חבל נחלתו יא כב

סימן כב

הדלקת נר חנוכה בשמן ערלה

שאלה

האם יוצאים ידי חובה בהדלקת נר חנוכה בשמן מזיתי ערלה?

א. הדלקה באיסורי הנאה

שמן ערלה אסור בהנאה, אבל כיון שמצוות לאו ליהנות ניתנו, היינו שעצם ההנאה מקיום מצוה בחפצא שאסור בהנאה אינו פוסל את המצוה, א"כ הדלקת נר חנוכה אינה נחשבת הנאה, מה גם שאין להשתמש לאורה, ולכן השימוש בשמן ערלה צריך להיות מותר.

כתב הבאר היטב (סי' תרעג ס"ק א): "עי' בתשובת שער אפרים סי' לח אי שרי להדליק נר חנוכה בחמאה שנתבשלה בקדירה של בשר בן יומו שנאסרה מחמת שלא היה ס' ופסק דמותר". היינו בתשובת שער אפרים (סי' לח) פסק שמותר להדליק בחמאה האסורה מצד איסור בשר בחלב שאסור אף בהנאה.

אולם בשערי תשובה (סי' תרעג ס"ק א) חלק על הבאר היטב בהבנת שער אפרים, וז"ל: "עבה"ט מ"ש בשם שער אפרים והעתיק זה מלקט הקמח שכ"כ, ובמחילת כבודו מ"ש בשמו מותר אפי' הוא להפך, דבאמת אוסר במסקנתו שם להדליק בהנר חנוכה שאסור להשתמש לאורה ואין כאן רק הנאת המצות ומצות לאו ליהנות ניתנו, מכל מקום אסור להדליק בה אע"ג דלא קי"ל כהרז"ה דסבר דמצוה דרבנן להנות נתנו, מ"מ י"ל כיון דנ"ח בעי שיעור דהיינו שיתן שמן בנר שידליק כשיעור וכיון דבב"ח אסור בהנאה כתותי מיכתת שיעורא ולכן אסור להדליק בשמן של ערלה גם כן, וא"ל דדווקא בשל ערלה שהוא מהנשרפים (וע') [אבל] בב"ח שהוא מנקברים לא אמרי' כתותי"... (בהמשך עוסק בהלכות מיוחדות של בשר בחלב).

היינו, השע"ת מביא שמסקנת השער אפרים שאין להדליק בכל דבר שאסור בהנאה, כאשר בחפצא של המצוה יש שיעורים מן התורה או מדרבנן משום שאומרים 'מיכתת שיעוריה', ולכן כיון שצריך לתת שמן בנר כשיעור שידלוק חצי שעה – דברים האסורים בהנאה אסורים למצוה.

בשו"ת שב יעקב (סי' נ) הקשה השואל על הבנת הבאר היטב בשער אפרים שמותר להדליק בשמן אסור בהנאה כיון שמצוות לאו ליהנות ניתנו. ומקשה: והרי במקום שנהנה הנאה ממונית מגוף האיסור לכו"ע אסור ליהנות באסורי הנאה, וא"כ בנר חנוכה כיון שהוא נשרף ואינו יכול להשיבו נהנה בכך שחוסך לעצמו קנית שמן.

המחבר, בעל השו"ת, דוחה קושיה זו משום שהנאת הממון היא הנאה הבאה לו ממילא. אבל מקשה בעל השב יעקב על השער אפרים שאין לומר בנר חנוכה מיכתת שיעורא, שכן בלולב ושופר ישנו שיעור גודל מהתורה משא"כ בנר חנוכה שהשיעור הוא במשך הזמן שידלק לשם פירסומי ניסא, וא"כ בשמן אין שיעור וכיון שרואים את הנרות דולקים ויש פרסומי ניסא ממילא אין לומר בהם מיכתת שיעורא.

וכן בשו"ת ויען יוסף (או"ח סי' שפה) כתב: "ובהל' חנוכה (ריש סימן תרע"ג) הביא השערי תשובה בשם שו"ת שער אפרים (סימן ל"ח) חקירה אי מותר להדליק נר חנוכה בשמן של איסורי הנאה, כגון חמאה שנאסר בהנאה מחמת בשר בחלב, כיון דבעי שיעור שיתן בה שמן כשיעור שידליק חצי שעה ואיסורי הנאה כתותי מיכתת שיעוריה, שם באמת תמוה לומר כן, דהרי לא נאמר השיעור על כמות השמן אלא שידליק כל כך זמן עד שתכלה רגל מן השוק, והרי דולק חצי שעה".

ב. פסול מיכתת שיעורא

פסול מיכתת שיעורא הוא פסול 'חלות'; היינו, אין כאן פסול שנראה בעין או שניתן למודדו במכשיר פיזי, אלא כיון שהחפצא למצוה טעון שריפה דין מיכתת שיעורא מחשיבו כחסר שיעור למצוה. כגון לולב של אשירה, שהלולב במלוא הדרו ושלמותו הפיזית אבל בגלל שמיכתת שיעוריה נפסל למצוה.

פסק הרמב"ם (הל' שבת פי"ז הל' יב-יג):

"בכל עושין לחיים (=בשיתופי מבואות) אפילו בדבר שיש בו רוח חיים ואפילו באיסורי הנייה, ע"ז עצמה או אשרה שעשה אותה לחי כשר שהלחי עוביו כל שהוא, גובה הלחי אין פחות מעשרה טפחים רחבו ועביו כל שהוא".

"בכל עושין קורה אבל לא באשרה לפי שיש לרוחב הקורה שיעור, וכל השיעורין אסורים מן האשרה, וכמה רוחב הקורה אין פחות מטפח ועביה כל שהוא, והוא שתהיה בריאה לקבל אריח שהוא חצי לבינה של שלשה טפחים על שלשה טפחים, ומעמידי קורה צריכין שיהיו בריאין כדי לקבל קורה וחצי לבינה".

ובאר המגיד משנה: "ואפילו באיסורי הנאה וכו'. פ' חלון (עירובין פ' ב') איתמר רב חייא בר רב אשי אמר רב עושין לחי אשרה רשב"ל אומר עושין קורה אשרה. מ"ד עושין קורה אשרה כ"ש לחי, מ"ד עושין לחי אבל קורה כתותי מיכתת שיעוריה". וא"כ לחי כיון שעוביו כלשהו מותר ואין אומרים בו מיכתת, אבל בקורה אומרים מיכתת כיון שצריכה שיעור.

וכן בתוספות (עירובין פ ע"ב ד"ה אבל): "אבל קורה כתותי מכתת שיעוריה – אע"ג דלחי נמי בעי שיעור גובה וגם רוחב משהו מיהא בעי מכל מקום כיון דלא בעי אלא שיעור זוטא לא החמירו בו וה"ר אברהם פירש לחי אם היה מדבק הכתיתים בכותל הוי לחי ובלבד שלא יהו ניטלות ברוח". וא"כ מצוות שאינן צריכות שיעור אינן נפסלות ואין אומרים בהן מיכתת שיעורא.

וצריך לעיין באלו איסורי הנאה אומרים מיכתת שיעוריה והאם גם ערלה ביניהם.

ג. באילו איסורי הנאה אומרים מיכתת שיעורא

בגיטין (כ ע"א): "כתבו (לגט) על איסורי הנאה – כשר".

וזו לשון הר"ן בחידושיו: "כתבו על אסורי הנאה כשר, בכל אסורי הנאה קאמרינן הכי ואע"ג דכתותי מיכתת שיעוריהו, לא אכפת לן אלא במידי דבעי שעור כשופר ולולב, ומיהו באותן שצריכים להתבער מן העולם למ"ד כל העומד לשרוף כשרוף דמי משמע דלא הוה גט דכמאן דליתנהו דמי".

פירוש דברי הר"ן הוא שמותר לכתוב גט על כל אסורי הנאה פרט למצוות הצריכות שיעור, ומשום דמיכתת שיעוריהו וגט אינו צריך שיעור. ולפי דבריו אומרים מיכתת שיעורייהו בכל איסורי הנאה. כמו"כ באותם איסורים שצריכים להתבער מן העולם לפי מ"ד כל העומד לשרוף כשרוף דמי לא הוי גט.

עפ"י דברי הגמרא פסק בשולחן ערוך (אה"ע סי' קכד ס"א): "גט שכתבו על איסורי הנאה, כשר". והרמ"א העיר עפ"י הר"ן: "מיהו בדבר שצריך ביעור מן העולם וצריך שריפה, אם כתב עליו הגט, בטל (הר"ן פ"ב דגיטין)".

האחרונים העירו על דברי הרמ"א (הבנויים על סיום דברי הר"ן). החלקת מחוקק כתב: "לא ידעתי למה כתב בפשיטות הגט בטל, הא הר"ן לא כתב דין זה רק למ"ד כל העומד לישרף כשרוף דמי, ור"ש הוא דאית ליה הכי כדאיתא במנחות דף ק"ב ולטעמי' אזיל דס"ל דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ולא קי"ל כר"ש, וכמו שפסק הרמב"ם פ"ד מהלכות פסולי המוקדשין גבי אשם תלוי נודע לו אחר שנזרק הדם הבשר יאכל לכהנים ואילו מאן דס"ל כל העומד ליזרק כזרוק דמי ואפילו הדם בכוס נמי"... וכן העיר הט"ז (ס"ק ב). וכן הבית שמואל (סי' קכד ס"ק ב).

בביאור הגר"א מקשה על הרישא בדברי הר"ן קושיה שונה מהאחרונים לעיל, וז"ל: "ומיהו באותן שצריכין לבער מן העולם למ"ד כל העומד לשרוף כשרוף דמי מ' דלא הוי גט דכמאן דליתנהו דמי (=ציטוט הר"ן) וכל דבריו תמוהין מ"ש למ"ד כל העומד כו'. והיינו ר"ש במנחות ק"ב ב', וליתא דבדברים הצריכין ביעור כ"ע מודי כמ"ש בסוכה ל"א ב' ל"ה א' וחולין פ"ט ב' וערש"י שם ד"ה שיעורא כו' ועירובין פ' ב' וע' תוס' דסוטה כ"ה ב' ד"ה לאו כו'".

היינו בדבר שיש עליו חובת ביעור מן התורה או מדרבנן – מיכתת שיעוריה אף בלא הדעה שכל העומד לשרוף כשרוף דמי, וא"כ אין מקום לסייג את פסול הגט, רק לאותה דעה שכל העומד להישרף כשרוף דמי.

עוד מקשה הגר"א: "ומ"ש ומיהו באותן כו' הלא בכל המקומות הנ"ל דאמרו כתותי מיכתת שיעורא אמרו בכה"ג דהיינו בע"ז, ואמרו בערובין שם וחולין שם דוקא דבעי שיעור ולהכי עושין לחי אשרה ואע"ג דבעי שיעור בגבהו וע' תוס' שם ד"ה אבל וביאר המ"מ פי"ז ה' י"ב דא"א כתותי אלא במידי דבעי שיעור בג' רחקים ע"ש וה"ה כאן וכמ"ש הוא בעצמו בתחלה ואע"ג דכתותי כו' ועוד מ"ש בתחלה ואע"ג דכתותי כו' הא לא מצינו בש"ס שאמרו כתותי אלא באותן שצריכין לבער כגון ע"ז ולכן הצריכו בסוכה ל"ה א' טעם אחר לערלה אע"ג שמצותו בשריפה כמ"ש המפרשים ושלא כדעת תוס' שם ד"ה לפי כו'".

היינו, אין אומרים מיכתת שיעוריה אלא בעבודה זרה ואיסורים כמותה שחייבים לבערם (כגון חמץ בפסח) אבל לא באיסורי הנאה אחרים. וטעם נוסף שאין אומרים מיכתת שיעוריה אלא בדבר שיש בו ג' רחקים (אורך, רוחב, גובה) אבל במידה שאינה גשמית למצוה אין אומרים בו פסול מיכתת שיעוריה.

לפי דברי הגר"א בזמן, שהוא מימד שאינו גשמי, אין לומר מיכתת שיעוריה, ולכן בנר חנוכה אפילו שמן של ע"ז יהא כשר לנר חנוכה, אמנם במנורת המקדש שהיה שיעור בשמן אי אפשר להדליק כיון שצריך שיעור.

כעין דברי הגר"א, כתב בערוך השולחן (או"ח סי' תרעג ס"ה): "להדליק נר חנוכה בדברים של איסורי הנאה כמו בשמן של ערלה או בחמאה שנתבשל עם שומן בשר וכיוצא בהם מותר, דכיון דאסור להשתמש בהם ואינו אלא למצוה קיי"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו, וכן הורה אחד מהגדולים [באה"ט סק"א בשם ש"א] ויש מי שחולק על זה מטעם כיון דצריכין שריפה או קבורה כתותי מיכתת שיעוריה ונר חנוכה צריכה שיעור [ש"ת סק"א] ואינו כן כבר כתבו התוס' בעירובין [פ': ד"ה אבל] דכתותי מיכתת אינו אלא בדבר שצריך גוש אחד אבל דבר שע"י דיבוקין כשר כמו לחי לא שייך בזה כתותי מיכתת וכ"ש בשמן שאין בזה שום התחברות גושי ותמיהני על האומר כן".

עולה לדעתו, שאין אומרים מיכתת בדבר שאינו מוצק, ולכן נוזל וכן דבר שכשר מיחידות מתחברות שאינן עומדות מאליהן כמו לחי אין בו פסול מיכתת וכשר מאיסורי הנאה אפילו אותם הצריכים להתבער כמו ע"ז או חמץ בפסח. ולפי"ז יש לנו שני הסברים מדוע נר חנוכה מותר להדליק אף באיסוה"נ שמיכתת שיעורייהו: לפי הגר"א כי השיעור הוא לא בדבר גשמי, ולפי ערוה"ש כיון שאינו מוצק אלא נוזל.

בשו"ת אגרות משה (חלק קדשים וטהרות סי' כו) מקשה שאין לומר מיכתת שיעוריה בדבר שהוא לח ובעצם הכלי מצרפו ומוסיף טעם בנ"ח: "ואף בזריקת הדם אף אם נימא שצריכה שעור אין שייך מיכתת בדבר לח. ועיין בשע"ת או"ח סי' תרע"ג בשם לקט הקמח בשמן של ערלה שאסור להדליק מטעם דבעי שעורא וכתותי מיכתת שעורא ואולי סובר מהרש"א כמותו שגם בדבר לח שייך מיכתת שעוריה, וא"כ גם בזריקת הדם שהוא דבר לח וסובר שבעי שעורא לכן פוסל בשם עיה"נ. אבל ל"ד לשם דבנר חנוכה הא כבתה אין זקוק לה והשעור הוא דוקא בשעת הדלקה שאז צריך שיתן בכלי כשעור שנמצא שצריך להיות בכלי השעור יחד, וזה ג"כ הוא בדין מיכתת שעוריה שהם כמפוזרים ואינם ביחד ואף שעכ"פ ידלק השעור בפזור כזה אינו כלום מאחר דהוא רק לשעורא בעלמא ולא להדלקה ממש דהא כשר גם כשהדליק בשמנים ופתילות הפסולים בשבת משום שאין נמשכים אחר הפתילה ואין האור נתלה יפה באותן הפתילות אף שידוע שאפשר שיכבה, אבל בזריקת הדם אף אם נימא שצריך גם בכלי שיהיה שעור זריקה כדאיתא בזבחים דף צ"ג לענין הזאה דחטאות הפנימיות דבעינן דוקא קבלת שעור הזאה בכלי אחד, ונימא שהוא כן גם בזריקה דכל קרבנות דבעי שיהיה בכלי אחד שעור הזריקה, מ"מ הוא משום שצריך לזורקה בזריקה אחת שלענין זה אף אם נחשבו כמפורדים הרי יהיה עכ"פ בזריקה אחת בפזור כזה. ועיין בתוס' עירובין דף פ' ד"ה אבל, דבלחי שכשר אף מאשרה פי' הר' אברהם משום דאם היה מדבק הכתיתים בכותל הוי לחי ובלבד שלא יהו ניטלות ברוח, וכוונתו דלכן כשר כיון שאין החבור צריך מצד שדינו דלחי להיות אחד דהא גם כתיתים מפורדים שדבוקים בכותל כל אחד בפני עצמו באופן שלא ניטלות ברוח כשר, ונמצא שהחבור עושה רק שלא יתפרדו הכתיתים זה מזה שע"ז לא אמרינן מיכתת שעורא וממש גם בזריקה שמה שצריך השעור בכלי הוא כדי שיהיה השעור בהזריקה שלענין זה אף אם נחשבו כמפוזרים במקומות הרבה נמי הא יהיה מזה זריקה אחת שאין לומר ע"ז מיכתת שעורא"...

עולה מדברי האג"מ שבדבר לח אין פסול מיכתת שיעורא, משום שפסול זה נאמר רק בדבר שכל החלקים הם חלק מהשיעור, אבל בדבר שצריך את כל חלקיו להצטרף לשיעור, אבל החלקים הם כעין אוסף מקרי ליצירתו שוב אין פסול מיכתת שיעורא. ועוד בנר חנוכה השיעור בשמן אינו יוצר את המצוה אלא הוא גורם לה שתדלק אחרי כן. ולענין מיכתת החיבור הזה אינו חיבור.

לפי דבריו צ"ע לגבי השמן במנורה האם בשיעורו אומרים מיכתת שיעורא או שכיון שאין השמן אלא גורם לדלוק אבל אינו המצוה בעצמה אולי אין בו פסול מיכתת. וכן צריך לשאול על יין לקידוש האם יהיה כשר מאיסורי הנאה החייבים ביעור, כיון שצריך רביעית ולכאורה לפי ערוה"ש כיון שאינו מוצק אין בו פסול מיכתת, ולגר"א סוף סוף יש כאן כמות הנמדדת בנפח בעל ג' רחקים, אולם לפי האג"מ יש בו פסול זה כיון שכל חלקיו נצרכים לשם יציאה י"ח ואין זה כדם זבחים או כשמן נר חנוכה שמשמש לשם המצוה אחר שנקבצו חלקיו בכלי.

מסקנה

עולה ששמן ערלה כשר בדיעבד למצות הדלקת נר חנוכה. לפי דברי הגר"א בשמן ערלה אין אומרים פסול מיכתת הן משום שאינו מאיסורי הנאה החייבים להתבער, והן משום שאינו מוצק. ולפי האג"מ לפי ששיעורו אינו בגוף המצוה אלא בהכנה לה ולכן אינו נפסל.