חבל נחלתו ט סב

סימן סב

גניבה או תפיסה

שאלה

אדם שילם למוסד על לימודי בתו בהוראת קבע חודשית. בתו קבלה בהשאלה ספרים מהמוסד. בתו הפסיקה ללמוד במוסד. האדם הודיע למוסד כאשר בתו הפסיקה ללמוד. הספרים שהושאלו לבתו נשארו במוסד אך לא הוחזרו לאחראי במוסד (האב חשב שהוחזרו). המוסד לא דרש מהאב את החזרת הספרים, לעומת זאת המוסד החליט לנצל את הוראת הקבע, וגבה על-ידה את שווי הספרים. לאב לא הודיעו על הוצאת הכסף מחשבונו עבור ספרים.

א. האם המשיכה מחשבון האב אשר המוסד לא היה מורשה לה, היא תפיסה כדין או גניבה?

ב. בהנחה שזו גניבה מי עובר על האיסור?

תשובה

א. נראה שהמדובר באיסור גניבה. פסק הרמב"ם (הל' גניבה פ"א ה"ב ו-ג): "אסור לגנוב כל שהוא דין תורה, ואסור לגנוב דרך שחוק, או לגנוב על מנת להחזיר, או לגנוב על מנת לשלם, הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך. איזה הוא גנב, זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעין, כגון הפושט ידו לתוך כיס חבירו ולקח מעותיו ואין הבעלים רואין וכן כל כיוצא בזה".

במקרה הנוכחי הכסף נלקח מחשבונו של בעל החשבון ללא ידיעתו, וללא סמכות שהרי ההרשאה היתה עבור שכר לימוד. ולכן לא משנה מטרת הוצאת הממון מחשבונו האם לשם לחץ להחזרת הפקדון, או לשם גביית נזק המוסד כתוצאה מאי החזרת הספרים, שתי המטרות אינן מתירות את הגניבה.

וצריך לדון מי העובר בגניבה מעין זו. לכאורה, המנהלים הכספיים והמזכירוֹת שבצעו את הוראת הקבע אינם נהנים מהגניבה, אלא הם רק שליחים של המוסד. אולם מדברי הרמב"ם לעיל עולה מפורש שאף הגונב ע"מ להשיב עובר וא"כ אין ההנאה מהגניבה תנאי לעבור בלאו זה.

ונראה שהגונב בפועל הוא העבריין. וא"כ מי שהעביר לבנק את הוראת החיוב הוא הגנב, ואפילו זו מזכירה שקבלה הוראה לכך מאחד המנהלים, הם מכשילים אותה בגניבה והם מסייעים לדבר עבירה. ואם המזכירה יודעת שזו גניבה היא צריכה שלא לעשות את ההוראה ולהסביר לנותן ההוראה שהוא מכשיל אותה, ואם הוא רוצה לחטוא שיעשה זאת בעצמו.

ב. ונראה שאין לראות זאת כתפיסה לצורך חובו, ראשית משום שהאב לא ידע כלל שהספרים לא הוחזרו, וכן המוסד לא ביקש את החזרתם אלא נטל את הממון ללא כל הודעה לאב. כמו"כ המוסד השתמש בהרשאה שפג תוקפה כדי להוציא ממון מיד האב, ואף המוסד הודה בכך.

פסק בשולחן ערוך (חו"מ סי' ד ס"א): "יכול אדם לעשות דין לעצמו; אם רואה שלו ביד אחר שגזלו, יכול לקחתו מידו; ואם האחר עומד כנגדו, יכול להכותו עד שיניחנו, (אם לא יוכל להציל בענין אחר) (טור), אפילו הוא דבר שאין בו הפסד אם ימתין עד שיעמידנו בדין, והוא שיוכל לברר ששלו הוא נוטל בדין; מ"מ אין לו רשות למשכנו בחובו (הג"ה: מטעם שיתבאר לקמן סימן צ"ז סעיף ו')".

ולפי דברי השו"ע המוסד יכול לתפוס את הספרים שהושאלו לבת מיד האב או הבת (ומותר לו אף להכות על מנת שהם יניחו את הספרים ולא יטלום) אבל אסור לו לתפוס שום דבר אחר.

והוסיף הרמ"א: "וי"א דווקא בחובו ממש, אבל אם חייב לו בלא הלוואה, או שאין צריך למשכנו כי הוא כבר אצלו בפקדון או מצאו ביד אחר, מותר לתפסו (ריב"ש סי' שצו). וי"א דלא אמרינן עביד אינש דינא לנפשיה רק בחפץ המבורר לו שהוא שלו, כגון שגזלו או רוצה לגוזלו או רוצה להזיקו, יכול להציל שלו. אבל אם כבר נתחייב לו מכח גזילה או ממקום אחר, לא (מרדכי ונ"י פרק המניח)".

וכן בהמשך כתב הרמ"א: "י"א דלא מיקרי עביד דינא לנפשיה אלא כשמזיק לחבירו, כגון שמכהו ולכן לא יוכל לעשות אלא אם כן יוכל לברר שהוא שלו, אבל תפיסה בעלמא שתפסו למשכון, יכול לעשות בכל ענין, ויורד אח"כ עמו לדין (מהרי"ק שורש סי' קס"א)".

לכאורה, דברי הריב"ש והמהרי"ק הולמים את המצב בו אדם קיבל פקדון ולא השיבו ובא המוסד ו'תפס' ממנו ממון.

אולם נראה שאין כלל דמיון בין המצבים. במקרה הנוכחי האב כלל לא ידע לגבי הספרים שהושאלו לבתו, הוא גם אינו חפץ בהם, ולתומו סבר שכאשר הגיע למוסד לקחת בחזרה את הציוד של בתו היא השיבה את הטעון בכך, וכל קשריו עם המוסד הסתיימו, הוא לא ידע כלל שהוא עדיין חייב להשיב ספרים למוסד. וא"כ אין כל סיבה המתירה תפיסה.

ועוד שגם התפיסה היתה מפקדון אישי בבנק שברמאות הוא משך ממנו כסף, שהרי לא קיבל רשות להוציא מחשבון האב לצרכים אלו. ומשול המוסד למי שזייף חתימה על שטר וגבה בו כסף שלא כדין. פעולה זו אינה תפיסה והיא אסורה, נמצא שאין זו תפיסה אלא נטילת ממון שלא כדין ובלא ידיעה – היינו גניבה.

וראיה לכך שתפיסה באמצעי רמאות ושקר אסורה מדברי ספר 'תקפו כהן' לש"ך (סי' קיז) שכתב: "אלא משמע דמי שחייב לחברו יכול לתפוס אפילו לכתחלה אם הוא בענין שמותר למשכנו וכמ"ש, אלא דבפרק שבועת העדות אסור מטעם דמדבר שקר תרחק, שהרי אינם יכולים להוציא המעות אלא שיאמרו שקר שהאחד הוא המלוה והם העדים וזהו אסור משום מדבר שקר תרחק, אבל בלאו הכי שרי כדאמרן".

משמע, שתפיסה באמצעי שקר או רמאות אסורה. וכאן אף המוסד הודה ששלא כדין הוא משך את הממון מיד האב, לא עבור שכר לימוד אלא עבור הספרים שהושאלו לבתו.

ג. וכן נראה מדברי ערוך השולחן (חו"מ סי' ד ס"ב): "וכל זה הוא דווקא בהחפץ המבורר שהוא שלו כמ"ש אבל אם כבר נתחייב לו ממון ממקום אחר מפני איזה גזילה וגניבה או פקדון או חוב או שכירות וכיוצא בזה אין לו רשות לעשות דין לעצמו ולחטוף ממנו ממון או חפצים בעד המגיעו רק יתבענו בב"ד ובחוב יש עוד איסור אחר כשלוקח בעצמו כמו שיתבאר בסי' צ"ז ואם התובע מתיירא שמא עד שיתבענו לב"ד ילך הנתבע מכאן ולא ימצאנו או שיטמין כל אשר לו ולא ימצא ממה לגבות כשיזכה בדין או שמא לא יציית דינא אם לא יהיה מוחזק אזי רשאי לתפוס ממנו בתורת משכון עד שיעמוד עמו בדין, וכן במקום שא"צ לתפוס מידו כגון שמצא מעותיו או כליו או סחורתו של זה הנתבע ביד אחרים או שאצלו גופה מונח בפקדון איזה דבר מהנתבע יכול לעכב בכל עניין עד שיעמוד עמו בדין אף אם אין חשש שיבריח. והזוהר מחמיר בפקדון שלא לעכב בעצמו ובעל נפש יחוש לזה, ולכן ילך תיכף לב"ד ויתבענו לדין ואם לא יציית דינא יצוו הב"ד שיעכבנו או שאחרים יעכבו בעדו".

וכאמור, במקרה שלפנינו האב שנטלו ממנו ממון, לא ידע כלל שעליו להשיב את הפקדון ואינו כופר כלל שהוא חייב בכך. וא"כ אסור למוסד להחזיק בממון האב שלא כדין.

נראה שהמקרה שלפנינו דומה לאדם אשר מחזיק שטר חתום של חבירו שכבר נפרע, ובגלל חשש לתביעה אחרת שלא יצליח לפדותה הוא פודה את ההמחאה הפרועה. ויעויין בספרי חבל נחלתו (ח"א סי' פה) בענין החזקת שטר בטחון.

ד. בשולי הדברים, יש להעיר שהספרים היו כל הזמן במוסד, חלקם בכיתת הלימוד של הבת וחלקם בחדרה. ואם נניח שהאב לא היה מתעורר ושם לבו שגבו ממנו מעות שלא כדין, המוסד היה נוטל את הספרים בסוף השנה, ומשאילם לתלמידה אחרת בשנה לאחריה והיה מרויח בכפליים גם הספרים שלא הוחזרו ליד האחראי חזרו לידו, וגם הוא גבה ממון מיד האב שלא כדין. מצב זה ממחיש שהמוסד כלל לא התכונן להודיע לאב שהספרים לא חזרו ליד האחראי, ולכן הוא מחזיק בממונו עד שהספרים יחזרו, אלא זייף הרשאה ונטל ממון מחשבון האב והתכונן להרויח בכפליים.

יש בדברים חומרה מיוחדת כאשר המוסד הוא מוסד תורני, אשר אמור להדריך את הבנות בנתיבות התורה והמוסר, והוא נוהג ברמאות ובגניבה. ולענ"ד צריך ראש המוסד לברר את הסוגיה לכל עובדיו ולהזהירם מנטילת ממון שלא כדין.

ה. תארתי את עיקרי המקרה לפני הגר"ש דיכובסקי שליט"א ושאלתי האם זו תפיסה או גניבה והוא ענה לי שזה קרוב לגניבה כיון שאסור מצד עביד איניש דינא לנפשיה אלא לתפוס מהחייב עצמו ואת מה שחייבים לו, ובש"כ.