חבל נחלתו יא יז
סימן יז ראוהו בית דין וכל ישראל
א. קידוש החודש כאשר היה כתקנו עפ"י הראיה, היה בדרך כלל רטרואקטיבי, היינו הלבנה בחידושה היתה נראית בבין השמשות או תחילת הלילה העדים היו מגיעים למחרת לבית דין נחקרו ונתקבלה עדותם, ואח"כ בי"ד קבלו עדותם וקבעו שהיום הוא מקודש ממתי שראוהו העדים. ולכן כשהגיעו העדים אחר המנחה ולא הספיקו לקבלם רק היום הבא התקדש.
המשנה בראש השנה (ס"פ שני, כד ע"א) אומרת: "ראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש. בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו מקדשין אותו, רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: אם לא נראה בזמנו – אין מקדשין אותו, שכבר קידשוהו שמים".
המשנה בראש פרק שלישי אומרת: "ראוהו בית דין וכל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה הרי זה מעובר". משמע שאם ראוהו בית דין והספיקו לומר מקודש לפני חשיכה הרי החודש החָדָש מקודש.
ב. השאלה שנברר היא האם בית דין שראו את חידוש הלבנה בין השמשות מקדשים תמיד את היום הבא להיות ראש חודש, או לעתים מקדשים את היום שעומדים בו כשעדיין לא חשכה.
אם ראו ביציאת יום כ"ט אינם יכולים לקבוע יום ראייתם כר"ח שהרי אין חודש קצר מכ"ט יום, ולכן ודאי קובעים את היום הבא. אולם השאלה עומדת מה הדין אם ראו במוצאי ל', האם מקדשים עפ"י ראייתם יום שעומדים בו (יום ל') אע"פ שהם עומדים ביציאתו, או שמקדשים את היום הבא – יום ל"א.
לכאורה, קביעת ראש החודש ליום שעומדים בו אע"פ שראיית הלבנה היתה אך בסופו היא מפני שהמולד האמיתי היה בו ביום.
ניתן להביא לכאורה ראיה שביום שלשים מקדשים עפ"י ראיית בית דין, את היום שעומדים בו מדברי רש"י (ר"ה כ ע"א): "כזה ראה וקדש – כיון שתראה קדש בו ביום". ולכאורה זו התועלת מכך שקדשו בו ביום, שאל"כ שר"ח ביום למחרת, מה הדחיפות לקדש בסוף היום ולפני חשכה, ניתן לקובעו למחרת, ביום הבא (כיון שאין מקדשים בלילה).
ג. באר המאירי (סנהדרין י ע"ב): "עבור החדש בשלשה פירוש כבר ידעת שחדשה של לבנה תשעה ועשרים יום וחצי ותשצ"ג חלקים ומתוך שאמרו ימים אתה מונה לחדשים ואי אתה מונה שעות הוצרכנו להטיל אותו חצי יום פעם אחת בחדש שעבר ופעם אחת בחדש הבא עד שיהו כל החדשים אחד מלא ר"ל משלושים יום ואחד חסר ר"ל מתשעה ועשרים יום אלא שלפעמים אנו צריכין לשנות בסדר מצד מותר החלקים. וכשהיו מקדשין על פי הראייה כל שנראתה הלבנה בליל שמחרתו שלשים היו עושין חדש שעבר חסר והיו מקדשין יום שלשים ואם לא נראתה הירח באותה הלילה היה חדש שעבר מלא והוא הנקרא מעובר והיה יום שלשים ואחד מתקדש מאליו לחדש הבא נמצא שעבור החדש והוא כשיום שלשים מצטרף לחדש שעבר אינו צריך כלום שמאיליו הוא מעובר ומאליו יום שלשים ואחד מתקדש ואינו צריך לומר בו מקודש מקודש והוא שאמרו נראה בזמנו מקדשין אותו שלא בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים וזמנו ר"ל יום שלשים שהוא זמן תולדתה שאין החדש פחות או יתר על תשעה ועשרים יום וחצי ותשצ"ג חלקים".
מתבאר מדברי המאירי שאם בי"ד יקדשו את יום ל' כשראו ביום ל' בין השמשות שבינו לבין ל"א, הם עושים שלא כראוי שכיון שאין חוצים את היום והלבנה נראתה רק בסופו, נותנים יום זה לחודש היוצא וממילא לא ניתן לקדש יום שעומדים בו. אולם מסקנה זו היא רק לפי ר"א ב"ר צדוק במשנה לעיל שאין קידוש בי"ד ליום ל"א כיון שכבר קידשוהו בשמים. ולפי דבריו המשנה של ראוהו בי"ד וכל ישראל מחוייבת להתפרש (לפי ראבר"צ) רק כשראוהו בין השמשות שבין כ"ט ל-ל', שכן אם היה מדובר בבין השמשות שבין ל' לל"א שוב יום ל"א אין צריך קידוש בי"ד ולא הכרזת מקודש ש'כבר קידשוהו בשמים' וא"כ רק אם נדחו מכ"ט ל-ל' עדיין יום ל' טעון ויכול להתקדש. אולם לפי דעת ת"ק שבין יום ל' ובין יום ל"א טעונים קידוש בית דין ניתן להסביר את המשנה בבין השמשות שבמוצאי ל'.
אולם נראה שאף לשיטת ת"ק אין לקדש יום שעומדים בו למפרע אלא מקדשים עפ"י ראייתם את היום הבא – יום ל"א משום שראייתם היתה בסוף ל' ואת חצי היום כבר מטילים ליום ל' של החודש היוצא.
ולדברים אלו אין נ"מ להלכה כיון שהרמב"ם פסק כר"א ב"ר צדוק.
ד. וכ"כ בקצרה בערוך לנר (סוכה נד ע"ב) בתוך דבריו: "ואמרינן בר"ה (כד א) ראבר"צ אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים פי' משום שקדוש שמים הוא בחצי יום שלשים כסדר המולד ולכן ביום שלשים שנקרא זמנו מקדשין אותו שאז עדיין לא ברור לכל אם כבר הי' קדוש שמים ע"י המולד".
ה. וכך מובא בספר ליקוטי הפרדס מרש"י (דף לט ע"ב): "שאילה זו נשאלה לפני ריב"ם זצ"ל. על שני ימים של ר"ח שאנו עושין ומתפללין בשניהם תפילת ר"ח מיום שני למנות. ולא יבואו מספק כמו שני ימים טובים של גליות דהתם ראשון עיקר. ושני משום דשלחו מהתם הזהרו מנהג אבותיכם בידיכם. וא"כ מה טעם יש בר"ח, והשיב משום דטעמא דרבי אלעזר בר' צדוק דאמר בר"ח שני שאם לא נראה מולד הלבנה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קידשוהו שמים. והכא בר"ח שנו קיימא לן דחודשה של לבנה כ"ט ימים ומחצ' ומחצי יום ואילך הוא מחודש הבא ועתה אין ראוי לחלק היום ולקבוע ר"ח מחצי היום ואילך ואנו משליכין לחודש שעבר. וממחר אנו מונין לחודש הבא. ואם לא נקדש אותו יום ראשון שאנו משליכין לחודש שעבר לא נוכל לקדש למחר שכבר קידשוהו שמי' שהרי מאתמול בחצי היום כלה החודש שעב' והתחילו שמים לקדש השני. על כן אנו מקדשי' יום ראשון שאינו ממני' זה חוד' הב'".
עולה מן הדברים שתמיד בי"ד מקדשים רק יום ל' לחודש היוצא להיות יום א' לחודש הבא ולהיות ראש חודש, ואינם מקדשים בראייתם את המולד למפרע אלא רק את היום הבא מכאן ולהבא.
על שיטתו של ר"א ב"ר צדוק יש להקשות: הרי הזמן של כ"ט י"ב תשצ"ג שהוא כבי' חודשה של לבנה (עפ"י הלוח) הוא זמן ממוצע ואינו משקף שום התרחשות אמיתית של מולד הלבנה, ומחזור הלבנה יכול לנוע עד ארבע עשרה שעות פחות מהממוצע ויותר מהממוצע, וא"כ המונח של נראה 'בזמנו' אינו נכון, וראיה לכך שהרי בלוח העברי שנקבע לפני כאלף וחמש מאות שנה כמחצית החודשים מלאים בני ל' יום, וא"כ ההנמקה 'שכבר קדשוהו בשמים' ופירושה שהמולד האמיתי כבר היה ועל כן קידשוהו בשמים נכונה אם לא הספיקו לקבל את העדים ביום ל' או לא אמרו 'מקודש' אבל אם הלבנה נראתה רק במוצאי שלשים לא ניתן לנמק שכבר קידשוהו בשמים וצ"ע.