חבל נחלתו יב הקדמה

הקדמה

נאמר במסכת שבת (פח ע"א): "דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וכיון שחטאו ישראל, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה, ופירקום. שנאמר (שמות לג) 'ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב'. אמר רבי חמא ברבי חנינא: בחורב טענו, בחורב פרקו. בחורב טענו – כדאמרן, בחורב פרקו – דכתיב ויתנצלו בני ישראל וגו'. אמר רבי יוחנן: וכולן זכה משה ונטלן, דסמיך ליה ומשה יקח את האהל. אמר ריש לקיש: עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לנו, שנאמר (ישעיהו לה) ופדויי ה' ישבון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם – שמחה שמעולם על ראשם".

מבאר המהרש"א: "אבל ישראל במתן תורה נגלה להם סוד זה להיות להם דעת אחד להיות מוכנים לעשות רצון אביהם שבשמים כמ"ש מי יתן והיה לבבם זה וגו' דהיינו שב' הלבבות שהם ב' יצרים היו להם דעת אחד כמלאכים הללו שהם מוכנים לעשות קודם שמיעה".

עמדנו כולנו בהר סיני וקבלנו את התורה והקדמנו נעשה לנשמע – לא כשליח השוקל אם יוכל לעשות שליחותו, אלא מכח המשלח נעשה הכל, ורק אח"כ נשמע ונתבונן ונתמלא מההשפעה האלוקית. הגענו כולנו למעלת "גבֹרי כח עשי דברו לשמע בקול דברו" (תהלים קג, כ). הגענו כולנו להיות כמלאכיו שקודם עושים ואח"כ שומעים.

אבל נפלנו ונפל כל העולם עמנו ממעלת "אלהים אתם ובני עליון כלכם" ירדנו ל"אכן כאדם תמותון" (תהלים פב ו, ז). לכאורה הכל נפל וירד וחזרנו למצבנו שלפני מתן תורה ח"ו אבל אין הדברים כן, כתב הראי"ה קוק זצ"ל בעין איה (שבת ח"ב פ"ט סימן עה), שמה שמונח בטבע הישראלי לא נמחה ולא ימחה לעולמים, קדושת נשמת ישראל בחיבורה לרבש"ע לא תסור מאתנו והופעת התורה עלינו בנשמתנו ובאורחות חיינו לא יסורו מאתנו.

מוסיף הרב זצ"ל: "אין ספק לפי זה שהתוכן הטבעי לנו אי אפשר שיאסף לעד, הוא רק נעלם מאתנו, והמון הגלים אשר עוברים על ראשינו, הפגעים והתלאות, הלימודים מתולדות הזמנים והופעות ההרגשות בריבויין, כשיקבצו באחרית הימים, הם ישיבו לנו את טבעיותנו, יושיטו לנו את אור התשובה. ואל החסינות העליונה המוטבעה בנו שוב נשוב, ואורה אשר עטרה אותנו בעת אשר הובע החפץ הנצחי שלנו בתעצומות עזו, בעת הבטאתה של האמרה העולמית "נעשה ונשמע", היא תשוב אלינו. לעת אשר יבנה ויתכונן מחדש עם ד' להיות לאור עולם ולעטרת תפארת ביד ד', הכל יוחזר, ושמחה שמעולם על ראשם".

הנה כי כן לא נאבד כלום, להיפך, כל היסורים והגלגולים המעלות והמורדות העוברים עלינו מכשירים אותנו לקבל את מדרגת 'נעשה ונשמע'. ואנו מתקדמים אט אט, מתעלים בתוכנו ומושכים אלינו את מדרגת 'נעשה ונשמע', מכשירים את הלבבות ואת מעשינו, הוגים בתורה מחדשים בה וחוזרים לאט לאט למעלות העליונות של שמחת מתן תורה.

כרך זה הוא השנים עשר במספר שאני זוכה להוציא מפירות לימודי. צרפתי לו מפתח לי"ב הכרכים על כ- תשובות ובירורים בעניינים שונים בכל חלקי התורה. לפני כאחת עשרה שנה כשהוצאתי את הכרך הראשון כתבתי בפתיחה כך:

קראתי שם ספרי "חבל נחלתו" לכבודו של אבי-מורי חיים (מנחם) עם הגיעו ליובל שבעים שנה (חיים בן לוי). ואף שמי רמוז עמו ("יעקב חבל נחלתו"). ושבטנו – שבט לוי – אשר ה' הוא נחלתנו כאמור: "לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל... ה' הוא נחלתו כאשר דבר לו" (דברים יח, א-ב).

אבי, בן משפחת לויים מיוחסת עד הרז"ה בעל המאור ולמעלה בקודש, בנם של פרופ' יעקב נחום הלוי אפשטיין, חוקר המשנה והתלמודים ואמו צפורה, נכדת הגרי"ץ דינר מהולנד. ועל אף המשיכה הטבעית לשבת באוהלי התורה והמחקר התורני, מסר עצמו מנעוריו על בניין חבל נחלתנו — ארץ ישראל, בעבודה צבורית בבנין הארץ ובהקמת ישובים. ועם זאת המשיך וממשיך בלימוד התורה "שיגיעת שניהם משכחת עוון". "וזכות אבותם מסיעתם וצדקתן עומדת לעד, ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם" (אבות פ"ב מ"ב).

בחודשים האחרונים חלה אבי במחלה קשה, על אף כל הכאבים הקשים ודלדול הכוחות הרי הוא חזק ברוחו ובלימודו וממשיך בחוקיו התורניים והמעשיים.

ספר זה מוקדש לרפואתו של אבי וזכות דברי התורה בספר והלימוד בהם תעמוד לו לרפואה שלמה בתוך כל שאר חולי ישראל. "כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך" (משלי ג, ב). ויזכה עם אמי שתחי' לראות את כל צאצאיו עוסקים בתורה ובעבודה.

שומריה, אייר תשע"ב יעקב אפשטיין