חבל נחלתו יא מב
סימן מב
עשיית קומפוסט מערלה
שאלה
האם מותר להשתמש בפירות ערלה לשם עשיית קומפוסט?
א. הנאה מאיסורי הנאה שלא כדרך הנאתם
קומפוסט הוא תהליך פירוק ביולוגי של שאריות אורגניות בסביבה אירובית (שיש בה חמצן). בסוף התהליך מתקבל "הומוס" או זבל אורגני איכותי שניתן להשתמש בו לגידולי חקלאות ולטיוב הקרקע.
שנינו בתמורה (לג ע"ב): "מתני'. ואלו הן הנקברין: קדשים שהפילה – יקברו, הפילה שליא – תקבר: ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וצפרי מצורע, ושיער נזיר, ופטר חמור, ובשר בחלב, וחולין שנשחטו בעזרה. רבי שמעון אומר: חולין שנשחטו בעזרה – ישרפו, וכן חיה שנשחטה בעזרה. ואלו הן הנשרפין: חמץ בפסח – ישרף, ותרומה טמאה, והערלה, וכלאי הכרם. את שדרכן לשרוף – ישרוף, ואת שדרכן להקבר – יקבר. ומדליקין בפת ובשמן של תרומה"...
ומפרש רש"י: "את שדרכן כו' – אערלה וכלאי הכרם קאי אוכלין ישרפו ומשקין יקברו".
עולה שערלה דינה בשריפה. בספרי חבל נחלתו (ח"י סי' מד) דנתי האם יש מצוה לשורפה או עיקר הדין שהערלה אסורה בהנאה ורק להציל מעבירה עדיף לשורפה. והסקתי לפי רוב הראשונים והאחרונים שאין מצוה בשריפתה אלא עיקר הדין כדי להציל מעבירה.
ואמנם בסיום המשנה נשנה: "כל הנקברין לא ישרפו, וכל הנשרפין לא יקברו, ר' יהודה אומר: אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין – רשאי, אמרו לו: אינו מותר לשנות".
אולם השאלה דידן היא בערלה שלא נשרפה מה דינה האם מותר להשתמש בה ולהרקיב אותה במיכל לעשיית קומפוסט ואח"כ להשתמש בקומפוסט בתור זבל או לאו.
שימוש כעין זה בפרי ערלה הוא שימוש שלא כדרך הנאתו. כיון שדרך הנאתו היא אכילת הפירות.
באנציקלופדיה תלמודית (ערך 'אסורי הנאה') כתבו שבשימוש באסורי הנאה שלא כדרך הנאתם שלש שיטות.
שיטה אחת האוסרת מן התורה. הרמב"ם (הל' מאכ"א פ"ח הט"ז) כתב: "כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לעכו"ם או לכלבים אינו לוקה ומכין אותו מכת מרדות והדמים מותרין"...
ובאר המ"מ: "כל מאכל שהוא אסור בהנאה וכו'. פ' כ"ש (דף כ"ד:) כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן וכל דבר הראוי באכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה כתקנו. ועוד יתבאר פי"ד. ואפי' סיכה שהיא קרובה לשתייה אמרו בגמ' גבי רבינא שהיה סך בתו בפרי של ערלה במקום חולי שאין בו סכנה דלאו דרך הנאתן הוא ולפי זה הרי איסור הנאה כדין חצי שיעור שאסור מה"ת ואין לוקין עליו". וכ"כ המשנה למלך (הל' יסוה"ת פ"ה ה"ח) בדעת הרמב"ם.
שיטה שניה אוסרת הנאה שלא כדרכה מדרבנן כך כתבו תוספות (שבועות כב ע"ב): "א"נ לרבי יוחנן נפרש אהיתירא קמשתבע כגון ליהנות שלא כדרך הנאתו דקיימא לן (פסחים דף כד:) כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן ואפילו איסור בעלמא ליכא מדאורייתא אלא מדרבנן".
וכ"כ הרמב"ן (קידושין נו ע"ב), וכ"כ הריטב"א (קידושין נו ע"ב): "מתני' המקדש בערלה וכלאי הכרם. דאיסורי הנאה נינהו אינה מקודשת, ואיכא דקשיא ליה אמאי אינה מקודשת בערלה דהא אפשר ליהנות בה שלא כדרך הנאתה, כדאמרינן בפרק כל שעה (פסחים כ"ד ב') כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן, ולאו מילתא היא דנהי דלית בהו איסורא דאורייתא איסורא דרבנן מיהא איכא, והמקדש באיסורי הנאה דרבנן כגון סתם יינם וכיוצא בו אינה מקודשת". ועי' ברשימת הראשונים והאחרונים שהובאה באנ"ת (שם הערה ) הסוברים כך.
השיטה השלישית התירה כל הנאה שלא כדרכה אפילו באיסורי הנאה. כך כתב הראבי"ה (ח"ב, פסחים סי' תנו): "וכן כל איסורי הנאה שרי לאכלן שלא כדרך [הנאתן או ליהנות מהן שלא כדרך] הנאתן אפילו לחולה שאין בו סכנה, וכל שכן אפרן, דתנן כל הנשרפין אפרן מותר. ובכלאי הכרם ובשר בחלב פליג אביי ואמר דאפילו שלא כדרך הנאתן לוקים עליהן. ודכוותיה קיימא לן. [ו]חולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה. [ושאר איסורים מותרים אפילו באכילה, דהכי אמר רבי יוחנן שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו שפטור, וכל שכן אוכל חלב חי שהוא פטור]. והאי דנקיט פטור לאו דוקא, אלא פטור ומותר, דלאו מפטורי דשבת [הוא] דפטור אבל אסור. ותו משום סיפא נקיט לה, לאשמועינן שכדרך הנאתן חייב. ומיהו אדם שהוא בריא יזהר בדבר. וכן פסקו רברבתא".
וכן המרדכי (פסחים פרק כל שעה רמז תקמד, תקמה) הביא משמו: "כ' רבינו אבי העזרי דכל איסורין שבתורה שרי לאוכלן שלא כדרך הנאתן או ליהנות מהן שלא כדרך הנאתן וכל שכן מאפרן דתנן כל הנשרפין אפרן מותר ומעשה בא לידי ושאלוני מהו לשרוף שרץ אחד טמא ולשתות האפר לרפואה והשבתי דמותר דכל הנשרפין אפרן מותר אך בכלאי הכרם ובשר בחלב פליג אביי ואמר שלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן וכוותיה קי"ל ושאר איסורין מותרין אפילו באכילה דהכי אמר ר' יוחנן שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו שפטור וכ"ש אוכל חלב חי שהוא פטור והא דנקט פטור לאו דוקא אלא פטור ומותר דלאו מפטורי שבת הוא דפטור אבל אסור [ותו דמשום סיפא נקט לה לאשמועינן דדרך הנאה חייב. מ"י] ומיהו אדם שהוא בריא יזהר בדבר וה"נ אמרינן פרק מי שאחזו [גיטין סט ב] לטחול פי' טחול נפוח לייתי שב ביני דמיא פי' יביא ז' עלוקות של מים (ונכבשה) [ונכבשינהו] בטולא כל יומא לישתי תרי או תלתא במיא (והכי נמי אמרינן) פרט לאוכל חלב חי דפטור וכו'"...
עפ"י מחלוקת זו לכאורה כן הדין לגבי שאלה דידן, שרוב הפוסקים אוסרים הנאה שלא כדרך הנאתו באיסורי דאורייתא – מדרבנן. וחלקם אוסרים מן התורה וחלקם מתירים. אולם כיון שהרוב אוסרים, לכאורה, עשיית קומפוסט מערלה תהא אסורה.
ב. הנאה לאחר שנרקב
המיוחד בשאלה דילן שהשימוש בערלה הוא לאחר שהפכה לקומפוסט היינו שהרקיבה, והשאלה היא האם במקרה כזה הנאה ממנה מותרת אף לאוסרים. והסברא היא שלא רק שנהנה שלא כדרך הנאתה אלא היא אף נרקבה.
בסוף המשנה בתמורה (לד ע"א) שנינו: "כל הנקברין לא ישרפו, וכל הנשרפין לא יקברו, ר' יהודה אומר: אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין – רשאי, אמרו לו: אינו מותר לשנות".
ובגמרא: "כל הנקברין לא ישרפו כו'. מ"ט? משום דנקברין – אפרן אסור, ונשרפין – אפרן מותר. ונקברין אפרן אסור? והתניא: דם הנדה ובשר המת שנפרכו – טהורין, מאי לאו – טהורין ומותרין! לא – טהורין ואסורין. מתיב רב פנחס: עולת העוף שנתמצה דמה – מוראתה ונוצה שלה יצאו מידי מעילה. מאי לאו – יצאו מידי מעילה – ומותרין! לא, יצאו מידי מעילה – ואסורין".
משמע מן הגמרא שכשם שהנקברין אפרם אסור, ה"ה ערלה שנרקבה והרקבובית דומה לאפר אסורה. אמנם בערלה צד מיוחד שכן היא מהנשרפים אף שאין בה (לרוב הפוסקים) מצות שריפה. וא"כ כשם שאם ישרפוה אפרה מותר בהנאה, אולי אף ערלה שלא שרפוה אבל היא נרקבה תהא מותרת בהנאה.
וכתבו בתוספות (תמורה לג ע"ב): "הנשרפין אפרן מותר ונקברים אפרן אסור – צריך עיון טעמא מאי? ואומר מורי הרמ"ר דנשרפין כיון שצוה הכתוב לשורפן אחר שעשה כאילו נעשית מצותו ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ה"נ כיון שנעשית מצותו הלך אסוריה והא דאמר אשירה אסורה לעולם אף על פי שהזקיק הכתוב לשורפה (דברים יב) היינו משום דכתיב (שם יג) לא ידבק בידך מאומה מן החרם אבל הנקברין דלא הטעין הכתוב לשורפן משוך איסורייהו לעולם".
ונראה שלא ניתן להביא ראיה מתוספות לגבי ערלה שכיון שאין בה חיוב שריפה עצמי, אף אם הרקיבה דינה כאילו נשרפה. והסברא שנעשית מצותו לא שייכת כ"כ.
כתב החוות דעת (ביאורים סי' קג ס"ק א): "אבל כשנסרח גוף האיסור פקע שם איסור מכל וכל מקרא אחרינא דנבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה ואפילו חזק ותיקנו בדברים המתבלים שרי דכבר פרח האיסור מיניה ונעשה כעפרא ואינו חוזר לאיסורו... ש"מ דס"ל אפילו בבשר וחלב וכלאי הכרם מותר היכא דנסרח האיסור משום דנלמד מקרא אחרינא שנבלה שאינה ראויה לגר".
עולה מדברי הגר"י מליסא שאם אסורי הנאה נסרחו והרקיבו במידה שאינה ראויה לאכילת גר פקע איסורם ומותרים באכילה (אף אם השביחום) וכש"כ שמותרים בהנאה. והביא דברי החוו"ד בדרכ"ת (סי' קג ס"ק א).
וכן סמך על דברי החוו"ד בשו"ת שבט סופר (יו"ד סי' ע): "אבל המסתבר בזה מה שראיתי בחות דעת סי' ק"ג שמחלק בין דבר פגום ונסרח שממעטינן מראוי' לגר ובין שלא כדרך הנאתו שממעט מלשון אכילה דבעירב דבר מר אם הדר משביח חייב עליו, משא"כ בנסרח לא עובר עליו אף אם משביח בתבלין דמיעטה תורה שאינו ראוי' לגר קרוי נבילה דפקע שם האיסור לגמרי ומה"ט גם בשר בחלב וכלאי הכרם דחייב שלא כדדרך הנאה מ"מ נותן טעם לפגם מותר ודבריו קלורין לעינים יע"ש, וממילא בדבר שנפסד ונסרח לגמרי עד שאינו ראוי לגר אפילו בהנאה מותר דפקע שם האיסור מיני' ולא קרויה עוד איסור כלל, משא"כ בעירב דבר מר כיון דהדר לאיסורא אם משביח גם הנאה אסור כדרך הנאה כסברת הצל"ח ודלא כמשנה למלך ועיין".
וכך העלה בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' פג) לגבי הג'לטין: "המורם מכל הנ"ל, שאם האבק שנתייבש הוא נפסל מאכילת אדם בלבד, זה תלוי במחלוקת הפוסקים, להש"ך מותר, ולדעת הנודע ביהודה אסור, אולם אם הוא נפסל גם מאכילת כלב, לדברי הכל פקע ממנו שם האיסור אעפ"י שנפסל אחר שכבר חל עליו האיסור, כמבואר שם בנוב"י, עיי"ש. ואבק זה אפשר דנפסל גם מאכילת כלב ושום בעל חי לא יאכלנו ופקע ממנו שם האיסור וא"כ אין לאסור התערובות".
והמדובר בהר צבי באכילה וק"ו לגבי הנאה שכיון שפקע איסור ואינו ראוי לאכילת כלב שמותר. ויעויין עוד בשו"ת דברי יוסף (סי' ו) ושם דברי הגאון המחבר ודברי הגרח"ע גרוז'ינסקי להתיר את הג'לטין הנעשה מעצמות נו"ט (וה"ה בע"ח טמאים) אשר עברו עיבוד כימי חריף עד שהפכו לאבקה ומהם מעמידים את הג'לי. והתירו שני הגאונים הנ"ל.
בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' לח) דן בדברי החוו"ד שהוזכרו, וכותב שהחלקת יואב (יו"ד סי' יא) חלק על החוו"ד. וכתב (שם אות ב):
"והנה החוו"ד כתב לפי שיטתו דבנסרח לא מהני שוב תיקון דתבול דלאו דוקא לענין איסורי אכילה אלא גם לענין איסורי הנאה שנסרחו אם תקנו אינו אסור דכבר נפקע האיסור, ולזה הקשה בח"י שם מע"ז מ"ח דקאמר ר' יוסי דאין נוטעין אגוז של ערלה, וקאמר דמודה ר"י דאם הבריך והרכיב מותר מטעם זה וזה גורם, ובלי דין זוז"ג אסור, אף דכבר נפסל מאכילת כלב, הרי דבאיסורי הנאה כל שבא בגרמתו אסור, ר"ל דשם האילן שבא מזה האגוז לא נתהוה רק אחרי שנפסל האגוז לגמרי גם מאכילת כלב, אלא כל שבא בגרמת איסור הנאה אסור, וה"נ באיסור הנאה שנסרח ונתבל שוב דאסור".
"ובעניותי אין ראי' משם דהחוו"ד דן בשנפסל קודם שאנו דנין על הנאה, ואלו למשל נפסל האגוז של ערלה ונסרח קודם לקיחתו לנטיעה ועי"ז פקע איסורו גם כשיתכן שאפשר לתקנו ותקנו ינטעו אח"כ ודאי אינו נאסר שוב משפקע כבר, אבל הש"ס מיירי דעכ"פ הנאת הנטיעה התחילה כשעדיין הוא פרי גמור, ע"כ כל הנמשך ממנה אסור כהנאת אסור בהנאה".
וכן סמך על דבריו בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' טז) וז"ל: "החוות דעת ביו"ד סי' ק"ג בביאורים סק"א העלה דמדברי הש"ע והפוסקים מוכח דבכל איסורים אפילו בשר בחלב וכלאי הכרם מותר נותן טעם לפגם אע"פ דאסורין בשלא כדרך הנאתן משום דנטל"פ ילפינן מנבילה שאינה ראויה לגר וכו' אבל כשנסרח גוף האיסור פקע שם האיסור מכל וכל מקרא אחרינא דנבלה שא"ר לגר אינה נבילה, ואפי' חזר ותיקנו בדברים המתבלים שרי דכבר פרח האיסור מיניה ונעשה כעפרא ואינו חוזר לאיסורו ואף דבנטל"פ אסור בפוגם ולבסוף השביח היינו משום דאינו רק פגם כל שהוא ולא יצא האיסור מאיסורו רק שאין אוסר התערובת וכו' אבל כשגוף האיסור נפגם לגמרי עד שיצא מאיסורו אינו חוזר לאיסורו והוא נלמד מקרא דנבלה שא"ר לגר דע"כ קרא איצטריך להיכא שתיקן להאיסור וכו' עיי"ש".
עולה מדברי החוו"ד שמותר ליהנות מערלה שנרקבה לגמרי ואינה ראויה לאכילת אדם וכ"ש שאינה ראויה אף לאכילת כלב.
ולכאורה קשה על דברי החוות דעת מהמשנה מתמורה, שכן הנקברים אפרם אסור משמע אף אם נשרפו, והרי אין לך נבלה שאינה ראויה אף לכלב יותר מזה, ובכ"ז אסור. וקושיה זו לא מצאתי באחרונים ששאלו על שיטת החוות דעת.
ונראה לי שבמשנה בתמורה (פ"ז מ"ד) נשנו דברים שהתורה אסרה אותם בקלקולם כמו בתיקונם, כגון שור הנסקל שאע"פ שנסקל והרי הוא נבלה עדיין שם נסקל עליו, ולכן לא פקע איסורו שכן נאמר שם: "ואלו הן הנקברים קדשים שהפילו יקברו הפילה שליא תקבר, שור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע ושער נזיר ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה. רבי שמעון אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו וכן חיה שנשחטה בעזרה". ואמנם אם התקלקלו אף מאכילת כלב אולי מותרים מן התורה, ואעפ"כ חכמים אסרום ואסרו לשורפם מדין מבטל איסור לכתחילה (עי' שו"ת דובב מישרים סי' קלג). אולם בערלה וכלאי הכרם או בשאר אסורי הנאה שלא נשנו שם, אם הסריחו מאכילת אדם כיון שנאסרו דוקא באכילה והנאה כדרכם באכילה וכאן נפסדו עד לגר או עד לכלב פרח איסורם כדברי החוו"ד.
ג. ממהר את הרקבון בידים
ועדיין צריך לשאול האם מותר לגרום להרקבת הערלה ע"י נתינתה בתוך מיכל הקומפוסט והרטבתה. ונראה שכיון שאין בערלה קדושה, והותר (ולחלק מהפוסקים אף מצוה) לשורפה, ה"ה הותר לקלקלה בכל דרך אחרת כדי שלא יהנו ממנה בני אדם. וא"כ אף גרימת רקבון בידים לפירות מותרת, ואע"פ שבשריפה אינו מתכוין להשתמש באפר ואילו בערלה מתכוין ומרקיב אותה על מנת שיוכל ליהנות מה'תוצרת' כיון שאין איסור במעשיו הדבר מותר.
ויש להוסיף שאף אם זרק פירות ערלה מתחת לעץ ואח"כ הפך את האדמה מתחת לעצי הערלה הוא בעצם יוצר מעין קומפוסט, אע"פ שלא הכין זאת בדרך הרגילה להכנת קופוסט.
מסקנה
מותר להכניס פירות ערלה לתוך מיכל להכנת קומפוסט עם שאריות מזון אחרים ולזבל בהם לאחר שנרקבו.