חבל נחלתו יא הקדמה
חבל נחלתו יא הקדמה
"מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי" (תהלים קטז, יב).
ספר זה הוא ספרי האחד עשר במספרו. ואע"פ שאין חלוקה ניכרת בין הספרים אלא הם מאמרים
ותשובות על שאלות שעלו על שולחני, בין כאלה שנשאלתי ובין שאלות שהתקשיתי בהן ועניתי לעצמי,
וא"כ אין כאן חילוק ניכר בין הכרכים, ובכ"ז המספר מסמן והשם גורם.
כבר מזמן שמתי לב שהמידות של בית המקדש לאורכו רוויות במספר אחת עשרה: "כל העזרה היתה
אורך מאה ושמונים ושבע" – מספר המתחלק באחת עשרה (מידות ה, א). "מקום דריסת ישראל אחת
עשרה אמה, מקום דריסת הכהנים אחת עשרה אמה... בין האולם ולמזבח עשרים ושתים אמה... ואחת
עשרה אמה לאחורי בית הכפורת".
ומצאתי בספר תורת העולה לרמ"א (ח"א פ"ד):
"ועוד אומר מאחר ששקיעת החמה הוא במערב ועל ידי זה ניכרת שאינה אלוה ואינה אלא כגרזן ביד
היוצר וצריכה לשקוע מלפניו ושאדון עליה, לכן נבחר צד מערב שתהא מורה על הש"י עד שאמרו שכינה
במערב, ולזה באו הנה י"א אורך בין הכותל להיכל להודיע תחילה בדרך כלל כי השם יתברך רכב עליהם
שכלים נבדלים הרי י"א נבדלים כי ידוע שהמלאכים עשרה מדרגות כמו שכתב הרמב"ם בספר המדע (ה'
יסודי התורה פ"ב ה"ז) והסכימו בזה כל חכמי הפילוסופים ואם תצרף עמהם עילתן הרי י"א...
"גם ענין הי"א אמה שבין כותל מערבי להיכל אינן רומזים על השכלים הנבדלים כלל אלא הרמז בא על
שאמרו בספר יצירה (פ"א) עשרה ולא י"א י' ולא תשע כו' שביארו חכמי הקבלה שלא לחשוב י"א ספירות
לרוב העלמות עלות העלות יתעלה ושאינה נכנס בגדר המניין. ולא תשע כי גם ספירות מלכות בכלל. ולכן
אפשר לומר כי על זה הדרך בא הרמז במספר י"א אף כי אינן במניין אחד נגדרים, אפשר דהיינו דווקא
במדות הוית אותן הדברים, אבל במקדש שאותיות השם בן ד' בפירוש נזכרים, גם דברים אילו ברורים, כי
הכהנים נכנסי המקדש זהירים מלטעות, ועל הכל יתגדל וישתבח שמו של מלך מלכי המלכים לדור
דורים"...
וכיון שלא באתי בסוד המקובלים – העליתי מדבריו כי המספר אחד עשר בבית המקדש מצביע ומסמן על
מעלת הקב"ה שהוא אינו נמנה במדרגות המלאכים אלא הוא עילת הכל והכל נמשך ממנו ית'.
וכשם שמעלת האחד עשר מצביעה על מקור הכל היא מצביעה אף על שלמות העולם כשיבוער הרע מן
העולם בב"א.
כך כתב ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק, דברים, פר' כי תצא):
"והנה נזכר במשנה תורה אחת עשרה פעמים לשון ובערת הרע או תבער הרע. פעם הראשון בפרשת
ראה בפרשת נביא שקר ואחר כך חמש פעמים בפרשת שופטים וחמש פעמים בפרשה זו. והם עשר כנגד
בחינת כנסת ישראל שהוא עשר שכן מורה כל מספר עשר על עשר דִבְּרָיַא שהם עשר מאמרות למתן
תורה, עשר מאמרות למעשה בראשית (זוהר ח"ג י"א ב) ופעם האחת עשרה כנגד שבט יהודה ומשיח בן
דוד שיהיה מזרעו שאז יבוער הרע מכל וכל עד עולם. שבכל פעם אף שמבער הרע מישראל אף שהוא
מכל וכל הוא רק כמו במתן תורה שבדיבור 'לא יהיה' נעקר יצר הרע מישראל מכל מקום אחר כך חזר יצר
הרע למקומו. מה שאין כן לעתיד בימות המשיח אז יתבטל היצר הרע לגמרי שישחוט הקדוש ברוך הוא
ליצר הרע כמו שאמרו בסוכה (נ"ב א) וזה פועל על ידי שמבערים עושי הרשעה מישראל".
בחלק זה עסקתי בכמה סימנים בשאלות הקשורות בבית המקדש והכנסתי אותם בסוף הכרך, שלמה
המלך מקדים בבקשתו לחירם מלך צור (דברי הימים ב' ב, ג): "הנה אני בונה בית לשם ה' אלהי להקדיש
לו, להקטיר לפניו קטרת סמים ומערכת תמיד ועלות לבקר ולערב לשבתות ולחדשים ולמועדי ה' אלהינו
לעולם זאת על ישראל".
מפרש רש"י: "לפי שלעולם זקוק על ישראל להקריב קרבנם בבית זו אשר אני בונה".
העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. חסרון העבודה הוא חסרון יסודי של אבר
שהנשמה תלויה בו בקיום העולם. כדברי המדרש (במדבר רבה פרשה יב, יב): "נהלת בעזך, ניהלם
בזכות התורה שקבלו עד הקמת המשכן, למה היה העולם דומה באותה שעה לטרסקל על שתי רגלים
שאינו יכול לעמוד והוא רותת כיון שעשו לו רגל שלישי נתבסס ועמד, כך כיון שנעשה המשכן כמה דתימא
אל נוה קדשך מיד נתבסס ועמד. שמתחלה לא היה לעולם אלא שתי רגלים חסד ותורה והיה רותת נעשה
לו רגל שלישי זה משכן מיד עמד".
וחסרון בית המקדש אינו חסרון חיצוני אלא חסרון קיומי. כך דברי ספר הכוזרי (מאמר ב):
"כח. אמר החבר: אמת הוא, ששורש החכמה מופקד בארון אשר הוא במדרגת הלב, והם עשרת הדברים
ותולדותיהם והיא התורה מצדו, כמה שאמר: 'ושמתם אותו מצד ארון ברית ה, ומשם תצאנה שתי
החכמות חכמת התורה ונושאיה הכהנים, וחכמת הנבואה ונושאיה הנביאים, והם היו כמו היועצים המכירים
המזהירים האומה והמזכירים והכותבים והם ראש האומה".
"כט. אמר הכוזרי: אם כן אתם היום גוף בלא ראש ובלא לב".
"ל. אמר החבר: כן הוא, כאשר אמרת, ועוד ולא גוף, אבל עצמות מפוזרות כמו העצמות היבשות אשר
ראה יחזקאל... ".
וא"כ, אנו שבנו לאדמתנו והננו בארץ ישראל במדינת ישראל. מלכות ישראל מוקמת, לימוד התורה פועם
בהרבה מקומות, אבל עדיין חסרים את היסוד המקיים ומעמיד את החיים הישראליים – בית המקדש.
הזרמת החיים האלוקיים של התורה ושל העבודה היא דרך הלב האלוקי של עם ישראל – בית המקדש,
וכאשר אנו חסרים זאת הן התורה והן כל הקשר בינינו לבין רבש"ע פגום וחסר.
אנו משולים לחולה שלבו אינו תקין והוא מחובר למכונות והדם זורם אבל הוא כולו מוגבל ונכה. אף אנו
חסרון לבנו – בית המקדש וכל סדרי עבודתנו בו – גורם שכל הזרמת החיים האלוקיים ופעולתנו בהם ועל
ידם כולם ברמת פעילות נמוכה וחלושה.
כדברי הראי"ה קוק זצ"ל (אורות, אורות ישראל פ"ז סעיף ו):
"האמונה בכלל אינה מאירה כי-אם בכנסת-ישראל הבריאה, השלמה בחסנה, בממלכתה, במקדשה,
בארצה, בכל קניניה הרוחניים והחמריים. המצוות כלן הן תמיד קשורות במגמתן ובתכן הפנימי שלהן דוקא
לאותו המצב העליון, ואז הן מתראות בכל הדרן. לפי מדת ירידת הפלאים של כנסת-ישראל, אין אנו יכולים
לדרש מהאמונה ומהמצוות את כל אורן, כי-אם את אותו חלק הניצוץ של האורה, הנשאר בקרבה גם בזמן
הירידה היותר שפלה. והנקֻדה הזאת היא מקבלת זיו של עטרות אור מהעבר הנהדר והעתיד המזהיר
מרחוק.
"במצוות המקדש, וכל התלוי בהן, ובכל המצוות התלויות בארץ בכלל, נכר שנוי הצביון של תכונת האורה
הרבה מאד, והן אינן במלואן גם לפי תכונת ההלכה כי-אם כשהאֻמה עומדת במצבה היותר מלא. אבל
אפלו במצוות המעשיות כלן, וגם בהמצוות שבין אדם לחברו, וכל מעלות המדות, הנקשרות בכל דרכי
הדת, בכלן האור המלא שורה רק במעמד המלא של האֻמה, ולפי ירידתה כך האור מתמעט.
"ואנו כשאנו עורגים לאור מלא של הלך-נפש, בהיותנו קשורים לאמונה ולכל דבר-חק-ומשפט, הרינו
מֻכרחים לטפס ולעלות עד המקור שמשם האורה המלאה נשאבת, בין מצד קשורנו להעבר בין מצד יחושנו
אל העתיד, ועל-ידי כך נמצא גם-כן מלוי נשמה בההוה".
בְּאין לנו בית המקדש אנו צריכים לעמול בתורה בכל כוחנו כדי להשלים, עד כמה שניתן, בכח לימוד
התורה את ההשפעה האלוקית לקיום עולמנו.
את ספר 'תפארת ישראל' העוסק בתורה, חותם המהר"ל (פרק ע) בקשר התורה ובית המקדש.
הוא פותח: "בזה הפרק נבאר לך, עם שהוא יתברך בטל כתר שולטן מעל ראשינו, ובין האומות ירודים
ושפלים נתן אותנו, גם בית המקדש חרב בעוננו, ופסק קרבן ניחוחנו, הלא הכתר שהוא גדול מכל כתר,
ושֻׁלטן מכל שֻׁלטן, לא סר מעלינו. ועם כי מעט אנו יודעין ממנה, הלא מצער היא ותחי נפשנו".
וכוונתו כפי שהוא מבאר בהמשך לתורה.
"בפרק קמא דברכות (ח, א), אמר רבי חייא בר אבא משמיה דעולא, מיום שחרב בית המקדש אין לו
להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה. וביאור זה, כי אין להקב"ה בעולם הגשמי, באשר הגשמי
נבדל מן הקדוש ברוך הוא, ואין ראוי שיאמר בדבר רוחני שהוא גשמי. והדבר אשר הוא להקב"ה, הוא
ארבע אמות של הלכה. פירוש, ההלכה הם דברי תורה שהם באמת כך פירושם, לא יטו ימין ושמאל מן
האמת. ולפיכך נקרא 'הלכה', שההולך בדרך אינו נוטה מן היושר, לא לימין ולא לשמאל. כך דבר ההלכה
אינו נוטה מנקודת האמת".
"וזה גם כן שייך אל ההלכה, כי ההלכה היא השכל הפשוט לגמרי, אין לו שום התיחסות אל הגשמי".
"והתבאר לך כי התורה בגלותנו מקום מקדשנו, ואין הענין תולה במעשה מרכבה ומעשה בראשית, רק כי
קרוב הדבר בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל, יד), היא ההלכה בכל מצות התורה, ובארבע אבות נזיקין
(ב"ק ב, א) ובארבעה שומרים (שבועות מט א), לא בשאר חכמות".
מוטל עלינו כמצוה כוללת וכדרך חיים, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, להמשיך וללמוד עוד ועוד כדי
לחיות את עמנו לבנות את בית מקדשנו ולהשיב את שכינת עוזו לשכון בתוכנו, בב"א.
השנה מלאו שמונים שנה לאבי ואף אמי נכנסה לשנת השמונים. את מערכת ספרי התחלתי במלואת
לאבי שי' שבעים שנה.
מילדותי אבי לִמֵּד אותי תורה וגמרא, ואף על פי שמשנות ילדותי הוא תמיד עסק בצרכי ציבור שעות אין
קץ, מתוך מסירות נפש וגוף על ישוב הארץ ועל גמילות חסדים בסתר – עם זאת למד עמי בעיקר
בשבתות, ולמד עם עצמו וידידיו.
אמי, אוד מוצל מגרמני' הנאצית ימ"ש. יצאה את גרמניה בקבוצת הילדים האחרונה שיצאה לכיוון א"י,
כשהוריה ורוב משפחתה-משפחתנו עלו על המוקד במחנות המוות. ואף היא זרזתני מימי ילדותי שלא
לעצור, להמשיך וללמוד עוד ועוד. "אמרו עליו על רבי חנינא, שהיה בן שמונים שנה והיה עומד על רגלו
אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו. אמר רבי חנינא: חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי"
(חולין כד ע"ב).
אף אני בהכרת תודה להם על כל מה שהעניקו לי מברך אותם: "כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך"
(משלי ג, ב). וימשיכו לראות בנים ובני בנים, שִׁלֵשים ורִבעים עוסקים בתורה ובעבודה מתוך בריאות וחילוץ
עצמות – "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו" (תהלים צב, טו).
רוב תודות לרבנים הגאונים שעברו על הספר והעירו והאירו וברכוני על הוצאתו.
רוב תודות לרבותי, לחברי, למשפחתי, לבני ובנותי ואחרונה חביבה לאשתי המסייעים בעדי בעצה
ובתבונה בכל המשימות העומדות לפני ובהוצאת ספרי. כולם יתברכו מפי עליון ויהי נועם ה' בכל מעשה
ידיהם.
יעקב אפשטיין
אלול תשע"א, שומריה ת"ו