חבל נחלתו יא נד

סימן נד

האם נתחלקה ירושלים לשבטיםעריכה

שאלה

האם ירושלים נתחלקה לשבטים בכניסת ישראל לארץ ישראל?

בפשטות (וכפי שיבורר להלן) מקום ביהמ"ק לא היה ידוע, וא"כ גם ירושלים ומקום המקדש חולק לשבטים ורק אח"כ הועבר לרשות כל ישראל.

א. הסוגיות בש"ס

ביומא (יב ע"א) הגמ' מביאה שירושלים לא מטמאה בנגעים ור' יהודה חולק שמקום מקדש בלבד אינו מטמא בנגעים אבל כל ירושלים כיון שנתחלקה לשבטים נוהג בה דין בית המנוגע. ולפי תירוץ הגמרא אף בתי כנסיות ובתי מדרשות שהם מקודשים אין בהם דין בית המנוגע.

וממשיכה הגמרא: "במאי קא מיפלגי? תנא קמא סבר: ירושלים לא נתחלקה לשבטים, ורבי יהודה סבר: ירושלים נתחלקה לשבטים. ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: מה היה בחלקו של יהודה – הר הבית, הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין – אולם, והיכל, ובית קדשי הקדשים. ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי. ובנימין הצדיק היה מצטער עליה לבלעה בכל יום, שנאמר (דברים לג) חופף עליו כל היום. לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה, שנאמר ובין כתפיו שכן. והאי תנא סבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים, דתניא: אין משכירין בתים בירושלים, לפי שאינה שלהן. רבי אלעזר בר (צדוק) [מסורת הש"ס: שמעון] אומר: אף לא מטות. לפיכך, עורות קדשים – בעלי אושפזיכנין נוטלין אותן בזרוע".

נראה מן הגמרא שמחלוקתם אם נחלק לשבטים, היא הן בבית המקדש והן בירושלים. לפי ת"ק של הברייתא ור' יהודה (במחלוקת הקודמת) ירושלים והר הבית היו מחולקים בין שבט יהודה לשבט בנימין. לעומת זאת לדעה השניה ירושלים לא נתחלקה לשבטים.

אותה סוגיא חוזרת במגילה (כו ע"א).

ומפרש רש"י (מגילה כו ע"א):

"ואין ירושלים מטמאה בנגעים – דלאו אחוזה היא, כדאמרינן לקמן, דסבירא ליה להאי תנא לא נתחלקה ירושלים לשבטים, ולא נפלה בגורל לא ליהודה ולא לבנימין".

"אני לא שמעתי – שלא יהא מיטמא אלא מקום מקדש בלבד, משום דבית של קודש הוא, וגבי נגעים ובא אשר לו הבית (ויקרא יד) בעינן, אבל ירושלים מיטמא בנגעים, דסבר נתחלקה לשבטים, ואחוזתכם קרינא ליה, קתני מיהת לרבי יהודה דאית ליה נתחלקה לא שנו אלא מקום מקדש, "אבל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבה – כשאר בתי העיר, ואף על גב דשל כרך הוא".

"מקודש – אף בתי כנסיות משמע".

בסוטה (מה ע"ב): "ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה. דאמר קרא: (דברים כא) לרשתה, וקסבר: ירושלים לא נתחלקה לשבטים".

בבבא קמא (פב ע"ב) בדיני ירושלים: "ואינה מביאה עגלה ערופה – דכתיב: (דברים כא) כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה, וירושלים לא נתחלקה לשבטים. ואינה נעשית עיר הנדחת – דכתיב: (דברים יג) עריך, וירושלים לא נתחלקה לשבטים. ואינה מטמאה בנגעים – דכתיב: (ויקרא יד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, וירושלים לא נתחלקה לשבטים".

וכן בזבחים (קיח ע"ב): "כי אתא רב דימי אמר רבי, בשלשה מקומות שרתה שכינה על ישראל: בשילה, ונוב וגבעון, ובית עולמים, ובכולן לא שרתה אלא בחלק בנימין, שנאמר: חופף עליו כל היום, כל חפיפות לא יהו אלא בחלקו של בנימין".

פשט הדברים הוא שישנה מחלוקת כפולה מכניסת ישראל לארץ ועד ימינו ולעת"ל הן לגבי בית המקדש והן לגבי ירושלים האם הם בנחלת שני שבטים או ששניהם מלכתחילה לא נתחלקו והם שייכים לכל עם ישראל כציבור.

ב. פסיקת הרמב"ם

הרמב"ם פסק בארבעה מקומות בי"ד החזקה שירושלים לא נתחלקה לשבטים.

בהלכות בית הבחירה (פ"ז הי"ד) פסק:

"ירושלים מקודשת משאר העיירות המוקפות חומה, שאוכלין קדשים קלים ומעשר שני לפנים מחומתה, ואלו דברים שנאמרו בירושלים: אין מלינין בה את המת, ואין מעבירין בתוכה עצמות אדם ואין משכירין בתוכה בתים, ואין נותנין בתוכה מקום לגר תושב, ואין מקיימין בה קברות חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה שהיו בה מימות נביאים הראשונים, ואין נוטעין בה גנות ופרדסים, ואינה נזרעת ואינה נחרשת שמא תסרח, ואין מקיימין בה אילנות חוץ מגינת ורדים שהיתה שם מימות נביאים הראשונים, ואין מקיימין בה אשפה מפני השרצים, ואין מוציאין הימנה זיזין וגזוזטראות לר"ה מפני אהל הטומאה, ואין עושין בה כבשונות מפני העשן, ואין מגדלין בה תרנגולות מפני הקדשים, וכן לא יגדלו הכהנים תרנגולים בכל א"י מפני הטהרות, ואין הבית נחלט בה, ואינו מטמא בנגעים, ואינה נעשית עיר הנדחת, ואינה מביאה עגלה ערופה לפי שלא נתחלקה לשבטים".

את ארבע ההלכות האחרונות הוא מונה אף במקומן בליווי ההסבר שירושלים לא נתחלקה לשבטים.

בהלכות טומאת צרעת (פי"ד הי"א): "ירושלים וחוצה לארץ אין מטמאין בנגעים שנאמר בבית ארץ אחוזתכם וירושלים לא נתחלקה לשבטים"...

בהלכות עבודת כוכבים (פ"ד ה"ד): "ולא ירושלים נעשית עיר הנדחת לפי שלא נתחלקה לשבטים".

בהלכות רוצח ושמירת הנפש (פ"ט ה"ד): "ואין מודדין לירושלם שאין ירושלם מביאה עגלה ערופה לפי שלא נתחלקה לשבטים ונאמר באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה".

והשמיט בדין חליטת הבית והשכרת בתים בהלכותיהם את הטעם שאין ירושלים נחלקת לשבטים.

ג. הקושיות למ"ד שלא נתחלקה לשבטים

בספר יהושע מסופר שמלך ירושלים נמנה על הנלחמים בישראל (פרק י) ואף נהרג במלחמה. בחלוקת הארץ לשבט יהודה נאמר ביהושע (פט"ו פס' ח): "ועלה הגבול גי בן הנם אל כתף היבוסי מנגב היא ירושלם ועלה הגבול אל ראש ההר אשר על פני גי הנם ימה אשר בקצה עמק רפאים צפנה".

ומפרש רש"י: "אל כתף היבוסי מנגב – נמצאת ירושלים חוץ מן החוט ואינה בגבול יהודה אלא בגבול בנימין שהוא בצפונו של יהודה".

והרלב"ג מפרש: "ועלה הגבול גי בן הנם אל כתף היבוסי מנגב היא ירושלם – ידמה מזה המקום שירושלם לא נתחלקה לשבטים. ואולם מה שאמר אחר זה ואת היבוסי יושבי ירושלם לא יכלו בני יהודה להוריש' וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם יורה שירושלם היתה מנחלת בני יהודה כי לא אמר לא יכלו בני ישראל להורישם, אך אמר לא יכלו בני יהודה להורישם, וממה שאמר בנחלת בנימין במנין עריהם אשר נפלו להם בנחלה וצלע האלף והיבוסי היא ירושלם ידמה כי ירושלם היתה מנחלת בני בנימין ולזה נפלה המחלוקת אם נתחלקה ירושלם לשבטים אם לא"...

אמנם מקור דבריו של הרלב"ג לא מבואר כאשר הוא עצמו מציין שכל הפסוקים מורים שהיא נתחלקה לשבטים.

ומצודת דוד מפרש: "... (וירושלים עצמה היתה מנחלת בנימן אבל רצועה היתה יוצאת מנחלת יהודה ובאה בירושלים) ואמר ל' ועלה כי ירושלים היתה גבוה מכל א"י זולת עין עיטם".

"היא ירושלים – על היבוסי יאמר".

וביהושע (פי"ח פס' טז) לגבי גבול בנימין נאמר: "וירד הגבול אל קצה ההר אשר על פני גי בן הנם אשר בעמק רפאים צפונה וירד גי הנם אל כתף היבוסי נגבה וירד עין רגל".

כותב מצודת דוד: "אל כתף – אשר עמדה בכתף היבוסי מנגב א"כ היבוסי היא ירושלים עמדה בנחלת בנימין".

מן הפסוקים והמפרשים עולה שירושלים נתחלקה לשבטי יהודה ובנימין. ובפירוש 'דעת מקרא' כתבו שהגבול עבר בגיא הטירופיאון (=עושי הגבינה) שהוא נמצא משער האשפות של ימינו וצפונה אלא שבימינו הוא מלא עפר ואינו ניכר.

יתר על כן, בנחמיה (פי"א פס' ד) נאמר על שבי הגולה שבני יהודה ובני בנימין התישבו שניהם בירושלים.

ובשופטים (פ"א פס' ח) נאמר: "וילחמו בני יהודה בירושלם וילכדו אותה ויכוה לפי חרב ואת העיר שלחו באש".

ועוד שם בפס' כא: "ואת היבוסי ישב ירושלם לא הורישו בני בנימן וישב היבוסי את בני בנימן בירושלם עד היום הזה".

ולכאורה, אין לבקר את יהודה ובנימין על שלא הורישו את היבוסי אם העיר אינה שלהם ובחלקם.

ורש"י מפרש: "ואת היבוסי יושב ירושלים – מחוז היה בירושלים ששמו יבוסי ומבני אבימלך היו ולא הורישם מפני השבועה עד שבא דוד לפי שעדיין היה נכדו קיים והוא נשבע לו ולנינו ולנכדו".

והרד"ק באר: "לא הורישו בני בנימן – ובספר יהושע אומר לא יכלו בני יהודה להורישם והוא כמו שפירשנו כי ירושלם בין יהודה ובנימין ומה שאמר עד היום הזה שמואל הנביא כתב כן כי הוא כתב ספר שופטים לפי הקבלה ובימיו היה עדין היבוסי בירושלם ואף בימי דוד כמו שכתוב".

וכך כתב המהרש"א (חידושי אגדות זבחים נג ע"ב): "בחלקו של טורף כו'. סוגיא זו אתיא כמ"ד בפ"ק דיומא ירושלים נתחלקה לשבטים דתניא מה היה בחלקו של יהודה העזרות והר הבית והלשכות ומה היה בחלקו של בנימן אולם והיכל וקדשי קדשים ורצועה יוצאה וכו' כדמסיק נמי הכא וכן משמע קצת בספר שופטים בקרא דיד שניהם היו בירושלים דכתיב וילחמו בני יהודה בירושלים וילכדו אותה וגו' וכתיב ואת היבוסי יושב ירושלים לא הורישו בני בנימן וגו' וכן משמע בספר יהושע גבי חלוקי גבולי יהודה ובנימן ובברכות דמש"ה נמי נסמכו ברכותיהם אלא שלוי מפסיק ביניהם מפני ששבט לוי היה לו שם ויד בין שניהם כדכתיב בההוא ענינא יורו משפטיך ליעקב וגו' דהיינו בלישכת הגזית שהיה בחלקו של יהודה וישימו קטורה באפך וכליל וגו' היה בחלקו של בנימן דהיינו בהיכל שהיה שם הקטורת וכליל על מזבחך כדמסיק הכא באחסנתיה יתבני מדבחא".

מתבאר מדבריו שהפסוקים ביהושע ובשופטים מלמדים שירושלים נתחלקה לשבטים.

ומצינו בספרי (במדבר, בהעלותך פיסקא פא): "וכי מה טובה הטיבו לו אמרו כשהיו ישראל מחלקים את הארץ הניחו דושנה של יריחו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה אמרו כל מי שיבנה בית הבחירה בחלקו יטול דושנה של יריחו נתנוהו ליונדב בן רכב חלק בראש... וכיון ששרת שכינה בחלקו של בנימין באו בני בנימין ליטול חלקם עמדו ופינו אותו מפניהם שנא' ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים (שופטים א טז)".

וכן בספרי (דברים, ראה פיסקא סב): "כתוב אחד אומר (דברים יב, יד) באחד שבטיך וכתוב אחד אומר מכל שבטיכם, כיצד נתקיימו שני כתובים הללו, יודעים היו שבית הבחירה עתיד לבנות בחלק יהודה ובנימן לפיכך הפרישו דושנה של יריחו...".

ועוד שם במדרש: "מכל שבטיכם זו ירושלם. הרי הוא אומר (ש"ב כד, כד) ויקן דוד את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים וכתוב אחד אומר ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות, כיצד נתקיימו שני כתובים הללו, הם שנים עשר שבטים נטל חמשים שקלים מכל שבט ושבט נמצאו שש מאות שקלים לכל השבטים". וכן באדר"נ (פרק לה).

עולה מן המדרשים שהניחו את יריחו כמקום חילופי למי שיפול המקדש בחלקו וכיון שהשטח הקדוש בהר הבית הוא חמש מאות אמה על חמש מאות אמה א"כ משמע שלא ידעו כלל ברשות מי יפול הר הבית ובית המקדש (אם כי ממדרש אחד משמע שידעו שיפול בין יהודה לבנימין). כמו"כ משמע מהמדרש שדוד המלך קנה את מקום גורן ארונה בכספם של כל ישראל ומשמע שבכך שיתף את כל ישראל במקום בית המקדש ואם המקום לא נתחלק לשבטים לשם מה היה צריך לקנותו?

וכאמור בשאלה אם ידעו שירושלים היא עיר המלכות ובה יהיה בית המקדש למה חלקוהו ולמה דוד היה צריך לקנותו שוב?!

וכך כותב הרמב"ם, הפוסק שירושלים לא נתחלקה לשבטים, במורה הנבוכים (ח"ג פמ"ה): "ואין ספק אצלי ג"כ שהמקום אשר ייחדו אברהם בנבואה היה ידוע אצל משה רבינו ואצל רבים, שאברהם צוה אותם שיהיה בית עבודה, כמו שבאר המתרגם ואמר, ופלח וצלי אברהם תמן באתרא ההוא, ואמר קדם ה' הכא יהון פלחין דריא וכו', ואשר לא התבאר בתורה ולא נזכר בפרט, אבל רמז אליו ואמר אל המקום אשר יבחר ה' וגו', יש בו אצלי שלש חכמות: ...והשלישית, והיא החזקה שבהם, שלא יבקש כל שבט היותו בנחלתו ולמשול בו, והיה נופל עליו מן המחלוקת והקטטה כמו שנפל בבקשת הכהונה, ולזה באה המצוה שלא יבנה בית הבחירה אלא אחר הקמת מלך שיצוה לבנותו ותסתלק המחלוקת, כמו שבארנו בספר שופטים".

עולה מן הרמב"ם שמקום המקדש לא היה ידוע, וא"כ לא יכלו שלא לחלק את ירושלים, שהרי לא ידעו שבה יבנה המקדש ואם היו יודעים היתה נופלת על כך מחלוקת בין השבטים, כדבריו. וא"כ מובן מדוע יהודה ובנימין היו אמורים לכבוש את חלקם בירושלים והכתב מגנה אותם שלא סיימו.

ד. השתלשלות חלוקת הארץ

יש מן הפרשנים שלא התייחסו לשאלות שהעלינו, ומסבירים (בשתיקתם מהבעייתיות שבדבר) שאמנם למ"ד לא נתחלקה לשבטים הכוונה היא מעת כניסתם לארץ, וכאמור אינם משיבים כיצד לא חלקו את המקום אם לא ידעו היכן הוא.

אולם לפי דברינו עולה שלכו"ע ירושלים נתחלקה לשבטים, אלא שאח"כ מקום המקדש נקנה ע"י כל ישראל בימי דוד המלך לאחר שנתגלה לו ע"י שמואל מקומו של בית המקדש ונמסרה לו מגילת המקדש, ומאז מקום המקדש לא נתחלק לשבטים. וירושלים למ"ד נתחלקה – פרט להר הבית – המשיכה להיות מחולקת בין יהודה לבנימין כמבואר בס' נחמיה. ולמ"ד שלא נתחלקה לשבטים – מכאן ולהבא לא נתחלקה, אלא 'הולאמה' לצורך כלל ישראל, ולא שמענו שניתן ממון או חלק אחר בא"י לשבטים מהם היא ניטלה. אבל כל זה רק מכאן ולהבא, ועם כניסת ישראל לארץ נחלקה ירושלים כמו כל ארץ ישראל לשבטים.

לפי דברינו מה שכתוב על המקומות שהיו בשטחו של שבט יהודה ובשטחו של שבט בנימין והרצועה היוצאת מיהודה לבנימין וכן היסוד שהוא כולו בשטחו של בנימין – כל זה נאמר מצד העבר והוא בבחינת 'רושם' העבר שהיה בחלקם של אותם שבטים, אבל מעת בנין המקדש והלאה היה כולו שייך לכל ישראל. ודבר זה הכרחי לומר הן לפי מ"ד שנחלקה לשבטים והן למ"ד שלא נחלקה לשבטים לגבי הר הבית.

וכדברי מצאתי בריטב"א שכתב (יומא יב ע"א): "ורבי יהודה סבר ירושלם נתחלקה לשבטים. פי' לשבט יהודה ובנימין, פרש"י ז"ל ודוקא ירושלם אבל מקום המקדש לכל ישראל היה, כי דוד כשקנה הגורן מארונה היבוסי גבה הכסף מכל ישראל שיהא לכל ישראל זכות בו, ומאי דאמרינן בסמוך מה היה בחלקו של יהודה ושל בנימין לומר שהיה מובלע בחלקו ונפל בגורלו". היינו לשעבר היה שלו ובנימין (בן יעקב אבינו) המצטער לבולעה היינו לפי מה שראה ברוה"ק.

הדברים שכתבנו בתירוץ השאלה נמצאים בחלקם בתוספות (בבא קמא פב ע"ב) לגבי בית המקדש והר הבית. וז"ל: "ואין מטמא בנגעים דכתיב אחוזתכם וירושלים לא נתחלקה לשבטים – אין לפרש שנתחלקה אלא שנתנו דושנה של יריחו תחתיה ולפיכך אין מטמא דבפ"ק דיומא (דף יב.) משמע דלמ"ד לא נתחלקה לא נתחלקה ממש. וא"ת מנליה דלא נתחלקה ממש דלמא סבר נתחלקה אלא שנתנו דושנה של יריחו תחתיה כמו לר' יהודה דאמר נתחלקה ומטמא ובית המקדש עצמו אין מטמא אף על גב דנתחלק אלא משום שנתנו דושנה של יריחו תחתיו כדאמר התם וי"ל דבית המקדש סברא הוא אף על גב דנתחלק דחזרו וקנו אותו כדי שיהא לכל ישראל חלק בו אבל ירושלים אם מתחילה נתחלקה למה היו חוזרין וקונין אותה".

היינו תוספות מבין שירושלים לא נתחלקה אף פעם, אבל הר הבית נתחלק ונקנה שוב כדי שיהא לכל ישראל חלק בו.

בדומה לתוס' כתב בתוספות הרא"ש (יומא יב ע"א) אולם לפי דבריו אף ירושלים נתחלקה מלכתחילה לשבטים. וז"ל: "תימה השתא דס"ד דבית המקדש דווקא קאמר מאי שנא בית המקדש מירושלים אי משום דירושלים נתחלקה לשבטים מקום בית המקדש נמי נתחלק כדקתני מה היה בחלקו של יהודה וכו', מה שפרש"י שדוד גבה מכל שבט ושבט ונתן הדמים לארונה היבוסי וקנה ממנו הגורן הא ליתא דהא ארונה היבוסי לא היה לו חלק בארץ ואף על פי שלא כבשו עדיין העיר כבר הפיל יהושע את כל הארץ בנחלה לכל שבט ושבט והכסף שנתן לו לסלק תרעומתו שעדיין לא כבשוה ובשביל זה לא הופקעה הנחלה מן השבט, וי"ל נהי דמתחלה נתחלקה לשבטים מ"מ לאחר שנבחר המקום לבנות עליו בית הבחירה היה לכולם כדאמרינן במדרש שלא חלקו דושנה של יריחו והניחוה למי שיהיה בחלקו בית המקדש בנוי".

היינו, למ"ד לא נחלקה לשבטים – כל ירושלים עם בחירת מקום המקדש עברה לרשות כל ישראל ולפי"ז דושנה של יריחו היה כנגד בית המקדש וירושלים ויהודה ובנימין חלקו בה.

ומצאתי בחזון איש (או"ח סי' קכו, ח) שכתב דברים דומים, אולם לשיטתו אף למ"ד לא נחלקה אין הכוונה שלא נחלקה, אלא שנשארה מחולקת לדורות ולכל ישראל יש בה חלק מעין קנין פירות. וז"ל: "נראה דלכו"ע מתחלה נתחלקה שהרי עדיין בשעת חלוקה לא ידעו מקום שיבחר ד' ועוד קרא כתיב יהושע ט"ו ס"ג ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם וגו' ועוד כתוב שם י"ח כ"ח והיבוסי היא ירושלם וגו' זאת נחלת בני בנימין, ובשופטים א' כ"א ואת היבוסי יושב ירושלים וגו', ובתהלים ע"ח ס"ח כתיב ויבחר את שבט יהודה את הר ציון וגו', אלא מ"ד לא נתחלקה היינו שנשאר זכות לכל ישראל וכדתניא שאין משכירין בהם בתים, אבל מ"מ הוא נחלתם (=של יהודה ובנימין) בקנין הגוף אלא שלכל ישראל זכות שימוש בבואם לירושלים, ומ"ד נתחלקה לא נשאר זכות לכל ישראל בירושלים, ומ"ד לא נתחלקה היינו שע"ד כן חילקו שמקום שיבחר ד' לקדושת אכילת קודשים קלים ומעשר שני יהי' לכל ישראל בו זכות.

"ומקום המקדש למ"ד נתחלקה היה ג"כ נחלת יהודה ובנימין אלא נתחלקה ע"מ שיחליפו אותו בדושנה של יריחו כדתניא בספרי ראה וברכה ובאדר"נ פל"ה, ונראה דאפי' למ"ד לא נתחלקה מ"מ נתנו להם דושנה של יריחו דהא מ"מ היה ירושלים נחלתם לנהוג בעלות כל אחד בשלו אלא שחייבין לאכסן כל ישראל, וכאשר נוטל מהם מקום המקדש היה ראוי ליתן להם חלק אחר תחתיו, וניתן להם דושנה של יריחו, וכן נראה דאנן קיי"ל דירושלים לא נתחלקה וסוגיא רהיטא דהניחו דושנה של יריחו בידי בני קיני וכדאמר בספרי שם ובאדר"נ שם וכמש"כ רש"י שופטים א' ט"ז, ובזבחים קי"ח ב' מדמצינו בבית עולמים דשכינה בחלקו של בנימין כו', ונראה דאע"ג דנתנו לבנימין דושנה של יריחו מ"מ נשאר לו לבנימין זכות מקדיש שהוא הקדישם בשביל הציבור שהרי אמרו זבחים נ"ג ב' דמזבח בחלקו של טורף וכן תרגם אונקלוס בראשית מ"ט כ"ז בארעי' תשרי שכינתא ובאחסנתי' יתבני מקדשא, ולא מסתבר דכל זה דלא כהלכתא, אלא שבא מבנימין לקדש, ואפשר דקרקע עולם לא הוקדש והוא של בנימין, ואע"ג דאמר זבחים כ"ד א' דעד ארעית דתהומא קדיש היינו כשמגלה עומקה קדיש פני המגולה של העומק אבל לעולם הפנים והאויר קדיש, אבל לא קרקע אטום...".

"...ואע"ג דנשאר לשבט בנימין זכות שבחר בהם המקום מ"מ נותנין להם דושנה של יריחו דמ"מ חסר להם נחלה ועוד דזכות זה ניתן לישראל שיהי' להם ג"כ צד סיוע במקום המקדש".

עולה מדברי החזו"א שקודם גילוי מקום המקדש וירושלים – לכו"ע המקום נחלק לשבטים. ואף אח"כ לדעתו החלוקה קיימת אף למ"ד שירושלים לא נחלקה לשבטים. ופירוש הדבר שבירושלים זכות שימוש לכל העם, אבל קנין הגוף בעיר עצמה הוא של שבטי יהודה ובנימין. ולגבי מקום המקדש ג"כ סובר שנשארה לשבטים 'זכות מקדיש' ולכן יסוד המזבח בחלקו של טורף. ומכל מקום לשתי השיטות קבלו דושנה של יריחו, משום החלק שנחסר מנחלתם בשימושו.

סיכום

ישנן דעות שלמ"ד ירושלים לא נחלקה לשבטים הן העיר והן הר הבית לא נחלק מעולם. מאידך דוקא הכתובים מלמדים שמקום העיר נחלק כיון שלא ידעו היכן תהא העיר וביהמ"ק. וכן כתבו חלק מהראשונים לפחות לגבי בית המקדש, ולשיטתם כאשר הגמרא מונה שחלקים מסוימים מהר הבית היו בחלקו של יהודה וחלקים אחרים בחלקו של בנימין הכוונה שלשעבר היו. יש מן הראשונים שסוברים שאף ירושלים נתחלקה לשבטים מלכתחילה ושוב ניתנה על ידם לכל ישראל ואף הר הבית. והחזו"א סבור שהחלקים לגמרי של שני השבטים, אלא שלכל ישראל יש בירושלים ובמקדש זכות שימוש בלבד.