלוקה בין ספרד לאשכנז בברכת ההלל בר"ח אינה מוחלטת והמגיד משנה שהיה בספרד ברך על הלל בר"ח וכן משמע מהרא"ש והטור. והיא נקבעה בימינו בגלל מנהג א"י שנהג כרי"ף ורמב"ם ועפ"י פסיקת השו"ע (יובא להלן).
לגבי שאר ימי הפסח כתב המגיד משנה: "וכן בשאר ימי הפסח וכו'. דעת רבינו להשוות חולו של פסח לראשי חדשים, וזה נראה כדעת כל המפרשים חוץ מהרמב"ן ז"ל שחלק ביניהם ואמר דבחולו של פסח אפילו יחיד מחוייב לקרותו בדלוג שעיקר תקנה כך היתה לאומרו בחול הפסח בדלוג ולברך עליו".
וכן הכסף משנה הביא דברי המ"מ והוסיף: "ובסוף הל' ברכות כתב רבינו בפירוש שהלל של חוה"מ של פסח אין מברכין עליו".
הר"ן (על הרי"ף, שבת יא ע"ב) הביא את דברי הרמב"ן ביחס לשאר ימי הפסח וז"ל: "אבל הרמב"ן ז"ל כ' בספר הלקוטות דששה ימים של פסח ור"ח לאו חד דינא אית להו משום דששה ימים של פסח כיון דאיקרו מועד מחייבין למקרי הלילא בדלוג, ועלייהו אמרינן בפ' היה קורא [דף יד א] ימים שאין היחיד גומר את ההלל (בין פרק לפרק) פוסק, כלומר כקריאת שמע ודוקא מפני הכבוד הא לאו הכי לא וכדאמרינן התם ברב בר שבא דאזיל לקמיה דרבינא בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל ולא פסיק ליה לשאל בשלומיה ואמרינן משום דלא חשיב עליה דרבינא כלומר דלא חשיב מפני הכבוד דלאו רביה ולא גדול בחכמה הוא, אבל הלל דראש חדש אינו בכלל זה אלא בין צבור בין יחיד אינן גומרין ולא קורין מתקנת חכמים משום דלא אקדיש בעשיית מלאכה וכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון שירה שאין מקודש לחג אין טעון שירה כדאיתא בערכין (דף י, ב) הילכך בששה ימים של פסח קורין בדלוג ומברכין והיינו דרב בר שבא לא פסק ליה רבינא ואם איתא דלא מברכין אמאי לא פסק ליה אבל בראש חדש קורין ממנהגא ואין מברכין שאין מברכין על המנהג וכן כתבו בשם רש"י ז"ל דכיון דבמנהגא בלחוד תליא מילתא אין מברכין עליו כדאמרינן [סוכה מד, ב] בערבה חביט ולא בריך אלמא קסבר מנהג נביאים הוא אבל אחרים אומרים דדוקא על חביטת ערבה דאינה אלא חבטה בעלמא הוא שאין מברכין אבל בהלל דראש חדש מברכין ובכיוצא בזה כלל גדול אמרו בירושלמי אם הלכה רופפת בידך ראה היאך צבור נוהגין ונהוג כן ומנהג הוא שמברכין על ההלל".
עולה מדברי הרמב"ן שיש הבדל עקרוני בין שאר ימי הפסח לר"ח, ימי הפסח נקראים מועד ונאסרו בעשיית מלאכה ולכן טעונים שירה מדברי קבלה, ועל כן מברכים עליהם והן הציבור והן היחיד חייבים באמירתם ללא הפסק ככל דיני קריאת הלל. והלל בר"ח רק מנהג ואין לברך עליו.
ובמעשה רוקח (הל' ברכות פי"א הט"ז) סיכם את הדעות כך: "אמנם הראב"ד ז"ל חלק על רבינו וסבירא ליה דבחול המועד של פסח אין לברך אבל בראש חדש יש לברך כדי לפרסם שהוא ר"ח והיא סברת ר"ת, אלא שר"ת מוסיף דגם בחול המועד מברכים, והרמב"ן ז"ל נראה דס"ל איפכא דבחו"ה מברכים ובר"ח אין מברכים, ומחלקותם תלוי בהבנת הסוגיא דפרקא בתרא דתענית דף כ"ח רב איקלע לבבל בר"ח"...
ועולות הדעות הבאות לגבי ברכה על הלל:
רמב"ם – בפסח ובר"ח אין לברך.
ר"ת – בפסח ובר"ח יש לברך.
ראב"ד – בפסח אין לברך ובר"ח יש לברך.
רמב"ן – בפסח יש לברך ובר"ח אין לברך.
והמחלוקת לגבי הברכה אינה מקבילה לגמרי לגבי חובת הקריאה בציבור וביחיד.
הטור (או"ח, סי' תכב) פסק לגבי ראש חודש: "וקורין ההלל ורבו בו הדעות יש אומרים שיחיד אין אומר אותו כלל בראש חודש אבל צבור אומרים אותו ומברכין לפניו ולאחריו, ויש אומרים שאין חילוק בין יחיד לצבור ושניהם אומרים אותו בלא ברכה, ור"ת כתב דלא שנא יחיד ולא שנא צבור אומרין אותו ומברכין עליו אפילו כל יחיד ויחיד ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל, ומברכין לקרות את ההלל וחותמין ביהללוך וכ"כ רב עמרם וקורין אותו בדילוג... ועיקר קריאתו תלויה במנהג הלכך כל מקום ומקום לפי מנהגו. וכיון שאין גומרים אותו ואין קורין אותו אלא בדילוג אינו חמור לענין הפסקה כק"ש אלא אף באמצע שואל בשלום אדם נכבד שצריך לנהוג בו כבוד ומשיב שלום לכל אדם, אבל בענין אחר אין לו להפסיק ואם הפסיק ושהה בו אפילו שהה כדי לגמור כולה אין צריך לחזור לראש".
ובהלכות פסח (סי' תצ) פסק הטור: "כל הימים של ח"ה וב' ימים אחרונים של י"ט קורין ההלל ואין גומרין אותו אלא כאשר כתבתי בהלכות ר"ח".
באר הבית יוסף (או"ח סי' תכב, ב):
"ורבו בו הדעות י"א שיחיד אין אומר אותו כלל בראש חדש וכו'. סברות אלו וטעם כל אחד מהם כתבו התוס' (ברכות יד ע"א ד"ה ימים) והרב רבינו יונה (ז: ח. ד"ה ונראה וד"ה ורבינו יעקב) והרא"ש (סי' ה) בפרק היה קורא והר"ן בפרק במה מדליקין (יא ע"ב ד"ה תנא) ודעת הרי"ף בפרק במה מדליקין (שם) דיחיד לא יברך משמע אבל ציבור מברכין וכן נראה שהוא דעת הרב רבינו יונה ודעת רש"י (מחזור ויטרי עמ' , סדור רש"י עמ' ) דציבור נמי אין מברכין עליו וכן דעת הרמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ג ה"ז) וכתב עוד שיחיד לא יקרא כלל ואם התחיל ישלים ויקרא בדילוג וכתב הרא"ש והר"ן שבכיוצא בזה אמרו אם הלכה רופפת בידך ראה היאך הציבור נוהגים ונהוג כן והמנהג הוא שמברכים על ההלל והרב המגיד כתב ומנהגינו שציבור מברכין עליו ויחיד אומרו בלא ברכה: כתב הכל בו בסי' נ"ב (טז ע"א) בשם הר"פ שטוב לאמרו עם הציבור אף קודם תפילה עכ"ל. וכתב הרוקח (סי' רל) ראיתי את רבי שלא קרא הלל דראש חדש עם הציבור וקרא מעצמו מיושב בשעת קריאת התורה".
"ומ"ש רבינו בשם ר"ת דלא שנא יחיד ולא שנא ציבור אומרים אותו וכו'. נראה שכפל לומר אפילו כל יחיד ויחיד לאפוקי מהלכות גדולות (הל' לולב לה ע"א) שפירש דציבור נמי נקראים יחיד כל זמן שאין כל ישראל יחד".
"ומ"ש ומברכין לקרות את ההלל. כלומר ואין מברכין לגמור וכן כתבו שם התוס' (יד. ד"ה ימים) והרבינו יונה (ח. ד"ה ורבינו יעקב) והרא"ש (סי' ה) ז"ל ועיין במה שכתב רבינו בסימן תפ"ח (רכד ע"א). וכתב המרדכי בפרק במה מדליקין (סי' רפו) בשם ראבי"ה (ח"ג סי' תתעט) דהמברך בראש חדש לגמור לא משתבש דלגמור תרתי משמע ושבלי הלקט (סי' קעד כת"י ב') כתב מי שטעה ובירך בראש חדש לגמור אין צריך לחזור".
"ומ"ש רבינו וחותמים ביהללוך. בסוף פרק ערבי פסחים (פסחים קיז:) תנן כוס רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר ובגמרא (קיח.) מאי ברכת השיר רב יהודה אמר יהללוך".
בשולחן ערוך (סי' תכב ס"ב) בהלכות ר"ח פסק:
"וקורים הלל בדילוג, בין יחיד בין צבור. וי"א שהצבור מברכין עליו בתחלה לקרוא את ההלל, (ואם בירך לגמור א"צ לחזור) (מרדכי פרק במה מדליקין ושבולי לקט); ולבסוף, יהללוך. והיחיד אין מברך עליו. ויש אומרים שאף הצבור אין מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, וזה דעת הרמב"ם וכן נוהגין בכל א"י וסביבותיה".
והרמ"א הגיה: "ויש אומרים דגם יחיד מברך עליו (טור בשם הרא"ש ור"ת). וכן נוהגין במדינות אלו. ומ"מ יזהר אדם לקרות בצבור כדי לברך עליו עם הצבור. וי"א דכשיחיד קורא אומר לשנים שיאמרו עמו ראשי פרקים דאז הוי כרבים (מרדכי פ' במה מדליקין ואגור בשם שוחר טוב). ונהגו כן בהודו ולא באנא".
ובהלכות פסח פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תצ ס"ד): "כל הימים של חולו של מועד ושני ימים אחרונים של יום טוב, קורים ההלל בדילוג כמו בראש חודש".
ונראה שאף לגבי הברכה על הלל בשאר ימי הפסח הדין כמו בר"ח שמנהג א"י שלא לברך בשאר ימי הפסח ומנהג אשכנז לברך. וכ"כ בספר מנהגי א"י (גליס, סימן כב סעיף סה).
ב. הלל בשביעי של פסח
לכאורה לפי כל הקריטריונים היה מן הראוי לומר הלל שלם בשביעי של פסח, הרי הוא יו"ט ואסור בעשיית מלאכה ונעשה בו נס קרי"ס.
ושנינו במסכת סופרים (פי"ח ה"ג): "וביום טוב האחרון של פסח, הלל הגדול, ואיזה הלל הגדול, הודו לי"י כי טוב, הודו לאלהי האלהים; ונהגו העם לומר הלל הגדול, אף על פי שאינו מן המובחר". מקום הברייתא במסכת עוסק בשיר של יום שנאמר בכל יום ומועד. וניתן ללמוד ממנו שחכמים והציבור הרגישו את הצורך לשבח ולהלל בו על הנס. ברייתא זו הובאה במחזור ויטרי (סי' תקכז).
ואמנם בדרשות הר"י אבן שועיב בדרשה לשבועות כתב שכל הימים בין פסח לשבועות הם הכנה לשבועות שהוא יום גדול ומיוחד ולכן: "לא נתקדש יום האחרון של פסח בקרבן חלוק משאר הימים, ואין בו הלל גמור עד יום החמשים הנזכרים, שעיקר קדושת היום הוא ענין החמשים כמו קדושת היובל"... אולם טעם זה הוא עפ"י הסוד ולא ראיתי שהתקבל באחרונים.
וכן עולה מדברי הטורי אבן (מגילה יד ע"א) שדן בסיבות לאמירת הלל בפורים: "מה מעבדות לחירות אמרינן שירה. פירש"י ביציאת מצרים אמרו שירה על הים. וק"ל טובא חדא דשירה זו לא הוקבע חובה לדורות אלא לשעה בשעת הנס לחוד אמרוהו. ועוד נס שעל הים לאו מעבדות לחירות לחוד הי' אלא ממות לחיים נמי כדכתיב המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות. ועוד הא דפריך בסמוך א"ה הלל נמי נימא, ואי האי ק"ו מעבדות לחירות אשירה שעל הים קאי הא קריעת ים סוף הי' בשביעי של פסח ואותו היום לא אמרינן הלל דהא בפ"ב דערכין (דף י' ע"א) חשיב כ"א יום שגומרין את ההלל ובחג המצות לא חשיב אלא י"ט ראשון לחוד ולא ז' שלו, וגם בשעת הנס ליכא למ"ד שאמרו הלל אלא יחידאי לחוד בפ"י דפסחים (דף קי"ז) ר"א וראב"י דאמרו משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים וחכמים וכולהו תנאי פליגי עליהם התם".
קשה א"כ מדוע לא נקבע הלל שלם בברכה ליו"ט אחרון של פסח.
הבית יוסף (או"ח סי' תצ) מביא תשובה מן הראשונים לבאר זאת: "ושבלי הלקט (סי' קעד סט:) כתב בשם מדרש הרנינו פרשת סוכה, שהטעם שאין גומרין ההלל כל ימי הפסח הוא לפי שנטבעו המצריים וכתיב (משלי כד, יז) בנפול אויבך אל תשמח".
והט"ז (או"ח סי' תצ ס"ק ג) מסביר מחמת טעם זה את הדילוג בחול המועד: "ההלל בדילוג. – מפני שבז' של פסח נטבעו המצריים אמר הקדוש ברוך הוא מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה וכיון שבז' אין גומרין אותו ע"כ גם בחה"מ אין גומרין אותו שלא יהא עדיף מי"ט האחרון".
והביא זאת אף המשנה ברורה (ס"ק ז).
אמנם המהרש"א בחידושי אגדות (ברכות ט ע"ב) הקשה על הטעם של מדרש הרנינו מהגמרא בברכות שכן דוד המלך אמר מאה ושלש פרשיות, ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים. וא"כ מה טעמו של המדרש, וז"ל: "במפלתן של רשעים כו'. מכאן קשה למה שכתבו האחרונים בשם המדרש שאין אומרים הלל ביום אחרון של פסח משום שאמר הקדוש ברוך הוא מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה (סנהדרין לט: מגילה י:) והרי הכא אמרו בהיפך דלא אמר דוד הלל עד שראה במפלתן של רשעים גם בפ"ב דערכין (י: ע"ש) אמרינן טעם אחר דלכך אין אומרים הלל ביום אחרון דפסח משום דאין חלוקים בקרבנותיהן ודו"ק".
והצל"ח (ברכות ט ע"ב) הביא את תשובת הזוהר לשאלת המהרש"א: "והקושיא שהקשה מהרש"א במס' ברכות, מצאתי בזוהר פרשת נח דף ס"א ע"ב דפוס אמשטרדם, וז"ל, אבל בזמנא אחריתא ליתא חדוא קמיה קב"ה כזמנא דאתאבידו חייבי עלמא וכו' הה"ד ובאבוד רשעים רנה, הני מילי כד מטי ההוא זמנא דאוריך לון ולא תאבין לגביה מחובייהו, אבל אי אתאבידו עד דלא מטא זמנייהו כדין לית חדוא קמיה על דאתאבידו, ואי טעמא איהו עד לא מטא זמנייהו אמאי עביד בהו דינא, אלא בגין דמשתתפי בהדייהו דישראל לאבאשא לון, ובגין כך עביד בהו דינא ואוביד לון מעלמא בלא זמנא, ודא הוא דאבאיש קמיה, ובגין כך איטבע מצראי בימא, עד כאן הצורך לענינינו. ותוכן כוונתו, דהמצריים בקשו להרע לישראל בשביל כך נטבעו בים הגם שעדיין לא נתמלא סאתם, ולכן לא חדי קב"ה באבודם ואין אומרים הלל. וא"כ מתורץ קושיית מהרש"א הנ"ל, הא דקאמר דוד המלך הללויה במפלתן של רשעים, היינו היכא דנתמלא סאתם יש חדוותא כלפי שמיא, אבל במצריים דלא נתמלא סאתם אלא בשביל שבאו להרע לישראל ובשביל כך נטבעו, אין לומר הלל". ועי' בצל"ח שהאריך בכך, ועי' של"ה (פר' בשלח תורה אור) שאף הוא הביא את תשובת הזוהר. וכן בווי העמודים (עמוד השלום פכ"ז סימן יג).
וראיתי שכתב ביד המלך (הל' מגילה וחנוכה פ"ג): "והנראה לי לחדש בזה, דהא דפריך הגמרא בנס אסתר דהלל נמי נימא, אין הכוונה דהיה להם לתקן תרויהו קריאת מגילה וגם הלל, דדבר זה אינו עולה על הדעת כלל שיהיה החיוב על תרווייהו מגילה והלל. דכיון דכל עיקר שירה בניסים האלה לא ידענו רק מק"ו מיציאת מצרים, והרי גם ביציאת מצרים עצמו לא היה בו שניהם יחד, דביום ראשון של פסח אנו מצינו בו חיוב אמירת הלל לדורות, וכמו שהודו אז בהלל וקול תודה בשחיטת הפסח בעת צאתם ממצרים והרי לא אמרו אז שום שירה אחרת, וביום שביעי של פסח כששוררו שירת הים לא אמרו אז הלל כלל, וכמו דמצינו בפרק ערבי פסחים (פסחים דף קי"ז ע"א) דאמר ר' אליעזר דהלל משה וישראל אמרו, אבל ר' יהודה ור' אלעזר המודעי ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא ור' יוסי הגלילי וחכמים כולם פליגי עליה דר' אליעזר, וכל הני תנאי כולם סבירא להו דבעת שעברו את הים לא אמרו משה וישראל הלל כלל. ובאמת אנו רואין דגם באמירת הלל לדורות לא חשיב הגמרא באותו השמנה עשר יום אשר גומרין בו הלל מדאורייתא רק יום ראשון של פסח לבד, אבל שביעי לא, ומשום דגם ביציאת מצרים לא אמרו הלל רק ביום הראשון בעת צאתם לבד, אבל בשביעי בעת עברם בים לא אמרו הלל רק שירת הים לבדה"...
ונראה לי לחדש שאמירת שירת הים בשביעי של פסח היא ההלל והלל הגדול הנאמר במקדש היה במקום הלל המצרי שאנו אומרים אותו במועדים.
ומצאתי שכוונתי (ובש"כ) לדברי ר"צ הכהן מלובלין כך מביא בס' יכהן פאר (הל' כלי המקדש פ"ג ה"ה, לחתנו של בעל ה'שפת אמת' – רבי חנוך צבי הכהן לוין): "והנה הא דלא היה החליל מכה ביום טוב האחרון של פסח. אולי י"ל דכמו שאין אומרים הלל שלם בפסח (כ"מ בגמ' בערכין י. במקומו עיין שם) ואיתא בספרי הרבי מלובלין זצ"ל דרגיל היה לומר דקרייתא זו הלולא היינו דקריאת השירה היא במקום ההלל וכן י"ל דלזה ג"כ א"צ לתקוע בחליל משום השירה ודו"ק".
ואולי יש באמירת שירת הים באחרון של פסח משום אמירת הלל.