חבל נחלתו ט נה

<< · חבל נחלתו · ט · נה · >>

סימן נה

קבוע ופירש בדיני ממונות

א. המושגים: "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי" (יומא פז ע"ב וכתובות טו ע"א ובמקומות נוספים) וכן "כל דפריש מרובא פריש" (שם) מוכרים ככללים להכרעה בדיני איסור והיתר, ולא ככללים להכרעה בדיני ממונות. בדרך כלל בדיני ממונות אין הולכים אחר הרוב, אלא המוציא מחברו עליו הראיה, והמוחזקות בממון היא הקובעת ומשליכה על הצד הרוצה להוציא את חובת הראיה על מנת להוציא מהמוחזק את הממון. המושג 'קבוע' יחודו בכך שפרט שהוצא מתוך כלל שיש בו רוב ומיעוט אינו נידון כרוב אלא דינו מסופק. עולה ששני כללים אלו נוגדים את הכלל של המוציא מחברו וכו', ולכן בדיני ממונות אין נוהגים על פיהם.

ומצאתי בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה א ח"א סי' רנד) שיוצא לומר שלא שייך כלל דין קבוע בדיני ממונות, ואלו דבריו:

"והנה ענין קבוע בד"מ לפע"ד אין לו ענין דדוקא היכא דשייך ללכת בתר רוב בזה גלתה התורה דאם הי' קבוע נעשה ספק אבל בממון דלא אזלינן בתר רובא א"כ העיקר דלא אפשר להוציא מספק וא"כ מה נ"מ אי הוה קבוע או לא סוף סוף מידי ספיקא לא יצא.

אמנם מצינו בכמה מקומות שימוש בגדרים אלו בדיני ממונות, וצריך לדון באלו מצבים משתמשים בכללים אלו בדיני ממונות.

ב. כתב המרדכי (בבא בתרא רמז תרלח): "כתב רבינו מאיר וז"ל ראיתי מכתב רבותינו בדין נפל עליו הבית ועל ארבע בנותיו ועל אשתו לאה, יורשי הבעל אומרים אשתו מתה ראשונה ואח"כ מת הבעל וארבע בנותיו והננו יורשין אותו ואחיה של לאה אומרים לאה מתה אחרונה והננו יורשין כתובתה ויש מרז"ל שאומרים שלא יטול אחי לאה אלא חלק שנים עשר מן הנכסים ויש שכתבו שלא ליטול אלא חלק ל"ב מן הנכסים וחשבי ליה כספיקות וספיקי ספיקות דלמא הבעל מת אחרון, ואם תימצי לומר לא מת אחרון שמא בת אחת מתה אחרונה ושמא השניה ושמא השלישית ושמא הרביעית. ואני בעניותי נראה בעיני אע"ג דהוא בא מחמשה כחות מכח ראובן וארבע בנותיו מ"מ אין זה אלא כח אחד דכיון דכולהו הוו קבועין הא אמרינן קבוע כמחצה על מחצה דמי ולאה שקולה כנגד כולן וא"כ לא שייך למימר ספק ספיקא ולא דמיא כלל האי מלתא לספק ספיקא דעלמא כדפרישית מטעם כל קבוע. והא דאמרי' בפרק שני דנזיר האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה כו' עד אמינא לך איסורא דלא נייד פירוש האשה שקבועה בבית משום דכל כבודה בת מלך פנימה ואיכא למימר דאסור בכל הנשים אע"פ שלא קדש אלא אחת מטעם כל קבוע כו' וכן פר"י ולר"ת דפירש שם בע"א אין ראיה משם אבל יש ראיה מסוף פ"ק דכתובות דגרסינן התם אי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש, הב"ע דאזלה איהי לגבייהו והוה ליה קבוע. ולא דמי להיכא דהיו בנות נשואות והיו באין גם בעליהם כל אחד אומר אשתו מתה אחרונה דאז ודאי כל אחד נוטל חלק ששי דיש כח לזה כמו לזה, אבל השתא דליכא אלא שני בעלי דינין ואע"ג דזה בא מכח הבעל וארבע בנותיו וזה בא מכח אחותו גרידא כיון דאמרינן כל קבוע שקולין הן ויחלוקו. ואין לומר שמא לא נהרגו במקום קביעותם אלא כשיצאו חוץ לבית דכה"ג פריך בנזיר ודלמא בשוקא אשכח וקדיש, דהא לא קשיא דאפילו אם נהרגו חוץ לבית אמרינן ראשון ראשון שיצא נהרג וכל דפריש מרובא פריש, דאיכא למימר דתחלה נהרגו ארבע האב ושלש בנותיו עד שלא נשאר אלא אחד מהם והאשה היא אחת מהנך שנשארו, ואיכא חדא ספיקא איזה מהם נהרג תחלה ויחלוקו. ואין לומר דלא אשכחן כל קבוע אלא בדיני נפשות ואיסורא ולא בדיני ממונות זו מנין אי משום דקרא דוארב לו דילפינן מיניה קבוע בדיני נפשות כתיב א"כ באיסורא מנין אלא ודאי אין לחלק. וקצת יש להביא ראיה מדאמרי' פרק מי שמת נפל הבית עליו ועל מורישיו אע"ג דיש לפרשו על אחד ממורישיו משמע נמי אם היו מורישין שנים כן הדין דיחלוקו לב"ש בעל חוב ויורשי מורישיו אע"ג דיורשי מורישיו באים מכח שני כחות ובעל חוב מכח אחד. ועד כאן לא פליגי ב"ה ואומרים נכסים בחזקתן אלא משום דיורשי האב ויורשי מורישיו [ודאי] ובעל חוב ספק ואין ספק מוציא מדי ודאי דאפילו מתו מורישיו תחלה וירשם ראובן אין לו לבעל חוב עד שיגבוהו בית דין דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי כדאמרינן פרק החולץ אבל בנדון זה אידי ואידי ספיקא נינהו הללו באין לירש והללו באין לירש דברי הכל יחלוקו ואפילו אם הלכה כשמואל דאמר אין אדם מוריש שבועה לבניו שהרי אם הבעל מת ראשון היא ראויה ליטול כתובתה [בלא] שבועה [רמז תרלט] דכל כה"ג דמת פתאום לא חיישינן לצררי. וכן פי' רבינו שמשון ממנביל"א על קושיא דמקשינן גבי נפל הבית עליו ועל אשתו ואפי' למ"ד נכסים בחזקתן [הוי וכו'] ויחלוקו והא אין אדם מוריש שבועה לבניו ופירש הכא דמת פתאום לא אסיק אדעתיה לאתפושי צררי אלא כשמת על מטתו כדרך כל הארץ ביישוב הדעת וכל כה"ג הבו דלא לוסיף עלה על מילתא דרב ושמואל ואפילו אם תימצי לומר דרב ושמואל איירי בכל ענין מדלא משני התם פ' כל הנשבעין הכי על כמה פירכות דפריך להו מיהו אנן לא קי"ל בהא כוותיה דהא אפילו ההוא דשכיב ושבק אחין הוה ס"ד למימר הבו דלא לוסיף [עלה] ונהי דמסקינן מה לי שלא פקדני אבא מה לי שלא פקדני אחי ה"מ התם דאין טעם לחלק אבל הכא שיש טעם לחלק כדפרישית (נמי) נימרו הבו דלא לוסיף עלה ושלום מאיר ב"ב". תשובה זו הובאה בתשובות מיימוניות (משפטים סי' ה) וכן בשו"ת מהר"ם (ד"ק קעב וד"ל שעח). והזכיר זאת הב"י בחו"מ (סוף סי' שפ).

היינו, המהר"ם מכריע על פי דין 'קבוע', וכיון שקבוע כמחצה על מחצה דמי, אע"פ שיורשי האשה באים רק מכוחה ויורשי הבעל באים מכח האב והבנות והיה מקום לומר שנלך אחר הרוב, בכ"ז נחשב הדבר למחצה על מחצה, ויורשי הבעל ויורשי האשה חולקים. ואף אם תאמר שכלם פרשו ממקום קביעותם ומתו שם, בכל זאת ניתן לומר שמהרוב פרשו תחילה ומתו ונותרה בת שלא מתה והאם והרי זה ספק השקול וחולקים. לעומת זאת, אם הבנות היו נשואות, כל אחד מבעליהם טוען בעצמו ולכן מחלקים את הכתובה לששה חלקים. במקרה זה לא היתה מוחזקות בממון ולכן השאלה היתה האם להכריע עפ"י רוב או עפ"י כללים אחרים.

ג. ופסק הרמ"א בשולחן ערוך (חו"מ סי' רפ סי"ב) כמהר"ם: "הגה: ראובן ואשתו עם ארבע בנותיהן שהיו בבית, ונפל עליהם הבית ומתו, יורשי ראובן אומרים שמא ראובן או אחד מבנותיו מתו באחרונה, והם יורשין הכל, אפילו הכי חולקין עם יורשי האשה, דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אבל אם הבנות נשואות ובא בעל של כל אחד ומבקש חלקו, חולקין הממון על ששה חלקים, ארבע חלקים לבעלי הבנות, וחלק אחד ליורשי ראובן, וחלק אחד ליורשי האשה (מרדכי פרק מי שמת)".

וכך באר זאת בערוך השולחן (חו"מ סי' רפ סט"ז): "מעשה בראובן ואשתו וארבע בנותיהן שהיו בבית ונפל הבית על כולם ומתו וטענו יורשי האשה כיון שיש ספק שמא מתה האשה באחרונה ויורשים כתובתה יחלוקו בהכתובה כדין ספק וספק ויורשי ראובן טוענים כיון דאם רק אחד מהחמשה נפשות מת אחר האשה אין ליורשי האשה כלום דבנותיה יורשין אותה והם יורשים מהבנות וא"כ נלך אחר הרוב דמסתמא נשאר אחד מהחמשה אחרי מות האשה ופסקו דחולקין ואין הולכין אחר הרוב דכיון דכולם היו קבועים בהבית כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואפי' בממון יש דין קבוע כמ"ש בסימן רצ"ב גבי פקדון. ואפילו לא היו קבועות בעת מיתתן אלא מתו ביציאתן חוץ אמרינן כל דפריש מרובא פריש ונהרגו תחלה ארבע נפשות מראובן ובנותיו ונשארו אחד מהחמשה והאשה שהם מחצה למחצה והוה ספק וספק ויחלוקו ואם הבנות נשואות והיה להן ממון שלא מחמת אביהן ובאו בעלי הבנות ומבקשים חלקם שיורשים נשותיהם חולקין ממון הספק על ששה חלקים ארבעה חלקים לבעלי הבנות וחלק אחד ליורשי האשה וחלק אחד ליורשי ראובן [ומתורץ קושית הנה"מ] ואע"פ שלא נשבעה אשת ראובן על כתובתה מ"מ הכתובה בחזקתה דטעמא דשבועה הוא משום צררי ובמיתה פתאומית לא חיישינן לזה [סמ"ע]".

ד. בתשובות מיימוניות (משפטים סי' כח, להלכות שאלה ופקדון פ"ה) מובאת שאלה אחרת שהמשיב (הריצב"א) מקבל את העקרון עליו סמך המהר"ם: "אשר שאלת על ד' וה' כיסים אשר בתיבתך משלך ושל אחרים, ולקחה בתך ב' דינרים ואינה יודעת מאיזה. כך נראה בעיני כיון שלקחה מן הקבוע כמחצה על מחצה דמי ולא אזלינן בתר רובא. ואין לחלק בין נפקד לאחר ולדמותו לנמצא ביד גוי (חולין צה, א), כיון שהישראל לקח מן הקבוע וכל שכן כאן שבתך לקחה הב' דינרים שהיא כמו נפקד דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד (ב"מ לו, א) וכיון דהוי פלגא ופלגא דמי לאחד שהפקיד טלה אצל בעל הבית דאמרינן המע"ה* (בכורות יח, ב) ושלום יצחק ב"ר אברהם תנב"ה". (ובדומה בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתסג, ואולי זו אותה תשובה).

היינו, ישנן שלש אפשרויות לפסוק בדין זה: א) שכל בעלי הממון יחלקו לפי הממון שהיה לכל אחד. ב) הנפקד אינו מפסיד כלום משום המע"ה, וההפסד כולו על המפקידים בשתי אפשרויות אם נלקח ממקום הקביעות כל קבוע כמחצה על מחצה וחולקים בשווה, ג) אם הוא פרש למקום אחר כל ההפסד על בעל הרוב ובעל המועט מרוויח. הריב"א פסק כאפשרות השניה שהמוציא מחברו עליו הראיה והמפקיד את הרוב הפסיד חלק מממונו.

ה. מקרה נוסף מובא בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' לו) שם הוא מכריע עפ"י כל דפריש מרובא פריש, וז"ל: "הביאו אתרוגים בסל אחד ד' שותפין. לאחד היו כ' ולאחד ח' ולאחד ג' ולאחד ב' וסימנו בקשרים של כל אחד. ובא האנס והוריק כולם מן הסל והתיר הקשרים ולקח עשרה מהם והשאר החזיר להם, ועתה אבדו הסימנים ואין ידוע שלמי נלקחו. ושמא היה שייך לומר כל דפריש מרובא פריש וכשלקח הגוי לקח מן הרוב דהיינו משל אותו שהיו כ' שלו, כההיא דתערובות ונכבשינהו דניידי ונימא דכל דפריש מרובא פריש. ואע"ג דקיימא לן כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב. היכא שאין אחד מהם מוחזק אפילו שמואל מודה דהולכין אחר הרוב. כך פירשו התוס' פ"ק דיבמות בשמעתתא דתני רב ביבי בר אביי. וכאן אפילו אחד מהם תפסה אין זה כלום. דתפיסה ספק אחר שנולד הספק וגם לא טעין ברי לא מהני כמו תקפו כהן. כ"ש תפיסת שלוחו אפילו שווייה שליח דלא מהני דהוי תופס לב"ח דלא קנה אפילו שוויה שליח כדפי' בתוס' פ' הכותב".

הכרעת המהר"ח או"ז שונה מהכרעת המהר"ם שכן לפי המהר"ם כיון שכל האתרוגים היו קבועים במקומם וידועים במקומם, היה מן הראוי לדון כאן דין קבוע ולומר שנטל מן הקבוע וכולם בספק אחד ולא להפיל על המרובה את כל ההפסד, ואילו המהר"ח מטיל זאת על בעל האתרוגים המרובים.

ו. בשו"ת מהרי"ל (סי' קסט) שאל בעל תרוה"ד את המהרי"ל על פסקו של מהר"ח או"ז, וז"ל:

"ואם כן לפי דבריו דחשיב כה"ג רובה אם נשחטו צאן הרבה, לאחד כ', לאחד י' ולאחד ה'. וסימן כל אחד לפניו שלו, ואחר כך הותזו ראשיהן ולקח כל אחד שלו ולא ידעינן הי מינייהו קדים, ואז נמצא טרפות בראש אחד כמו שרגיל להיות, אם יש לדמות לזה ולומר באותן של כ' היו הטרפות דלדידיה אית לי' רובה, כי לענ"ד סברא מופלאה היא, דאם כן בכור ופשוט שנגנב להם טלה מן העדר יפסיד הבכור הכל משום כל דפריש, ולא לישתמיט בשום מקום לאשמעינן כה"ג, וכן גבי שלשה שהטילו לכיס הביא שאם נגנב להם, השאר מביאין וחולקין לאמצע משום דנשתתפו בתחלה, משמע לכאורה דאי לאו האי טעמא יפסיד כל אחד לפי חלקו ולא שיפסיד המרובה הכל".

היינו תרוה"ד מציב מקרה דומה לכאורה, וממנו מקשה על פסקו של המהר"ח.

המהרי"ל ענה לרבי ישראל בעל תרומת הדשן:

"מה שכתבת תשובת מהר"ח וקא מדמית לה לראשים [שנמצאת] טרפות באחד מהן דנימא אותו ראש טרפה הוי מן הרוב, אי לא פריש אלא חד ראש הוי מצית לדמות לפי סברתך, אבל כיון דפירשו כולהו כמו שכתבת, מאי שנא דהטריפה מרובה פריש, ולא נימא אכל כשר וכשר מרובה פריש, דהתם באתרוגים אכל הני דפרשי אמרינן מרובה פריש [וממיעוטא] לא פריש כלל, מה שאין כן בנדון דידן דע"כ ממיעוטא נמי פריש. ולענ"ד אפילו בלא הך טעמא לא דמי כלל [דכל] היכא דאמרינן מרובא פריש, היינו דפריש מהרוב והנך דנשארים פרושים גם כן מהא דפריש ונשארו כמעיקרא, אבל הכא בטריפות ע"כ כבש הטריפה עודנה עם התערובת ומה שייך כל דפריש כו', לא נודע לנו ע"י הראש אלא דטריפה חדא בנייהו*. ואם נפשך לומר איסורא ברוב איתיה, להא לא הוצרכת תשובת מהר"ח*. אבל מכל מקום נראה דלא דמי*, דוודאי אי הוו כולהו מעורבות ופירש המיעוט למקום אחר מן הרוב הוה שייך למימר הכי, אבל כיון דכל חד וחד היו שלו מבוררות מנין ליה למיעבד הני רובא והני מיעוט, הני קביעי כמו הני וכמחצה על מחצה דמי*. אי איכא לדמוי ולמצוא צד היתר, יש לדון על תחילת המעשה כשהיו הצאן בחיים קודם השחיטה ואיגלאי מילתא למפרע דחד טרפה הוה בנייהו ונימא כל הני דשחטי המיעוט מרוב' פרשי, דהרוב כשרות היו, הואיל ופירשו קודם שנולד ספק לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע כדפי' הרא"ש בתשובה בטור ומכל מקום גם על זה יש לגמגם דמאן קדים. ועל עיקר הדין דמהר"ח תמיה לי כיון דהספק נולד במקום הקביעות דליהוי חשיב כמחצה על מחצה כמו שכתב מהר"ם בתשובה על שלקח בתו מכיס אחד שהיו כמה כיסים בתיבה*, וכן בתשובה דנפל הבית על שנהרגו האב והאם, דכל הני חשיב קבוע. ולא דמי לנמצא ביד גוי דלא חזינן כי פריש".

המהרי"ל מסדר את הסוגיא ומברר שאם לא פירש והספק הוא בכל התערובת לא ניתן להחיל את כללי קבוע ופירש. ונשאר בשאלה על המהר"ח או"ז מדוע באתרוגים לא ידון עפ"י דין קבוע וא"כ כולם צריכים לחלוק בהפסד ולא רק בעל רוב האתרוגים שהרי הגוי לקח ממקום הקביעות*, ואנו דנים למי שייכים הנותרים,.

ז. בתרומת הדשן (סי' שיד*) כתב שאלה:

"ראובן מסר לשמעון עשרה זהובים ולוי מסר לו ששה, ובקשוהו שיוליכם ממקום למקום, והיו גם לשמעון עצמו עשרים זהובים בכיסו ואמר להם הריני מניח זהובים שלכם עם זהובים שלי בכיסי ועל אחריות שלכם אוליכם, ויצא לדרכו ובלכתו בדרך ע"י טלטולו נתקרע הכיס קצת ונאבדו לו ד' זהובים, ואין לידע מאיזה זהובים נאבדו, והשלשה אלו באין לדין לאיזה מהן יגיע ההפסד, או אם לכולן לפי חשבון, היכא דיינינן להא דינא?"

ובתחילה עונה בעל תרוה"ד שהנפקד שלא קיבל עליו אחריות אינו נפסד מפני שהמוציא מחברו עליו הראיה. והוא ממשיך מדוע לא נאמר שרוב יגבר על המוחזקות הממונית, וכיון שרוב המעות היו של הנפקד – מפסיד את המעות. ומוסיף תרומת הדשן שחזקת ממון מועילה כנגד רוב אפילו ברובא דאיתא קמן, כמו במקרה זה שהממון לפנינו ואין דנים לאיזו מטרה נלקח השור, והשאלה היא איך יתחלק ההפסד בין המפקידים.

ולכן מסיק: "ולפי זה ההפסד אין מגרע כלום לשמעון, ואע"ג דרוב הזהובים שלו היו. אבל לראובן דלדידיה הוי ליה רוב נגד לוי, לכך ההפסד מן הד' זהובים מגיע לו הכל, דכיון דראובן אינו מוחזק כמו לוי ודאי אזלינן בתר רוב, ואמרינן כל דפריש מרובה קא פריש והיינו הזהובים של ראובן*".

אולם תרוה"ד אינו נשאר בהכרעה זו.

בסוף התשובה הוא חוזר בחלק ממסקנותיו, וז"ל: "אכן כי דייקינן שפיר בנ"ד לפי טעם וסברת הלב והעמיד דבר על בוריו, ימצא לנו דלא שייך הכא למימר המע"ה ושלכם יפסדו או כל דפריש מרובא קפריש, לפי דברי אשירי דלעיל שחילק בראיות ריצב"א, משום דגבי חמרא לא הוברר חלקו לא שייך לומר שלך לומר שלך החמיצו, משום דשם כולם על כל חבית וחבית. ה"נ בנ"ד אע"ג דהיה לכל אחד כבר מבוררים הזהובים שלו, מ"מ לאחר שעירבו מדעתו שם טיבעא חד הוא, ואם לא היה נפסד כלום מהם ודאי היו נוטלים בלא קפידא מן הכיס והיה מחזיר לכל אחד לפי המנין שנתן לו. ולא דמי למפקיד טלה דיש קפידא בין טלה לחבירו וכל אחד מקפיד שיבא לידו את שלו. משא"כ בזהובים שהן כולם טבי ותקולי לא קפדי אינשי כלל שיבא לידם את שלהם, וא"כ שם כולם על כל זהוב וזהוב ולא שייך לומר בהן שלך נפסד וכל דפריש מרובא קפריש. ולד' וה' כיסים שבתיבה שבתשובת ריצב"א דלעיל, דפשיטא דלא דמי דהתם היו כיסים חלוקים וידועים לכל אחד את שלו. ומ"מ כל משא ומתן דלעיל יש בו צורך, אם היה כה"ג טבעות של זהב או מרגליות שדומים זו לזו, שאין ניכר איזה מהן של מי הן דהוי כמו טלה וכיוצא בו".

היינו הוא מסיק שאם הפקידו דברים שאינם מסוימים כדוגמת מעות חולקים בהפסד לפי חשבון ואין יכול לטעון המוציא מחברו עליו הראיה, אולם אם הפקידו דבר מסוים ואין יודעים משל מי היה ההפסד, כאן הנפקד יכול לטעון המוציא מחברו עליו הראיה, והמפקידים נפסדים וחלוקת ההפסד ביניהם היא עפ"י הרוב וכל ההפסד הוא על מי שהפקיד את הרוב.

ח. כדברי תרוה"ד פסק הרמ"א (שו"ע חו"מ סי' רצב ס"י): "הגה: וכן אם נתן לו מעות להוליכו על אחריותו (=סמ"ע: של המפקיד), ונתנן עם מעותיו, ונאבדו מקצת המעות, ההפסד לפי ערך המעות*. ודוקא מעות וכיוצא בו שאינו דבר מסויים, אבל אם נתן לו להוליך טבעיות של זהב וכיוצא בו, וערבן עם שלו ונאבד אחד מהן, יכול המוחזק לומר לשאינו מוחזק: דלמא שלך נאבד. ואם שנים הפקידו אצל אחד, ונאבד או נגנב אחד מהן, אזלינן בתר רובא וכל דפריש מרובא קא פריש* (ת"ה סימן שי"ד ותשובת מיימוני סימן ס"ח), ואם הוא קבוע, כמחצה על מחצה דמי (שם ותשובת רשב"א סימן תתס"ג)".

ט. נתיבות המשפט (ביאורים ס"ק טז) מחדש שכאשר דנים על מה שנשאר בתערובת ולא על מה שפירש (וכך המצב בבממונות ברוב המקרים) שאנו מעונינים לדעת מה שנשאר איך לחלקו בין המפקידים. במקרה כזה תמיד המצב הוא קבוע ולא פירש ולכן חולקים בהפסד. ז"ל: "דלא מצינו הא דאמרינן כל דפריש רק כשדנין על זה שפירש שלא איקבע איסור עליו במקום זה ולכך אמרינן ביה כל דפריש, אבל כשבאנו לדון על הנשאר בקבוע, לעולם אמרינן על הקבוע הנשאר במקומו כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי". ולגבי תשובת ריצב"א ומהר"ח או"ז הוא נדחק לפרש שהיה כאן פירש, במטבעות שלקחה הבת הן נמצאו וצריך לדון למי להשיבן (וכנראה שנמצאו רק חלקן).

י. ערוך השולחן (חו"מ סי' רצב סכ"ח) מבאר את דעת הנתיבות והחולקים עליו, ומביא מן הירושלמי דעה נוספת: "ויש מי שחולק על עיקר הדין שכתבנו דמרובא פריש דזהו אם היינו באין לדון על הנפרשים כמו באיסור אבל הכא הרי אנו דנין על הנשארים במקומן והם הרי קבועים וכמחצה על מחצה דמי. ודעה ראשונה ס"ל דכיון דהנשארים תלוים בטעם הנפרשים של מי נאבדו הוה עיקר הדין על הנפרשים אמנם בירושלמי דב"ק פ"ד איתא דההפסד לפי חשבון ונ"ל דהטעם הוא משום דא"א לילך בתר קביעות הנשארים כיון דהטעם תלוי בהאבודים וא"א לילך אחר האבודים ולילך אחר הרוב דהא אנו באים לדון על הנשארים ולפיכך הוי לפי חשבון ואין לומר דהירושלמי מיירי שהיו בכיס אחד דהא אמר שם דכל אחד נוטל לפי כיסו".

מסקנה

אף שהרמ"א פסק כתרוה"ד (סי' שיד) האחרונים עפ"י שיטות ראשונים אחרות לא קבלו את כל דבריו להלכה, ונחלקו האם אומרים קבוע בדיני ממונות במקרים מסוימים או שחולקים בהפסד לפי חשבון.