חבל נחלתו יא ל
סימן ל
דין יין מפוסטר במגע נכרי
שאלה
האם פסטור יין דינו כיין מבושל?
תשובה
א. פסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' קכג ס"ג): "יין מבושל שלנו שנגע בו העובד כוכבים, מותר. ומאימתי נקרא מבושל, משהרתיח על גבי האש". והש"ך (ס"ק) באר שצריך להתמעט ע"י הרתיחה. ויש שכתבו שדי על כן ביד סולדת ואי"צ רתיחה של עליית בועות.
וכך כתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' נב): "ומדת החום לענין להתחשב יין מבושל פשוט שהוא ביד סולדת אף שלא מעלה רתיחות דיד סולדת הוא בחשיבות בשול לכל הדינים בדבר לח, ומש"כ הש"ך סימן קכ"ג סק"ז דהיינו שיתמעט ממדתו ע"י רתיחה פשוט שביד סולדת כבר נתמעט משהו, והוא בערך קע"ה מעלות (. צלזיוס) לחומרא".
ב. בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' כה) עסק בשאלה זו, ומעלה כמה נקודות:
בתחילה הוא דן בשאלה האם די בבישול מעט או שצריך בישול מינימלי ומוכיח שהפוסקים הצריכו רק בישול מינימלי: "דכל שהרתיחו ע"ג האש כל שהוא קרוי מבושל שאי אפשר אם לא יתמעט מעט". ואמנם יש מן הראשונים שהצריכו בישול חזק, אך "היות והשו"ע פסק דסגי משהרתיח על האש ומהוספת הגר"א גם משמע דאין צריכים כלל שיתבשל עד שיעלה אבעבועות וכמו"ש הרשב"א "ואף על פי שלא נתבשל אלא מעט וכשנתמעט ממדתו", לכן רבים נוהגים לא לחשוש כלל למגע עכו"ם במיץ ענבים מפוסטר (אף על גב שמגע נכרי אוסר ביין מגתו כמו ביין רגיל) אשר בכדי למנוע תסיסה וגם יוכל להתקיים עושים פיסטור שמחמם את המיץ בשיעור של לא פחות משבעים מעלות צלזיוס וה"ז חשיב כהרתיח על האש דמבואר כאן בשו"ע דשרי".
הגרשז"א מפקפק בכך ראשית מחמת שהפיסטור נעשה בצינורות סגורים וא"כ אין אידוי כוהל, וטעמו לא משתנה. ומביא ראיה מהרשב"א בכמה מקומות שמבושל נשתנה שמו וטעמו אבל בפיסטור הוא שומר על שמו וטעמו. וכן מסקנת המאירי על ע"ז (כ"ט ע"ב) שצריך שישתנה שמו וטעמו. נימוק נוסף לחלות שם מבושל בפיסטור מביא הגרשז"א שכך היתה הגזירה ולכן אין לשנות ממנה אף שבטל טעמה. ומביא ראיה לכך מגריס בכתמים אף שאין בינינו בימינו מאכולת, וכן מהטמנה בסלעים אע"פ שמוסיפים הבל. ודוחה זאת: "מ"מ נראה דבנד"ד אין זה חשיב כלל כגזירה חדשה כיון שמעיקרא לא התירו אלא בבישול כזה שמחסר ממדתו ונשתנה טעמו וריחו ואילו כל זה אינם בפיסטור שבזמננו".
ומסיק: "אשר על כן נראה דמ"ש בשו"ע דמשהרתיח על האש לא נאסר במגע עכו"ם מיירי דוקא בכה"ג שמראה היין נשתנה מחמת הבישול ולכן אמרינן דכיון שניכר, הנכרי יודע שזה מבושל ולכן אין לחשוש למגעו. אבל בכה"ג דליכא שום שינוי ואי אפשר כלל להכיר אם זה מבושל או לא מהיכ"ת לא נחשוש לנסך במגעו אפי' אם הנכרי יודע שנעשה בו פיסטור להמית את החיידקים".
ומסיים תשובתו: "מכל האמור עד כה נראה שלענין ברכת פה"ג או לענין בישול יין של שביעית מסתבר שלכו"ע יש לברך בפה"ג על יין מפוסטר אפי' להסוברים שמברכים שהכל על יין מבושל, וגם מותר לבשלו בשביעית, אולם לענין מגע נכרי נראה דאף שכח דהיתירא עדיף וגם כתב הש"ך בסי' קכ"ד ס"ק ל"ג על מגע נכרי כיון שהוא רק מדרבנן יש להקל בספק, וגם אף על גב שכלל גדול הוא דאין לנו אלא מה שגזרו חז"ל ולא להוסיף על גזירתם, מ"מ מכל הלין טעמי דאמרן אינני יודע איך אפשר להקל ולסמוך על פיסטור שרק ממית את החיידקים לחושבו כמבושל אף על גב שלא ניכר בו שום שינוי ולא נחסר כלל מהמדה וגם לא נשתנה כלל טעמו וריחו וכולם קורין אותו בשם יין סתם ולא יין מבושל, וגם יין כזה הרי שכיח ומצוי מאד, ולכן חושבני דיש להקפיד ולהזהר בזה ממגע נכרי, וגם מאלה שדינם כנכרי לענין זה, בין ביין ובין במיץ ענבים".
ג. בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' סא) מבאר בתחילה מדוע מפסטרים ולא מבשלים וז"ל:
"ע"ד שאלתו ביין מבושל רכוז שהוסר ממנו הרבה לחלוחותו ע"י שמחמים אותו לחום של מאה וארבעים מעלות פרנהייט ולמעלה עד בערך מאה ושמונים מעלות פרנהייט (בישול מעלה רתיחה הוא מאתיים ושתים עשרה מעלות פרנהייט) תחת ואקום, שעל ידו יכול להתבשל ולהתמעט בלי שיגיע עד שיעור מאתיים ושתים עשרה מעלות פרנהייט, והטעם שעושים זה שאם מעלים חומם יותר מזה ישרוף הסוכר שבתוכו ויתקלקל מעט היין, אבל כשעושים במעלת מאה וארבעים מעלות פרנהייט – שבודאי הוא כבר יד סולדת בו – לא ישרף, ומ"מ יתמעט ומעלה אבעבועות במעלת חום כזה, ושאלתינו הוא, כיון שבאמת יכולים להשיג זה כבר במעלת חום פחות מזה, שאין בו חום יד סולדת בו, אם עושים ואקום יותר חזק, ונפעל ממש אותו פעולה התמעטות, וגם מעלה אבעבועות, אם באמת אפילו שהוא יד סולדת, שאין עושים ואקום חזק, אם נקרא מבושל לנוגע למגע עכו"ם, שלא יהי' אוסר בנגיעתו אחר שהחזירו מים לתוך אותו הרכז שיהי' בחוזק שיעור מיץ ענבים, – הנדון הוא כיון שבאמת אין רתיחתו משנה הטעם, לא נקרא בישול, או דלמא כיון שהוא יד סולדת, וגם מעלה אבעבועות ומתמעט בזה, שפיר נקרא בישול, הלא אם אדם יבשל במעלת הר גבוה מאד גם כן אינו צריך לבשל במעלת חום של מאתיים ושתים עשרה מעלות פרנהייט, ויבשל בהרבה פחות מזה".
היינו, תנאי הריק (=ואקום) יוצרים מצב בישול לפני טמפ' רתיחה ובכך מועילים שלא ישתנה טעמו.
והגרי"י וייס מביא את הדעות מה נחשב בישול ומסיק: "והסברא נותנת, באם ישנם ב' התנאים הנ"ל משהרתיח ע"ג האור ונתמעט מדתו, יהי' באיזה אופן שיהי', הוי בכלל בישול, שבכה"ג בודאי יש לילך אחר לבות בני אדם כמ"ש ר"ת הנ"ל, שבודאי בלבות בני אדם כן הוא, וכמו שמתבשל ע"י סיר לחץ, אף שמתבשל מהר יותר מבישול הרגיל, שלא יעלה על הדעת מי שהוא של"ה בכלל בישול". הגרי"י וייס נו"נ בדברים אולם נשאר בדעתו שהעיקר שיגיע לחום יותר מיד סולדת ויפחת ממידתו. ואמנם מסתפק אם אמנם מותר וראוי לעשות כן כדי שלא יהא נאסר במגע נוכרים אולם מסיק להלכה: "אמנם כיון שכבר נהגו שם כן בהסכמת רבנים בעלי הוראה, ש"מ דס"ל כיון דבשעת הגזירה לא גזרו על יין מבושל, לכן אף דנשתנה המנהג, אם נאסר הוי כגזירה חדשה דלא גזרינן, ובפרט דעושין להציל מאיסור שתיית סתם יינן ממש, ואם נאמר כן שוב אין חילוק בין יין בסתם בישול ובין המבושל בדרך הנ"ל כנלענ"ד".
ומוסיף: "ואם אולי כל הנדון הוא להציל מחשש מגען של ישראל מחללי שבתות של זמן הזה, יש לצרף עוד כמה צדדי היתרא, כמבואר בדרכי תשובה (יו"ד סי' קכ"ד ס"ק י"ב), ועי' בתשו' חלקת יעקב (ח"א סי' ס"ו), אז פשיטא דיש לסמוך להקל, ואין לחוש למש"כ באחרונה דנעשה מילתא דשכיחא כנ"ל".
ד. אף הגר"ע יוסף (שו"ת יביע אומר ח"ח יו"ד סי' טו) עסק בשאלת יין מפוסטר.
באות א באר את דעות הראשונים מהו בישול ביין: דעה ראשונה – רתיחה. דעה שניה – ממעיטו מכמותו. ובשו"ע פסק כדעה הראשונה והרשב"א איחד בין הדעה הראשונה והשניה. ואפילו הרתיחוהו בכלי סגור – המצטרף מההתעבות היא זיעה בעלמא.
באות ב הביא דעה שלישית – שנשתנה טעמו (רמב"ם), ומהמאירי מביא שדוקא ששנתנה טעמו ע"י השמש. ומביא מהריטב"א שלא גזרו ביין מבושל אף שטעמו טוב ושם יין עליו. והביא אחרונים שסברו שדוקא שנשתנה טעמו ודוחה דבריהם: "ומכל מקום נראה שמכיון שהגאונים והרשב"א והר"ן וסה"ת ואו"ז והרא"ש ס"ל שכל שרתח נחשב יין מבושל, וכן פסק מרן הש"ע, אזלינן לקולא, שהרי סתם יינם אינו אסור אלא מדרבנן וספקא דרבנן לקולא".
באות ג מביא דברי הרא"ש שלכאורה לא מובן מדוע ביין מבושל לא שייכת גזירת בנותיהם ואם משום שאינו ראוי לניסוך אף שמזוג פסול לניסוך ואסור במגע נכרי, ותירוץ הרא"ש שיין מבושל לא שכיח ולכן לא גזרו בו (אף שיש חשש בנותיהם). והביא את תירוצי האחרונים למזוג והקשה שלכאורה בימינו מפוסטר שכיח מאד. ומשיב הגר"ע יוסף שאין לזוז מהגזירה אף שתנאי החיים וסדריהם השתנו. והביא כמה דוגמאות לכך מגזירות חכמים. (והביא שהאחרונים הדגישו שאף הטור לא הביא טעמו של אביו שלא סבירא ליה). ומסקנתו שאין מוסיפים על הגזירה. (וכותב שדרש שיעלו את חום הפיסטור מ- מעלות ל- כדי שיהא יותר קרוב לחום רתיחה אף שנעשה בואקום ומגיע לרתיחה)
באות ד מביא דברי הגרש"ז אוירבך שדורש שישתנה בריחו וטעמו ומראה שהשו"ע לא פסק כן עפ"י דעת הגאונים ורוב הראשונים, אלא די ברתיחה בעלמא.
באות ה הביא דברי הגרי"ש אלישיב בחוברת נתיבות הכשרות (אלול תשנ"ב עמוד יג) שאף הוא אסר משני טעמים כיון שהפיסטור שכיח עפ"י דברי הרא"ש וכיון שצריך שישתנה טעמו וריחו. והגר"ע יוסף דוחה את שני הטעמים כפי שדחה לעיל. והוסיף מדברי רעק"א שעל סתם יינם גזרו משום חיתון אבל מגע נכרי ביין אינו משום חיתון.
באות ו מביא דברי המנחת יצחק להקל וכן דברי האג"מ להקל.
ומסיק: "ומיהו לענין הלכה נ"ל שהעיקר כפסק הגאונים ומרן הש"ע שברתיחה אחת נחשב יין מבושל, אפי' לגבי מגע נוצרי שאוסר בהנאה בסתם יין, שאפי' אם תמצא לומר שלא יצאנו מידי ספק פלוגתא דרבוותא, קבלת הגאונים תכריע, ובפרט שכן פסק מרן הש"ע, ואנו קבלנו עלינו הוראות מרן לכל אשר יאמר כי הוא זה. ובפרט במילתא דרבנן, דקי"ל ספק דרבנן לקולא. וכמ"ש לעיל... והמחמיר בזה לכתחלה להזהר ממגע גוי תבא עליו ברכה. אבל בדיעבד אין לאסור שהתורה חסה על ממונם של ישראל".
ויש להוסיף להקל דעת הגר"ש גורן שהשיב על דברי הגרשז"א בעיתון 'הצופה' (יד תשרי תשנ"ג ו-ג חשון תשנ"ג).
ה. ולכאורה, על פסיקה זו לקולא עומדת קושיה מדברי הגר"ע יוסף בשו"ת יחווה דעת (ח"ב סי' לה) שפסק שמברכים על יין מפוסטר ב"פ הגפן ומקדשים עליו קידוש היום, בעוד שרב האי גאון שפסק שאין בו דין יי"נ פסק שברכתו שהכל. וכן כתבו הרי"ף והרמב"ם וא"כ מזכי שטרא לבי תרי בדין מגע נכרי כתב שאין בו איסור ואעפ"כ ברכתו אינה שהכל אלא גפן.
ומן הדוחק סיים שם הגר"ע יוסף: "ואם כן יש כאן כעין ספק ספיקא, שמא הלכה כרוב הפוסקים שיין מבושל נשתנה למעליותא, ומברכים עליו בורא פרי הגפן, ומקדשים עליו, ואם תמצא לומר שהלכה כדברי הרי"ף והרמב"ם שחולקים וסוברים שאין מקדשים עליו ומברכים עליו שהכל, שמא לא אמרו כן אלא כשנשתנה טעמו וריחו, ויצא מכלל יין, מה שאין כן בפיסטור של היין, שעדיין עמד טעמו בו וריחו לא נמר, לכל הדעות יש לברך עליו בורא פרי הגפן ומקדשים עליו. ובצירוף הטעם שאף לדעת הגאונים בדיעבד אם בירך עליו בורא פרי הגפן וקידש עליו יצא, בודאי שיש להורות כן לכתחילה, כפסק מרן שקבלנו הוראותיו. וכן פשט המנהג. וידוע שבמקום מנהג אין לומר ספק ברכות להקל, וכמו שכתב התרומת הדשן (סימן לד). וכן הסכימו כל האחרונים".
"לפיכך יין ומיץ ענבים מפוסטרים, מברכים עליהם בתחילה בורא פרי הגפן, ולבסוף ברכה מעין שלש, שהיא על הגפן ועל פרי הגפן. ומקדשים עליהם בשבתות וימים טובים".
ונלענ"ד שאין כאן קושיה שלגבי מגע נאסר בגזירה וכיון שכן מפוסטר כמבושל ולא נכלל בגזירה ולכן מגע נוכרי וכש"כ מחלל שבת אינו אוסרו. אבל לגבי ברכה טעמו וריחו הוא הקובע והא קמן שאינו מורגש כלל, ובבדיקה של מומחים לא הצליחו להבחין מה המפוסטר (כן קראתי בחיפושי אחר מידע על יין מפוסטר) וא"כ ודאי שברכתו בפה"ג שאין לבישול לעניין זה כל משמעות.
מסקנה
מגע נכרי וק"ו מחלל שבת אינו אוסר ביין ומיץ ענבים מפוסטר, וברכתו בפה"ג.