חבל נחלתו יא א
רדיפה אחר מצוות
שאלה
האם כל אדם צריך ליזום קיום מצוות שלא הזדמן לו לעשותן, כמו פטר חמור וראשית הגז?
א. מדרכי החסידות – רדיפה אחר מצוות
כתב הר"י ג'יקאטיליא (כללי המצוות, חב): "ומדרך זה חייב אדם לרדוף אחר המצות כולן ולקיים כל מה שאפשר לו מהן לקיימן, ולהיותו משתוקק וכוסף ומתאוה גם אחר המצות שאינו יכול לקיימן, ועל זה עתיד לקבל שכר, דגרסינן בסוטה סוף פ"ק (סוטה יד, א) דרש ר' שמלאי מפני מה נתאוה משה ליכנס לארץ ישראל כדי לאכול פירות ולשבוע מטובה הוא צריך, אלא אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואינן מתקיימות אלא בארץ ישראל, אמר אכנס לארץ כדי שיתקיימו על ידי, א"ל הקב"ה כלום אתה צריך אלא לקבל שכר הריני מעלה לך כאילו עשיתם שנאמר לכן אחלק לו ברבים, שאני מחלק לו שכר שלם וכו'. ולפיכך ראוי לו לאדם לחזור אחר כל מצוה שהיא תלויה בדבר אחר כדי שתתקיים על ידו ויהיה זוכה לשכר כולן"... מבואר שהרדיפה היא מעלה גדולה והמשתוקק הושווה אף למשה רבינו, כדי להשלים רצון הבורא שציוונו עליהן.
וכן המאירי (ע"ז יט ע"א): "ראוי לאדם להיות רודף אחר המצות שלא מחמת השכר אלא מתשוקת השלמת רצון בוראו והשכר בא מאליו, והוא שאמרו במצותיו חפץ מאוד ולא בשכר מצותיו".
וכן במנורת המאור (פרק ד, ענוה עמוד ): "אבל החסידים והענוים רודפים אחר המצות, ומפני ענותנותן יראה להם שהוא שבח גדול עשיית המצות, וחיים לעולם הבא, שנאמר: שמור מצותי וחיה".
וכן ר' עובדיה מברטנורא (אבות פ"ה מ"כ) מפרש: "ורץ כצבי - לרדוף אחר המצות".
במשנה באבות (פ"ד מ"ב): "בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה".
ופרש הרמב"ם: "וכבר העירו החכמים, עליהם השלום, על חידוש נפלא בתורה, יש בו זירוז על מעשה המצוות, והוא אומרו: (דברים ד, מא): 'אז יבדיל משה שלוש ערים' וכו', וידוע שהן לא יועילו, ולא יהיה בהן דין ערי מקלט, עד שיובדלו השלוש האחרות אשר בארץ כנען. אמרו: 'יודע היה משה רבנו שאין שלוש שבעבר הירדן קולטות עד שיהו שלוש שבארץ כנען, שנאמר: (במדבר לה, יג) שש ערי מקלט תהיינה', ואמנם הבדיל את אלו לפי שאמר: 'הואיל ובאת מצוה לידי אקיימנה'. ואם איש כמשה רבנו, משיג האמיתות, השלם שבשלמים, נכסף להוסיף חצי מצוות עשה לכל מעלותיו ושלימותו - מה ראוי לאשר נצטרעו נפשותיהם, ונתחזקה צרעתם ונושנה?"
את הד דברי פירוש המשנה לרמב"ם מוצאים בדרשות ר"י אבן שועיב (פרשת ואתחנן):
"והודיענו בתפלתו זו שני עניינים גדולים, האחד כמה היה מזדרז במצות ורודף אחריהם לקיימם והתחנן לפני השם יתברך להעבירו אל הארץ הטובה, לא להנאת גופו לאכול מפריה ולשבוע מטובה, אלא לקיים המצות התלויות בארץ. וכי אוירה מחכים.
"וכן מצינו בזו הפרשה שרצה לקיים חצי מצוה דכתיב אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש, ואמרו ז"ל במסכת מכות יודע היה משה שאין שלש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שיפרישו שלש שבארץ כנען, אלא אמר הואיל ובאת לידי חצי המצוה אקיימנה, ואם משה רבינו עליו השלום השלם בכל מצות היה טורח ורודף לעשות מצוה ואפילו חצי מצוה, כל שכן מי שהוא ערום מכלם. ועל זה היה אומר דוד המלך עליו השלום מזקנים אתבונן כו'. כלומר מן הזקנים אבותינו אני מתבונן ולומד כמה אדם חייב לרדוף אחר המצות. אמר זה על אבותינו שקיימו המצות אף על פי שלא נצטוו בהן. ועל משה רבינו בזה הענין. ועל זה אמר ואתחנן לומר שהרבה בתחנונים והתחנן על זה"...
וכן בחיי אדם (ח"א כלל סח סי"ד): "שירוץ וירדוף אחר המצוה, כדכתיב [הושע ו, ג] ונדעה נרדפה כו', וכתיב [תהילים קי"ט ל"ב] דרך מצותיך ארוץ. ואמרו מצוה לרוץ לבית הכנסת ולבית המדרש, והוא הדין לכל המצות. ויטרח הרבה במצוה, ולפום צערא אגרא [אבות ה' כ"ב].
עולה מהמקורות שמעלת רדיפת המצוות היא מעלה גדולה ממעלות החסידות וכל מי שעושה כך חסיד יחשב.
ב. מצוות חיוביות ומצוות קיומיות
השאלה היא: האם חובת האדם לקיום כל המצוות שווה, או שיש חילוקים או מדרגות בין המצוות?
כתב הרמב"ם (ספר המצוות סיום מצוות עשה): "ומאלו המצות גם כן דינים כמו שבארנו. כמו דין עבד עברי ודין אמה העבריה ודין עבד כנעני (מ' רלב - ה) ודין שומר חנם ודין שואל (מ' רמב רמד) וזולתם ממה שקדם זכרו. יתכן שיעמוד אחד מן האנשים גם כן כל ימי חייו לא ישפוט בזה ולא תתחייב לו המצוה הזאת. ומהם גם כן מצות אינן נוהגות אלא בהיות הבית קיים כגון חגיגה וראיה (נב - ג) ומצות הקהל (טז) וכבר זכרנום אחת אחת [ובכללות בהקד' עמ' רב:]. ומהן גם כן מצות לא יתחייבו אלא למי שיש לו נחלות כגון: מעשרות ותרומות ומתנות כהונה וחוקי העניים ר"ל לקט ופרט ושכחה ופאה ועוללות (מ' קכ - קלו). ופעמים לא יהיו לו אותם הקנינים ולא יתחייב בהם ויעמוד האיש כל ימי חייו ולא יתחייב במצוה מן המצות שהן מזה המין. ואין הצדקה מן הכלל הזה כי היא מחוייבת אפילו לעני המתפרנס מן הצדקה כמו שבארנו (מ' קצה).
"ומהם מצות מתחייבות לכל איש בהכרח בכל זמן ובכל מקום ובאי זה ענין שיהיה כגון ציצית ותפילין (מ' יב - יד) ושמירת שבת (מ' קנד). ונקרא המצות שהן מזה המין המצות ההכרחיות. מפני שהן מתחייבות לכל איש שהגיע לכלל שנים מישראל בהכרח בכל זמן ובכל מקום ובכל ענין.
"וכשתסתכל באלו הרמ"ח מצות עשה תמצא המצות ההכרחיות מהם ששים מצות. ובתנאי שהאיש שאמרנו שחייב באלו הששים מצות ההכרחיות שיהיה ענינו כענין שרוב בני אדם בו. והוא שיהיה עומד בבית במדינה ויאכל המאכלים הידועים למזון האדם רוצה לומר הלחם והבשר ויעשה סחורה עם בני אדם וישא אשה ויוליד בנים. ואלו הששים מצות הם לפי הסדר אשר סדרנו אותם במניננו זה"... ובאותה הסברה (אם כי בהבחנות מעט שונות) כתב בהקדמה לס' החינוך.
למדנו מדברי הרמב"ם שיש מצוות שהן חיוביות שהאדם מישראל מצווה לקיימן בכל האמצעים שברשותו בזמניהן ובמקומן. על ביטול מצוות אלו יש עונש, וחיוב כפרה. כגון אם לא מל עצמו או לא הביא קרבן פסח (מרצון ולא מאונס) חייב כרת. וכן על ביטול מ"ע לוקה מכת מרדות עד שתצא נפשו כאמור בכתובות (פו ע"א): "אבל במצות עשה, כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו". ואם ביטל מ"ע בשוגג מביא קרבן עולה ומתודה עליו כאמור ברמב"ם (הל' מעשה הקרבנות פ"ג הי"ד): "ועל העולה מתודה עון עשה ועון לא תעשה שניתק לעשה". (על המצוות הקיומיות היינו שרק אם נשלמו התנאים לקיומן חייב לקיימן, נעמוד בהמשך).
חז"ל עמדו על החלוקה בין המצוות. במדרש תנחומא (בובר, חקת סי' נא): "וישלח ישראל מלאכים אל סיחון (במדבר כא, כא). זש"ה סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו (תהלים לד, טו), לא פיקדה התורה לרדוף אחר המצות, אלא כי יקרא קן צפור (דברים כב, ו), כי תפגע שור אויבך (שמות כג, ד) [= השבת אבדה], כי תראה חמור שונאך (שמות כג, ה) [= פריקה וטעינה], כי תחבוט זיתך (דברים כד, כ) [= שכחה], כי תבצור כרמך (דברים כד, כא) [= עוללות], כי תבא בכרם רעך (דברים כג, כה) [= אכילת פועל בשעת מלאכה], אם באו לידך אתה מצוה עליהן, ולא לרדף אחריהם, והשלום בקש במקומך, ורדפהו במקום אחר"...
וכן מצאנו ברמב"ם (הל' ברכות פי"א ה"ב): "יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות, ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה, אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב, וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה... ".
וכן ברמב"ם (הל' שבת פ"ה ה"א) חלוקה לשלשה סוגים: "הדלקת נר בשבת אינה רשות אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק, ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה כגון עירובי חצרות או נטילת ידים לאכילה אלא חובה, ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת, אפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת"... שלש מדרגות מונה הרמב"ם: חובה, מצוה ורשות. כולן מצוות ואעפ"כ ישנו דירוג ביניהן ישנן חובה שצריך לרדוף אחריהן. ישנן מצוה – "שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה", וישנן רשות שאם עשאן קיבל שכר. (ועי' תויו"ט שבת פ"ב מ"א, ופתיחה כוללת לפרי מגדים, ח"ג סי' א).
ג. מצוות קיומיות
כאמור, ישנן מצוות שהאדם חייב בהן רק אם נשלמו לו התנאים לקיומן, כגון אדם שאין לו שדה אינו חייב לקנות שדה כדי לקיים מצות מתנות עניים ביבולי השדה. ונראה שהמצוות הקיומיות הן המוגדרות ברמב"ם לעיל כמצוות שאינו חייב לרדוף אחריהן עד שיעשה אותן. במצוות אלו שני 'שלבים' כבי'. שלב ראשון: השלמת התנאים לקיומן, שלב שני: התחייבות לעשייתן. נראה שאם לא נשלם השלב הראשון אינו מביא קרבן עולה אף בשוגג, ורק אם ביטל אחרי שנשלמו התנאים הראשוניים לחיוב במצוה – חייב להביא קרבן עולה.
אלא שישנה משמעות מסוגיא מסוימת שאף על ביטול מצוות קיומיות חייב בעונש – אע"פ שעדיין לא התחייב בהן!
נאמר במנחות (מא ע"א): "דמלאכא אשכחי' לרב קטינא דמיכסי סדינא, אמר ליה: קטינא, קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא, ציצית של תכלת מה תהא עליה? אמר ליה: ענשיתו אעשה? אמר ליה: בזמן דאיכא ריתחא ענשינן; אי אמרת בשלמא חובת גברא הוא, היינו דמחייב דלא קא רמי, אלא אי אמרת חובת טלית הוא, הא לא מיחייבא. אלא מאי? חובת גברא הוא, נהי דחייביה רחמנא כי מיכסי טלית דבת חיובא, כי מיכסי טלית דלאו בת חיובא היא מי חייביה רחמנא? אלא הכי קאמר ליה: טצדקי למיפטר נפשך מציצית".
לפי הרי"ף (הלכות ציצית יד ע"א) והרשב"א (מנחות שם) ביטול העשה היה ביטול מצות תכלת שבציצית, אבל לבן של פשתן רב קטינא הטיל, ולכן כיון שכבר היה במצב שמחוייב במצוה חייב עליה. ומכאן אין ראיה אלא לכך שנענש משמים על מצוה קיומית כשמבטלה במזיד.
אמנם תוספות (מנחות מא ע"א ד"ה ענשיתו) כתב: "[אעשה - כי האי] [שאין אדם חייב] לקנות טלית המחוייב אם אין לו, אבל עשה גמור אפילו בית דין שלמטה היו מכין אותו עד שתצא נפשו". היינו לפי תוס' דוקא במצוה קיומית נענש על ביטולה בידי שמים בעידן ריתחא, אבל על מצוות חובתיות נענש אף בידי אדם וכמו שהבאנו לעיל. וכעין זה כתב בשלטי גבורים (על רי"ף הל' ציצית יב ע"א). ועי' להלן בתוס' ממקומות אחרים שניתן לפרש את תוס' במנחות כמותם, ואין כאן מחלוקת.
המהרש"א (מנחות שם) כתב שהעונש הוא דוקא לגדולי הדור שפוטרים עצמם אע"פ שהיו צריכים להכניס עצמם לחיובא. ז"ל: "ושא"ל המלאך בעידן ריתחא ענשינן כו' ר"ל בעידן ריתחא בעלמא היה לצדיקים להגין על דורן בתפלתן ובמצותן וע"כ יש להן להרבות במצות כדי לזכות דורן בכך ולא טצדקי למפטר נפשייהו ממצות וע"כ ראוי לצדיקים כמותם ליענש על כך".
עולה מדבריו שמפרש שאמנם העונש בעידן ריתחא הוא על מצוה קיומית, אולם לא לכל אחד אלא דוקא לאותם אשר נתפסים על חטאי הדור, הם שיכלו ליטול על עצמם עוד מצוות ולזכות את הציבור, והפקיעו עצמם על אף שיכלו להתחייב נתפסים אף על מצוות קיומיות.
אבל בהלכות קטנות למרדכי (מנחות, פרק התכלת, רמז תתקמה) כתב: "בעידן ריתחא ענשינן פירוש מי שיש לו טלית בת ארבע כנפים ומחזר עלילות כדי להיפטר מן המצות נענש ודוקא בימיהם שהיו רגילים (לטליתות) [ללבוש טליתות] בת ארבע כנפים אבל אנחנו אין דרכנו (בבגדים) [בבגדי] ארבע כנפים אפי' בעידן ריתחא לא מיענשי ומיהא מצוה מן המובחר היא כדאמרינן לא נתאוה משה ליכנס לארץ משום פירותיה אלא כדי לקיים מצות התלויות בה [וה"ה בציצית שגדולה מאד] ומתן שכרה מרובה כדאמר ששקולה כנגד כל המצות. תוספות שאנ"ץ".
וכדבריו כתב בתוספות (ערכין ב ע"ב ד"ה הכל): "ואע"ג דא"ל מלאכא לרב קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסיתווא ציצית מה תהא עליה כלומר וכי אתה מבקש עלילות להפטר מציצית כדמפרש התם א"ל ענשיתו (עלה) [אעשה] א"ל בעידן ריתחא ענשינן היינו דווקא באותן הימים דכל הטליתות היו בת ארבע כנפות איכא עונש לאותו שמשנה אותו להיפטר אבל בזמן הזה שרוב הטליתות פטורין אין עונש למי שאינו קונה ארבע כנפות".
וכן כתב אף הרא"ש (מו"ק פ"ג סי' פ): "אבל האידנא שאין רגילין ללבוש בגד שיש בו ד' כנפות דלא אמרה תורה אלא גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה אם יש בכסותך ד' כנפות עשה לו גדילים ולא חייבתו תורה ליקח טלית בת ד' כנפות לעשות גדילים מיהו יש לו לאדם לחזר ולקיים כל מצות כדאמר (סוטה דף יד א) גבי משה רבינו שלא היה תאב ליכנס לארץ ישראל לאכול מפריה אלא כדי לקיים מצות התלויות בארץ וכל שכן מצות ציצית שהיא לזכירת כל המצות שצריך אדם להיות זהיר בה כל שעה".
עולה מדברי תוס', רא"ש ומרדכי שבזמן שמצוות קיומיות נוהגות והתנאים לקיומן נשלמו והוא עושה לשם ביטול המצוה – דוקא אז נענש בעידן ריתחא, אבל אם אינו כלל במצב חיוב או קרוב לחיוב ממילא אינו נענש על ביטולן. ונראה שכך סבר הרמב"ם (עי' לעיל). ואף הם מסכימים שמצוה מן המובחר לחזר ולקיים אף מצוות שלא מחוייב בהן, אבל אינו נענש על ביטולן. ובמיוחד ציצית יש לחזר ולרדוף את קיומה שהיא לזכירת כל המצוות.
הר"י ג'יקאטיליא (כללי המצוות, חב) מביא את חלוקת הרמב"ם בין מצוות חובתיות למצוות קיומיות, ומחלק בתוך המצוות שהן 'מצוה'. וז"ל: "יש מצות עשה שאדם חייב לרדוף אחריהם לקיימן כדי שלא יהא בכלל פושעי ישראל בגופן, כגון תפלין וסוכה ולולב וכיוצא בהן, ואלו הן הנקראות חובה. ויש מצות עשה שהם מצד אחד חובה ומצד שני דומות כמו רשות כגון מזוזה ומעקה וכיוצא בהן, שאין אדם חייב לשכון בבית בהכרח כדי שיעשה מזוזה או לבנות בית בהכרח כדי לעשות מעקה, ומ"מ מצד קיום המצוה חייב אדם להשתדל לעשותה, כדגרסינן בפרק התכלת (מנחות מג ב) ר' אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפלין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזקני בו שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם".
נראה מדברי ספר כללי המצוות, שבתוך המצוות הקיומיות, ישנן מצוות שאף אם פטור מהן צריך לרדוף אחריהן ולקיימן וישנן שאינו חייב לרדוף אחריהן ורק אם נקרה בדרכו או בקנייניו חייב לקיימן. ונראה שמצוות אלו הן דוקא אותן מצוות המקדשות אותו אבל אותן מצוות שנזכרו במדרש כגון מתנות עניים שבשדה אינו צריך לקנות שדה כדי להתחייב במתנותיה.
דעה מיוחדת מחמירה כתב בספר חרדים (הקדמה למצוות אות ב): "יש מצות עשה שלא יתחייב אדם בהן כי אם בסיבה, כגון מזוזה, שמי שידור באהל פטור מן המזוזה, וכן אם ידור בבית שחסר אחד מן עשרה תנאים שצריך שיהיו בו כדי שיתחייב במזוזה כדכתב הרמב"ם (בפ"ו ממזוזה ה"א). וכן מצות מעקה צריך תנאים כדי להתחייב בה. וכן ציצית מי שאינו לבוש טלית שיש בו ארבעה כנפות פטור. ובתרומה ומעשר בחוצה לארץ האדם פטור, וגם בארץ ישראל פעמים דפטור כמבואר בגמרא. וכן מצות נתינת שכר שכיר ביומו, שאם לא ישכור אדם שכיר אין כאן מצות נתינה, ופעמים שלא תבא הסיבה לאדם כל ימיו ונמצא שלא עשה אותה מצוה לעולם. ועל כל כיוצא במצות אלו, אין בית דין של מטה מענישין את האדם על מה שאינו משתדל להביא עצמו לידי חיוב כדי לקיים אותן, אבל בית דין של מעלה מענישין עליהם כשיש חרון אף בעולם, כדאיתא במסכת מנחות (מא א) שנגלה מלאך לרב קטינא ואמר לו אתה בלא ציצית בעבור שבגדיך פטורים, אם כן מצות ציצית מה תהא עליה. השיב רב קטינא, וכי יש עונש על מצוות עשה כאלה למה אין אדם משתדל להביא עצמו לידי חיוב. השיבו המלאך, בעידן ריתחא ענשינן אעשה. ולשון הרב רבינו יונה גם על מצות כאלה אמרו ז"ל ענוש יענש לעתות בצרה על דבר אשר לא חמד בלבבו יופי המצוה ושכרה לבעבור סבב פני דבר חיובה עליו (ש"ג אות כב). ובפרק ערבי פסחים (דף קי"ג ב) אמרו דמי שאין לו ציצית בבגדו הוי מנודה לשמים, וכתבו על זה התוספות, ומיירי דיש לו ואינו מניחו. אי נמי אפילו אין לו, יש לו לחזור ולהביא עצמו לידי חיוב, כדאשכחן במשה שהיה תאב ליכנס לארץ ישראל כדי לקיים המצות התלויות בה".
עולה מדברי ספר חרדים שאדם צריך לשכור שכיר כדי לקיים מצות ביומו תתן שכרו, ועפ"י אותה סברא לקנות שדה כדי לקיים מצוות התלויות בארץ, ולגדל בעלי חיים כמו כבשים וחמורים כדי לקיים ראשית הגז ופטר חמור. כאמור דעה זו קיצונית מאד ולא מצאתי לה חבר – שעונשים בעידן ריתחא על ביטול מצוות עשה כגון אלו, אף שעדיין אינו מחוייב בהן כלל. ולכל הראשונים שהבאנו לעיל אינו נענש אף בעידן ריתחא על מצוות אלו ומן הטעמים שהוזכרו, אלא יש מצוה מן המובחר ומידת חסידות לחזר על קיומן. ודעתו צ"ע.
ד. מצוות מכשיריות ומצוות מכפרות
ישנן מצוות אשר אדם חייב בהן רק בדיעבד אם חטא או כסדר מעשי-אלוקי למצב מסויים.
כתב בכללי המצוות (רשות, לר"י ג'יקאטיליא): "אף על פי שכבר ביארנו במלת "חובה" ענין המצות שהם רשות או חובה, ראוי לנו להודיעך עיקר גדול במקום זה, כמה ראוי לבני אדם לפקוח עיניהם בענין מצות התורה, ואף על פי שביארנו במלת "בטל" דין מעלת מצות עשה ורוב שכרם והגנזים הגדולים הטובים הגנוזים בכל מצוה ומצוה מהן, הנה יש מצות עשה הרבה כי מי יתן שלא יצטרך אדם לעשותם לעולם ולא הן ולא שכרן, כגון מקצת מצות הבאות בקרבנות על כפרת עבירות שאדם עושה כגון חטאות ואשמות וכיוצא בהן, כדגרסינן בפרק מי שמתו (ברכות כג א) שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלקים, שמור רגלך שלא תחטא משתחטא ותביא קרבן לפני. ושמור עיקר זה במצות כי גדול הוא מאד.
"אמנם עיקר מעלת מצות עשה במצות שאינן באות על חטא שעשה כגון ציצית וק"ש ותפלין ותפלה וכיוצא בהן... והנה המצות הבאות על כפרת עון מעלתן למטה מן המצות הנקראות רשות ואף על פי שאלו רשות ואלו חובה, וזכור עיקר זה תמיד ואל תשכחהו".
וישנה מדרגה שלישית אותה מזכיר בשו"ת פסקי עוזיאל (בשאלות הזמן סי' נח) בהתייחסו למצות יבום וחליצה. וז"ל: "מצוות התורה בכללן נחלקות לשני סוגים: (א) מצוות חיוביות ותכליתיות כגון סוכה, לולב, תפלין, אכילת מצה וקרבן פסח וכדומה, שמוטלות לחובה על היחיד והצבור, וכופין עליהם, וכמ"ש: 'אבל במצוות עשה כגון שאומרים לו עשה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו'. (כתובות פ"ו ע"א וחולין קל"ב ע"ב). (ב) מצוות מכשיריות כגון שחיטה גרושין וכדומה להם, שאין מחייבין את האדם לגרש את אשתו כדי לקיים מצות 'וכתב לה ספר כריתות', או לאכול בשר כדי לקיים 'וזבחת ואכלת' וגו', אלא שאם רצה לגרש מצוה עליו לגרשה בספר כריתות, ובזה מקיים מצות 'וכתב לה' וגו' ואם רוצה לאכול בשר מצוה להכשיר את הבשר על ידי שחיטה כמצות התורה".
וניתן לומר שהמצוות המכשיריות (כלשון הראשל"צ הגאון בצמ"ח עוזיאל), הן מצוות שלא רק שאם לאדם יש את ההכנה חייבים בהן, אלא הן סדר מסויים למצב מסוים ואינן מצוות שצריך לרדוף אחריהן כלל, בעוד שאת המצוות הצריכות הכנות או קניינים יש מקום לרדיפה ולהשתדל לקיימן.
ה. רדיפה אחר מצוות קיומיות וענישה עליהן
צריך לדון האם חל חיוב לרדוף אחר מצוות שלא נשלמו התנאים להתחייבות בהן (מצוות קיומיות).
הבאנו לעיל את המחלוקת בין הפוסקים על אלו מצוות עונשים בעידן ריתחא. משיטת הרי"ף והרשב"א עולה שאין עונשים אלא על מצוה שנשלמו התנאים לקיומה ואעפ"כ מבטלה בידים, ואפילו יש סיבות הלכתיות לכך. הבאנו כמה הסברים לגבי ציצית מהם עולה שעל סתם מצוה קיומית ודאי שאין עונשים, ורק מספר חרדים משמע שצריך להשתדל להתחייב בכל המצוות שיכול, אף אינו צריך שכיר לעבודה – ישכור כדי לקיים בו 'ביומו תתן שכרו'. והדברים תמוהים.
יש באחרונים בפירושי התורה, לכאורה הסכמה עם ס' חרדים, אולם בבדיקה מעמיקה נראה שאין מדבריהם ראיה.
בפי' פנים יפות (לבעל הפלאה, בראשית לז, א) כתב: "וישב יעקב וגו'. פירש"י ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף [ב"ר פד, א]. יש לפרש מפני שבאמת היה בזה עונשו של יעקב ועונש של יוסף כמו שאחז"ל [מגילה יז א] שנענש יעקב על שלא קיים מצות כיבוד [אב] כל זמן שהיה בבית לבן, ויוסף נענש על שהוציא דיבה על אחיו, ואחז"ל במנחות [מא א] אמר רב קטינא למלאכא מי ענשיתו אעשה וא"ל אין בזמן דאיכא ריתחא ענשינן, וכתבו כי הענין הוא כי עשה של ציצית אינה מחויב כי אם כשלובש מלבוש של ד' כנפות אז העשה לעשות בה ציצית, וכיון שרב קטינא פטר נפשו מיניה אינו חייב עונש אלא בעידן ריתחא, וכן היה גבי יעקב שלא עבר ח"ו על מצות כיבוד, אלא כיון שהיה בבית לבן ממילא היה מניעה ולא היה ראוי ליענש אלא כיון שהיה רוגז בשביל יוסף, ממילא גם הוא נענש בעידן ריתחא, וז"ש [ב"ר פד, ב] קפץ עליו רוגזו של יוסף".
אמנם יש לחלק שכיבוד או"א אינו תלוי בזמן אלא בכל מצב חייב ויעקב אבינו היה אנוס וברח לחרן. אבל מצוה שלא נתחייב בה כלל בינתיים לא ברור שאמנם יענש בעידן ריתחא.
ודבריו נראים לי יותר מתאימים עם ההלכה, ואולי במצוות מיוחדות עונשים אף בעידן ריתחא (כס' כללי מצוות) אבל בשאר מצוות המצריכות תנאים לקיומן אין נענשים אף בעידן ריתחא אלא קיומן היא מצוה מן המובחר, ובלשוננו מעשה חסידות.
עוד נראה שלולא גילוי המלאך לרב קטינא לא היינו יודעים על ענישה על מצוות שלא התחייב בהן (למסבירים כן את הדין בציצית), ועל כן נראה שלרוב הפוסקים התחייבות במצוות שאין מוטלות עליו וכניסה למצבים אלו היא מעשה חסידות.
וכן כתב בשל"ה (שער האותיות סוף אות א): "שאין מברכים אלא על מ"ע שמחויב אדם להדר אחריה ולעשות כגון תפילין מילה סוכה ולולב מצה ומרור וכיוצא בהם, מה שא"כ במ"ע שאין מחויב להדר אחריהן כגון לקט שכחה ופיאה, וכי מחויב לקנות שדה כדי ליתן לקט שכחה פיאה אלא אם יש לו שדה אז חל החיוב. וכן ושפטתם צדק אין מחויב להדר להיות דיין ואם הוא דיין אז מ"ע שישפוט בצדק אבל אינו מחויב לבוא לידי זה".
נמצא שלפי השל"ה אינו מחוייב להדר אחר מצוות קיומיות. אמנם אם הוא קרוב לקיומן מן הזריזות והחסידות לעשותן.
ומצאתי בשל"ה (שער האותיות אות הקו"ף - קדושת האכילה, א), וז"ל:
"והנה, שנה אחת אחר בואי לירושלים עיר הקודש תוב"ב, היא שנת השמטה, שנה השביעית. ורבים מיושבי ארץ הקדושה רצו לפטור את עצמם מחמת הדוחק הגדול, שהיה ערב שביעית רעב במדינה, ולא היה סיפק בידם לאכול דבר יום ביומו, קל וחומר להכין איזה ענינים בביתם על שנת השביעית, ואמרו שינויי דחיקי. ואני דנתי עם עצמי, וחשבתי בלבבי, אני מחויב לקיים יותר מהם, ואפילו למכור גלימא דעל כתפאי, כי יאמר לי הקדוש ברוך הוא, למה באת ממקום שהיית פטור מזה, ובאת למקום החיוב, ועתה במקום החיוב תעזוב המצוה הזה, מדוע באת לטמא את ארצי. בשלמא הדרים כבר שמה, אין עונשם גדול כל כך. ועוד, כל הנוסע לארץ הקדושה, נוסע בשביל לקדש את עצמו, ולקיים המצוה אשר שמה, כענין שאמרו רבותינו ז"ל סוף פרק קמא דסוטה (יד א) דרש רבי שמלאי, מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל, וכי לאכול מפריה הוא צריך כו', אלא לקיים המצות התלויות בארץ.
"והענין, כי ראוי לאדם להביא את עצמו לידי חיוב מצוה, כדי לקיימנה, אף - על - פי שאין מחויב בה יביא עצמו לידי חיוב. ומי שאינו עושה כן, לפעמים נענש, בעת שהדין שלמעלה מתוח, כדאיתא בפרק התכלת (מנחות מא, א) דאמר ליה מלאכא לרב קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא, ציצית מה תהא עליה, אמר ליה, ענשיתו אעשה, אמר ליה, בעידן ריתחא ענשינן. ובפרק במה מדליקין (שבת לב, ב) אית ליה לחד תנא, דבעון מזוזה בנים מתים, דכתיב (ירמיה ב, לד) 'גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים לא במחתרת מצאתים', פירש רש"י, במחתרת שאין לה פצימין, הכי אמר קרא, לא במחתרת [פתחיהן] מצאתי שלמים כו'. כי מאחר שלא עשו פצימין נפטרו ממזוזה, והיו ראוי, אדרבה להביא עצמן לידי חיוב מזוזות. וזה היה ענין משה רבינו ע"ה, שהיה רוצה להביא את עצמו לידי חיוב קיום המצות בארץ ישראל. והנה הבא לארץ ישראל, והמצוה הבאה לידו לא יקיימנה, חס ושלום.
"אחר זמן אשר שמתי אל לבי הדברים ההם, מצאתי כן בספר החרדים (פרק נ"ו) אשר חיבר החסיד הר"ר אלעזר אזכרי ז"ל, שכתב וזה לשונו: וכל הבאים לדור בארץ ישראל, חייבים להזהר מאד [מאד] בשמיטה, ובכל המצות התלויות בארץ ישראל, כשם שהיו זהירים לקיימם האמוראים הדרים בה, כדאיתא בירושלמי כדי שלא תהא מצות הדירה בארץ ישראל באה בעבירה של ביטול המצות התלויות בה, ונמצא הפסדן יותר על שכרן, ואלהי ישראל יעזרנו לקיימן, אמן. (עכ"ל החרדים)".
וכבר הבאנו לעיל כי שיטת 'ס' חרדים' מחמירה יותר אולם גם הוא מסכים שאם היא כבר חובה אין להפקיעה.
וכן דעת שו"ת לב דוד (סי' ג): "האמנם זהו אינו מעיקר הדין רק ממדת חסידות, דמעיקר הדין אין לנו לרדוף אחר המצוות רק באלו שהם חובה ומוטל אקרקפתא דגברא לעשותה כלשון הרמב"ם ז"ל ה' ברכות פי"א ה"ב... ובה' שבת (פ"ב ה"א)... ועי' מד"ר פ' צו (פ"ט ט') אם באת מצוה לידך אתה זקוק לעשותה ואם לאו אין אתה זקוק לעשותה עיי"ש, אמנם ממדת חסידות אין ספק שמחויב להשתדל להביא עצמו לידי חיוב כנ"ל.
"ובעידן ריתחא לא ענשינן רק כשעושה טצדקי ותחבולות לפטור א"ע מהמצוה כמ"ש לעיל בסי' א', וכיוצא בזה מצינו בקידושין (ל"ג ע"ב) גבי מצות מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו, ופריך בגמ' אטו ברשיעי עסקינן, אלא יכול יעצים עיניו מקמי דלימטי' זמן חיובא, דכי מטא זמן חיובא הא לא חזי ליה דקאים מקמיה, תלמוד לומר תקום ויראת ופרש"י יש לך לירא מן היוצר היודע מחשבותיך שאתה מבקש תחבולות להיפטר ממצותיו עכ"ל, משמע דדוקא לבקש תחבולות להפטר מהמצוה אסור כמו בגמ' מנחות הנ"ל, אבל אינו מחויב מצד הדין לרדוף אחרי המצוה לקיים מצות כיבוד ת"ח, רק ממדת חסידות מצינו בר' זירא (ברכות כ"ח ע"א ועירובין כ"ח ע"א) ר' זירא כי הוי חליש מגירסיה הוי אזיל ויתיב אפתחא וכו' אמר כי חלפי רבנן איקום מקמייהו ואקבל אגרא יעו"ש.
"ובגמ' חולין (קל"ט ע"א) יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן, ופרש"י לפי שנאמר שלח תשלח ב' פעמים שומע אני לחזור אחר המצוה הזאת עד שתבא לידו עכ"ל, משמע דרק משום האזהרה הכפולה שלח תשלח הייתי אומר דחייב מצד הדין לחזור אחר המצוה וזולת זה אינו מחויב. ומן התימא על דברי המקור חיים בריש סי' תל"א בדיני בדיקה וביטול שכתב שמחויב לחזור אחר קיום מ"ע כדאמרינן בחולין (קל"ט ע"ב) יכול יחזור וכו' ת"ל כי יקרא וכו' מוכח דבסתם מ"ע מחויב לחזור אחריהם כדי לקיימם יעו"ש. משמע מדבריו דכאן מיעטה התורה שלא לחזור אחריה אבל בשאר מ"ע חוב גמור הוא מה"ת לחזור אחר המצוה, ובאמת מבואר ברש"י שם דרק משום דכתיב שלח תשלח הייתי סבור שבמצוה זו עכ"פ צריך לרדוף אחריה לפיכך מיעטה התורה שאפי' במצוה זו א"צ לרדוף אחריה רק אם תבא לידו וכבמד"ר פ' צו הנ"ל.
"ורק ממדת חסידות יש להכניס א"ע למצות שלוח הקן אפי' באם אינו רוצה ליטול הבנים כמ"ש בשו"ת חו"י (סי' ס"ז) בשם הזוה"ק דע"י מצות שלוח הקן נתעורר רחמי שמים כמו שהאם מרחפת ומצטערת על בניה כן יתגוללו רחמי הש"י על בניו עיי"ש.
"והנה כ"ז אפילו בשאר המצוות ראוי מצד מדת חסידות להשתדל להכניס עצמו לידי חיוב כ"ש במצות ציצית ששקולה נגד כל המצוות והזריז בה זוכה ומקבל פני שכינה (מנחות מ"ג ע"ב) ודאי שראוי להשתדל להביא עצמו לידי חיוב, אבל אין זה מעיקר הדין דאם אין לו בגד מד' כנפות אינו מחויב לקנות טלית כזה כדי להטיל בו ציצית כמ"ש התוס' ישנים (שבת ל"ב ע"ב ד"ה בעון ציצית) וז"ל דוקא בימיהם שהיו מלבושיהם כך בד' כנפות היו נענשים מי שלא הי' להם ציצית וכו' אבל השתא שאין העולם רגילים במלבושים כאלו אין צריך לקנות, אך טוב לקנות טלית ולברך עליו בכל יום כדאמר בפ"ק דסוטה (י"ד ע"א) וכי לאכול מפריה הי' רוצה משה אלא אמר משה מצוה שאוכל לקיים יתקיים על ידי עכ"ל. הרי שכתבו טוב לקנות וכמו שהביא הגרי"ב ז"ל בעצמו לשון המחבר שכתב וטוב ונכון, וידוע דהלשון טוב אינו מצד הדין אלא חומרא בעלמא". ועי' שם בהמשך דבריו.
ועי' בשו"ת עטרת פז (ח"א כרך ב, יורה דעה, הערות לסימן י הערה ד) שדן במצות צדקה האם היא מחוייבת וצריך לחזר אחריה או רק לפי צרכי העניים.
ו. בין אי הבאה לחיוב להפקעה וביטול
נאמר בברכות (לה ע"ב): "ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים; דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון - כדי לחייבן במעשר, דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות - כדי לפטרן מן המעשר; דאמר רבי ינאי: אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית".
השאלה היא האם מעשי דורות הראשונים היו מעשה חסידות ודורות האחרונים נהגו כראוי, או שדורות הראשונים נהגו כראוי ודורות האחרונים קלקלו והפקיעו מעצמם את המצוה.
כתב בשו"ת משנה הלכות (חט"ו סי' קמו): "והנה הפרשת תו"מ ליכא חיוב להשתדל ולרדוף עד שיעשה המצוה אלא אם אין לו שדה כל ימיו יפטור מן המעשר, ואין עליו חיוב ליקח שדה ולזרוע, ואפי' מי שיש לו שדה כבר ג"כ ליכא חיוב עליו לזרוע תבואה שחייבת במעשר ואפי' זרע כבר תבואה משבעת המינים ליכא עליו חיוב לקצור ולמרוח ולהביאו הביתה או לחצירו ולכן ליכא עליו חיוב בהפרשת תו"מ עד לאחר מירוח אבל עד התם אינו חייב בהפרשת תו"מ ולכן אם מפקיר הפירות קודם מירוח ליכא עליו ביטול עשה שהרי אינו מחויב בדבר עד לאחר מירוח אלא דאעפ"כ דורות הראשונים רצו לקיים מצות ולכן הכניסו הפירות דרך טרקסמון כדי להתחייב במעשר ומיהו אם לא עשה כן לא ביטל מ"ע דאין עליו חיוב למרוח כמו שאין חיוב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה, אלא אם יש לו מקיים, ועיין שלה"ק שער האותיות סוף אות א' דבמ"ע שאין מחויב להדר אחריהן כגון לקט שכחה ופאה שאין מחויב לקנות שדה כדי לקיים ליתן לקט שכחה ופאה, ולפ"ז שפיר מחלק בין דורות הראשונים לדורות האחרונים ולא שמבטל בזה אלא שעכ"פ אינו מביא עצמו לידי חיוב והם שני נושאים ושני דברים וזה ברור מאד. וממילא שאני נמי מי שיש לו בית בתוך שלשים יום ונתחייב בבדיקת חמץ ואתה הולך ומוכר להפקיע עצמו מן המצוה ממי שמוכר ביתו קודם שלשים יום, וודאי מי שרוצה למכור ביתו לעכו"ם בחודש שבט שנאסור לו למכור מפני שמפקיע עצמו מבדיקת חמץ והבן".
הגר"מ קליין שליט"א מחלק בין הפקעה מחיוב לבין ביטול. המחוייב בדבר ומבטלו הוא מבטל מצות עשה, הגורם שלא יתחייב כלל אינו מבטל מצות עשה אלא לא הכניס עצמו לחיוב. ולפי דבריו דורות הראשונים נהגו בחסידות וחייבו עצמם אבל דורות אחרונים לא הפקיעו ובטלו מעצמם מצוה אלא רק לא הכניסו עצמם להתחייב בה, ומשמע שלא חששו אף לענישה בשעת ריתחא.
ונראה שה"ה לגבי מצות שביעית אם נוסע לחו"ל בשביעית לא ביטל מצות שביעית אלא גורם לעצמו שלא יתחייב בה, אולם אם יושב בא"י ומבטלה באיסורי דרבנן או בקדושת הפירות או בשימור וכד' עובר בעשה של "והשביעית תשמטנה ונטשת".
ז. החסידות ברדיפה אחר מצוות שמקיימן מממונו
יש מקום לדון האם במצוות שמקיימן בממונו, האם עדיף שיתן ממונו כדי להיות שותף באתון ובפטר חמור לדוגמא או בחמש כבשים כדי להתחייב בראשית הגז, או שיתן ממונו לצדקה. בבסיס השאלה עומד שעד שאתה רודף אחר מצוה הרחוקה ממך לך וחזר אחר המצוה הקרובה אליך, וכיון שאת שתיהן מקיים בממונו מדוע שירוץ דוקא אחר הנדירה?
נאמר בירושלמי (פאה פ"א ה"א): "רבי אחא בשם רבי אבא בר כהנה כתיב [משלי ה ו] אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע טילטל הקדוש ברוך הוא מתן שכרן של עושי מצות כדי שיהיו עושין אותן באמונה".
היינו אנו איננו יודעים שכרן והוא לא נתגלה לנו כדי שלא נרוץ כולנו דוקא אחר מצוה מסוימת.
וכך בדברים רבה (כי תצא פרשה ו, ב): "זש"ה (משלי ה) אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע מהו אורח חיים פן תפלס אמר רבי אבא בר כהנא אמר הקדוש ברוך הוא לא תהא יושב ומשקל במצותיה של תורה כענין שנאמר (ישעיה מ) ושקל בפלס הרים לא תהא אומר הואיל והמצוה הזו גדולה אני עושה אותה ששכרה מרובה והואיל וזו מצוה קלה איני עושה אותה מה עשה הקדוש ברוך הוא לא גילה לבריות מהו מתן שכרה של כל מצוה ומצוה כדי שיעשו כל המצות בתום מנין שנאמר (משלי ה) נעו מעגלותיה לא תדע, למה"ד למלך ששכר לו פועלים והכניס אותן לתוך פרדסו סתם ולא גילה להן מהו שכרו של פרדס שלא יניחו דבר ששכרו מועט וילכו ויעשו דבר ששכרו מרובה בערב קרא לכל אחד ואחד א"ל תחת איזה אילן עשית א"ל תחת זה א"ל פלפל הוא שכרו זהוב אחד קרא לאחר אמר לו תחת איזה אילן עשית א"ל תחת זה אמר לו שכרו חצי זהוב פרח לבן הוא, קרא לאחר א"ל תחת איזה אילן עשית א"ל תחת זה א"ל זית הוא שכרו מאתים זוז אמרו לו לא היית צריך להודיע אותנו איזה אילן שכרו מרובה כדי שנעשה תחתיו? אמר להם המלך אילו הודעתי היאך היה כל פרדסי נעשה, כך לא גילה הקדוש ברוך הוא מתן שכרן של מצות חוץ משתי מצות החמורה שבחמורות והקלה שבקלות כבוד אב ואם חמורה שבחמורות ומתן שכרה אריכות ימים שנא' (שמות כ) כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך והקלה שילוח הקן ומהו שכרה אריכות ימים שנא' שלח תשלח את האם וגו' הוי כי יקרא קן צפור".
וא"כ צל"ע מה העדיפות ברדיפה אחר מצוה שקיומה ע"י ממונו כאשר יכול לתת ממונו לצדקה, וצ"ע.
ח. משקל החסידות
כפי שבארנו חיפוש ועשיית מצוות נדירות היא מידת חסידות וככזו היא שייכת ליחידים ולא לציבור. כשם שאין קוראים לכל הציבור לעשות את כל ההידורים בכל מצוה ומצוה כן אין לקרוא לציבור: 'השתתפו במצוות נדירות'. הקריאה הזו מעוותת את משקל המצוות ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול (ברכות פ"ב מ"ב).
לקראת סוף ספר מסילת ישרים עוסק הוא בכמה פרקים במעלת החסידות.
וכך כתב בפרק יח: "נמצא כלל החסידות הרחבת קיום כל המצות בכל הצדדין והתנאים שראוי ושאפשר".
ובפרק יט כתב: "החלק הא' שבא' הוא - במעשה שבין אדם למקום, וענינו קיום כל המצות בכל הדקדוקים שבהם עד מקום שיד האדם מגעת, ואלה הם שקראום חז"ל שירי מצוה, ואמרו (סוכה ל"ח): שירי מצוה מעכבים את הפורענות, כי אף על פי שגוף המצוה נשלם זולתם וכבר יצא בזה ידי חובתו, הנה זה לכל המון ישראל, אך החסידים אין להם אלא להרבות בהשלמתם ולא למעט בהם כלל.
ובפרק כ כותב הרמח"ל על משקל החסידות כך:
"מה שצריך לבאר עתה הוא משקל החסידות הזה, והוא ענין עקרי מאד מאד, ותדע באמת שזהו המלאכה הקשה שבחסידות כי דקותו רב ויש ליצר בדבר הזה כניסה גדולה, על כן נמצאת סכנתו עצומה כי הרבה דברים טובים יוכל היצר לרחק כאילו הם רעים, והרבה חטאים לקרב כאילו הם מצות גדולות, ובאמת שלא יוכל איש להצליח במשקל הזה אלא בג' דברים: א. שיהיה לבו ישר שבלבבות שלא תהיה פנייתו אלא לעשות הנחת רוח לפניו יתברך, ולא זולת זה כלל. ב. ושיהיה מעיין על מעשיו עיון גדול וישתדל לתקנם על פי התכלית הזה. ג. ואחר כל זאת יהיה משליך יהבו על ה', שאז יאמר בו (תהלים פ"ד) אשרי אדם עוז לו בך וגו' לא ימנע טוב להולכים בתמים. אמנם אם אחד מן התנאים האלה יחסר לו לא יגיע אל השלימות, וקרוב הוא ליכשל וליפול"... ועי' שם בדבריו החשובים.
כאשר עשיית מצוות נדירות באה שלא מתוך עשיית נחת רוח אלא כדי 'לסמן' ברשימה שנעשתה עוד מצוה הופך להיות ערכן של מצוות לסכום חשבוני, ועבודת ה' הופכת להיות על מנת לקבל פרס, ריצה אחר שכר המצוה ולא חפץ במצוותיו אלא תשוקה לשכר. ולכן צריכים לחצוץ בין החסידות לבין שאר ההמון ולא להפוך את החסידות להמונית.