חבל נחלתו יא מח

סימן מח

התערבות

שאלה

אב ובנו התווכחו על שאלה. תוך כדי ההתנצחות, הבן שאל את האב: אם אני אצדק תשאיר את הזקן של שלושת השבועות והאב הסכים, וכן להיפך הבן הסכים שאם הוא לא יצדק הוא יגזוז את פאותיו הארוכות מאד. למעשה הבן צדק, אבל האב אינו מעוניין לגדל זקנו, אלא לגלחו מדי יום ביומו (כמו לפני שלושת השבועות). האם מוטל עליו חיוב כתוצאה מההתערבות שביניהם.

תשובה

א. צריך לדון האם נוצרה ביניהם התחייבות כעין התחייבות ממונית. כמו"כ צריך לדון האם אין קבלה על עצמו כעין נדר.

ב. נראה שלא נוצרה ביניהם התחייבות לפעולה, מפני שהם דברים בעלמא ואפילו קנין אינו מועיל עליהם, כאמור בתשובות הגאונים (הרכבי סי' פד): "ו[סר]ה קושייתך ממי שיאמר לחבירו אם יהא הדבר כזה וכזה אתן לך כך וכך כי אין פרנסתו מזה. ושאלת אם הקנין מהני בזה. אבל איך יוכל הקנין להועיל והוא אסמכתא ו[קנין] דברים בעלמא הוא".

וכן בתשובת הר"י מיגאש (סי' קלה): "עמדנו על שאלה זו והתבונננו בפרקיה וראינו שהקנין שהעידו בו על ראובן שקנו מידו שישא את בת דודו אינו קנין כפי שורת הדין להיותו קנין על פעולה שיעשה אותה והוא נקרא קנין דברים שאינו קנין, לפי שהקנין אינו מועיל אלא בכל דבר שיש בו עצם"...

ואפילו היו עושים על כך קנין סודר שכל אחד יעשה את מה שאמר הקנין לא יועיל שכן הוא קנין לפעולה. כאמור ברמב"ם (הל' מכירה פ"ה הי"ד): "הדברים שאין בהן ממש אין הקנין מועיל בהן, כיצד הרי שכתב בשטר וקנינו מפלוני שילך בסחורה עם פלוני, או שיחלקו השדה שביניהם, או שישתתפו שניהם באומנות, וכיוצא בדברים אלו כולן, הרי זה קנין דברים ואינו מועיל כלום, שהרי לא הקנה לחבירו דבר מסויים וידוע, לא עיקר ולא פירות עיקר הידוע".

וכן כתב הבית יוסף (יו"ד סי' רסד): "וכתב עוד (הרא"ש, שם סי' ג) דאפילו כבר נולד הבן והקנה לו בקנין שיהיה בעל ברית יכול לחזור בו דקנין דברים בעלמא הוא".

עולה שהדיבורים ביניהם לא החילו שום חיוב עליהם, ואף אם היו משיתים עליו קנין הוא לא היה מחזק את ההתחייבות.

ג. טעם נוסף שאין יכול להקנות במקרה כגון זה הוא מטעם אסמכתא. כתב הבית יוסף (חו"מ סי' רז) ארבעה כללים בדיני אסמכתא ולפחות לחלק מהפוסקים הרי התנאה בדרך זו היא אסמכתא שאין דעתו שיפסיד ויתחייב.

ד. אף אין כאן דברים הנקנים באמירה. וכך כתבו תוספות (בבא מציעא עד ע"א): "ור"ת בעצמו חזר בו והגיה בספר הישר גבי עובדא דשנים שהמרו זה את זה בפרק במה מדליקין (שבת דף לא.) שהקנו זה לזה דאי לא הקנו ליהדרו בהו ואף על גב דיש מקומות דקנו בלא קנין בדברים בעלמא כגון בסנהדרין (דף כד.) נאמן עלי אבא כו' דבאתן לך מחלוקת וכן (שם) דור לי בחיי ראשך דאין יכול לחזור בו התם דין הוא שיועיל כיון שיש להם תביעה זה על זה והם קבלו עליהם כך את הדין ולא דמי להיכא שאין לו שום תביעה". וכאן שאין ביניהם שום תביעה אלא ויכוח בעלמא אפילו התחייבות לתשלום ממוני אינה מועילה ללא תביעה קודמת.

ה. הרמב"ם מדבר על קנין דברים בהלכות נוספות (הל' מכירה פכ"ב הל' יג-טו) ומוסיף:

"אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה אלא דבר שיש בו ממש אבל דבר שאין בו ממש אינו נקנה".

"כיצד אין אדם מקנה ריח התפוח הזה או טעם הדבש הזה או עין הבדולח הזה וכן כל כיוצא בזה, לפיכך המקנה לחבירו אכילת פירות דקל זה, או דירת בית זה לא קנה, עד שיקנה לו גוף הבית לדור בו וגוף האילן לאכול פירותיו כמו שיתבאר".

"דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה, אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם, הרי זה חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה".

היינו, אע"פ שקנין אינו חל על פעולות, אבל נדר (שהוא בעצם שבועה שחלה על גופו) חל, ולכן אם אמר בלשון נדר או שאמר שיתננו לצדקה הרי זה חל עליו וצריך ליתנו. וא"כ אם הם היו 'מתערבים' שהמפסיד צריך לתת סכום כסף לצדקה ולא על פעולות כאלו, לכאורה, היו חייבים לתת אפילו באמירה בלבד.

ו. אולם בשו"ת משאת בנימין (סי' ס) כותב שאף במקרה כזה הם פטורים מלתת. וז"ל בתשובתו לבנו:

"אשר שאלתני בשנים שהמרו זה את זה בקנס עשרה זהובים אדומים לצדקה שמי שיזכה בדין יתן שכנגדו הקנס הנזכר לצדקה ונסתפקת אם חייב זה שכנגדו ליתן העשרה אדומים כי אמירה לגבוה היא או לאו משום דדברים בעלמא הן".

"תשובה יראה דאינו חייב ליתן לצדקה כלום משום דנדר בטעות הוא שהיה סבור שהדין עמו והנדר ושבועה שבטעות לאו כלום הוא. דתנן פ' ארבעה נדרים נדרי שגגות אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל ושתה וכו'. ומסיק התם תנא כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרין... והשתא הלא דברים ק"ו הוא ומה התם שנדר גמור הוא ושבועה גמורה היא. ועוד דהתם לאו טעות גמור הוא שהרי קודם שנדר היה יודע שאכל ושתה אלא שבשעת הנדר שכח... ואעפ"כ אמרינן כיון שבשעת הנדר והשבועה היה טועה ואנוס לאו כלום הוא ומותר. ק"ו בנדון זה דלא היה לו ידיעה אחרת לעולם. גם לא היה לו לחוש לדברי חבירו דהא לאו בגמרא תלו מלתייהו אלא בסברא.

"וא"ל דשאני התם דלא תלו הנדר והשבועה בשום דבר ולפיכך אם נודע הדבר שעל שקר נדר או נשבע אמרינן דנדר ושבועה בטעות לאו כלום הוא כי מה דהוה הוה ומה יש לו לעשות אבל הכא כיון דתלוי הנדר בקנס לצדקה יכול להיות שצריך לקיים את נדרו וליתן הקנס לצדקה. זה אינו דהתם נמי מיירי דתלוי הדבר באכילת פירות כגון שאמר קונם אכילת פירות עלי אם אכלתי או שתיתי ונזכר שאכל ושתה ואפי"ה לאו כלום הוא ומותר באכילת פירות ולא אמרינן שקיים את נדרו ולא יאכל פירות והיינו טעמא דכיון שנדר בטעות אין כאן נדר כלל וכאלו לא נדר מעולם דמי... הרי לך כל נדר ושבועה בטעות מותרין לגמרי ואין עליו לקיים נדרו ולא שום עונש והכי נמי אין עליו שום חובה ליתן לצדקה.

"ולא דמי לאסמכתא דקני בצדקה ואף על גב דבהדיוט לא קני. אפ"ה צדקה שאני דאמירה לגבוה היא. התם שאני דהא אסמכתא לאו טעות הוא כלל אלא משום דאמרינן באיזה נשך כל 'דאי' אסמכתא הוא ולא קנייה, והיינו טעמא דכל האומר אם אעשה יהיה כך ואם לא אעשה יהיה כך סמך עצמו שודאי יעשה הדבר ולא יעבור מאחר שבידו לעשות הלכך לא גמר ומקני ואף על גב דלבסוף עשה ועבר. מ"מ מתחילה כשאמר אם לא יעשה יתחייב כך וכך לא היה מחשבתו לעבור ולהתחייב אלא לעשות ולקיים ולהפטר וא"כ לא גמר ומקני, ודבר זה תמצא מבואר שם בפירש"י ותוספת ושאר מחברים. ובהדיוט הוא דאמרינן הכי אבל בצדקה לא שייך למימר לא גמר ומקני דצדקה אינה צריכה קנין רק באמירא בעלמא סגי כדאמרינן אמירה לגבוה היה.

"אבל הכא כיון דנדר בטעות היה לאו כלום הוא וכאלו לא נדר לגמרי דאמרינן בשבועה פרט לאונס. ולא דמי נמי לב' שהמרו זה את זה כגון משחקי בקוביא ומפריחי יונים. דהתם אין שום טעות בעת שהמרו שהרי שום א' מהן לא היה יודע אם ינצח אם לא ואפ"ה הקנה ודאי גמר ומקני מספק וכמו שכתב ב"י בסי' ר"ז ד' כללים שהעלה שם וגם אגב דבעי למקני גמר ומקני. משא"כ הכא דשום אחד מהם לא בעי למקני מידי שהרי לצדקה היתה כוונתם וגם הטעות הקדים את תנאם שהרי טעה בדין פשוט בעת שהמרו ובכן תתענג על רוב שלום כנפשך ונפש אביך".

וא"כ כיון שכ"א מהצדדים סבור שהוא הצודק אפילו היו קונסים את הטועה בסכום כסף לצדקה – הוא היה פטור משום נדר לצדקה.

ז. וא"כ כל הויכוח היה בהיתול בלבד ולכן אף ההתחיבות בו אין לה מקום כדדברי ערוך השולחן (חו"מ סי' פא ס"א): "בסימנים הקודמים נתבאר דכיון שהודה שחייב לפלוני מנה שוב אינו יכול לחזור בו ולכן יש לבאר מה מקרי הודאה דהרי ידוע דרכי בני אדם שלפעמים מדברים דברים שלא בלב שלם ופיהם ולבם אינם שוים מפני איזה טעמים שיש להם כמו כמה פעמים שמדברים דרך שחוק והיתול".

ח. על אף שאין כאן התחייבות יש כאן חוסר אמת, כאמור (ב"מ מט ע"א): "והין צדק – מה ת"ל והין צדק, והלא הין בכלל איפת צדק היה, אלא לומר לך, שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק".

ופרש רש"י: "אלא שיהא הן שלך כו' – כלומר: כשאתה מדבר הן או לאו – קיים דבריך והצדק אותם".

וכן המאירי כתב: "ומ"מ אם בשעה שאומר לו ליתן יש בלבו שלא ליתן יש כאן זילותא ומדה מגונה ואף התורה רמזה פחיתות מדה זו הין צדק שיהא הן שלך צדק שלא תדבר אחת בפה ואחת בלב".

ובאר הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ב ה"ו):

"אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו והענין שבלב הוא הדבר שבפה, ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי, כיצד לא ימכור לנכרי בשר נבילה במקום בשר שחוטה, ולא מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה, ולא יסרהב בחבירו שיאכל אצלו והוא יודע שאינו אוכל, ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל, ולא יפתח לו חביות שהוא צריך לפותחן למוכרן כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח וכן כל כיוצא בו, ואפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות".

ולכן מן הראוי לא להתרגל לדברים מעין אלו.