חבל נחלתו ט כד
סימן כד
גיטי מלחמה
שאלה
האם ראוי ובאלו תנאים שאנשים היוצאים לפעולות מלחמתיות יכתבו גט לנשותיהם?
תשובה
א. בגמרא בכמה מקומות למדנו שנהגו כן. בכתובות (ט ע"ב) נאמר: "כל היוצא למלחמת בית דוד – גט כריתות כותב לאשתו, דכתיב: ואת אחיך תפקד לשלום ואת ערובתם תקח; מאי ואת ערובתם תקח? תני רב יוסף: דברים המעורבין בינו לבינה".
ומפרש רש"י:
"גט כריתות כותב לאשתו – שאם ימות במלחמה יהא גט מיום כתיבתו והרי מת אוריה במלחמה.
"דכתיב – במלחמת שאול ואת אחיך כו' ודוד למד מישי אביו להנהיג שאף היוצאין למלחמותיו עושין כן.
"דברים המעורבים בינו לבינה – אלו קדושין.
"תקח – תטול מביניהם על ידי גט".
ובעל הטורים בפ' מטות (לב, כא) על הפסוק "ועבר לכם כל חלוץ", מבאר שמקור ההנהגה ממשה רבינו: "שניים במסורה ועבר לכם כל חלוץ, חלוץ הנעל, והיינו דאמרינן שבת נ"ו א' כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו שלא תזקק ליבום ולא תצטרך לחלוץ להיבם, ושמעינן מכאן שגם משה עשה כן וממנו למד דוד, וזהו ועבר לכם כל חלוץ הנעל"*.
ב. צריך לבאר לאלו מצבים מועילים גיטין כאלו ומה ההגבלות בכל מקרה.
מצב אחד הוא אשה נשואה ללא ילדים כאשר לבעלה אחים קטנים. והיה אם תתאלמן ח"ו תצטרך להמתין שנים ארוכות לחליצה, ורק אז תהא מותרת להתחתן בשנית.
מצב שני הוא נשואה עם ילדים ואין יודעים מה עלה בגורל בעלה, ועל כן היא עגונה עד שיצליחו להתירה.
ובקצרה, שני חששות עיקריים קיימים: חשש המתנה לחליצה וחשש עיגון.
ג. בעניין גיטין של היוצאים למלחמה בבית דוד נחלקו רש"י ור"ת באיזה גט מדובר:
תוספות בכתובות (ט ע"ב ד"ה כל היוצא) כתבו: "פי' בקונטרס שאם ימות במלחמה יהא גט משעת כתיבתו". היינו הגט ניתן על תנאי שאם ימות במלחמה יהא גט משעת כתיבתו ונתינתו לאשה או לשלוחה. והוא יחול למפרע משעת כתיבתו.
תוס' מביא שר"ת הקשה על פירוש רש"י שמשמע שהגט מביא תועלת רק למי שתזדקק לחליצה ולא לכל היוצא למלחמה. עוד הוא מקשה על המינוח ברש"י, ומתרץ: "ועוד נראה דאפילו אמר מהיום, יש ליישב פי' הקונטרס דלאו דוקא פירש שאם ימות במלחמה, אלא היו מתנים אם לא יחזור מן המלחמה. ואגב ריהטיה נקט בקונטרס אם ימות, דסתם מי שאינו חוזר מן המלחמה אינו חוזר לפי שמת אלא ה"ה אם נשבה". כלומר לכל חשש עיגון.
ומביא תוס': "ור"ת מפרש כותב גט כריתות לגמרי בלא שום תנאי ולפי' קשה אמאי קרי לה ספק אשת איש הא הואי גרושה גמורה, ואר"ת דקרי לה ספק אשת איש לפי שהיו מגרשין בצינעא שלא יהא נודע ויקפצו עליהם בני אדם לקדשם ולפי' הקונטרס קשה קצת איך בא עליה (=דה"מ על בת שבע) למה לא היה ירא שמא יחזור".
וכר"ת פי' הרשב"א בכתובות (ט ע"ב): "כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות היה כותב לאשתו, פי' גט גמור כדי שאם מת או גולה או נאבד במלחמה שלא תתעגן בשוב אנשי המלחמה ולא שב ובצינעא היו מגרשין כדי שלא ירגישו אחרים בדבר ויקפצו עליה לישאנה, ומה שהיו מביישים פני דוד הבא על אשת איש מיתתו במה כדאיתא במציעא (נט, א), תנאי היא, ולאותן שאומרים שאשת איש היתה ולא אסרוה משום דאונס הוה, אי נמי מלבינים היו פניו לומר שאשת איש היתה לפי שלא גירש בפרהסיא אלא בצינעא, ומה שהנביא מקנטרו לפי שעשה שלא כהוגן שאינם מגרשין אלא שלא תתעגן ובטוחין היו בנשותיהן לנעול בפניהם, ורש"י ז"ל פי' בענין אחר וזה עיקר".
ד. גט מלחמה לפי ר"ת מציב בימינו קושי גדול מפני שכהנים אינם יכולים לתת אותו, שהרי אם יחזרו מהמלחמה אין יכולים לשאת את נשותיהם מדין גרושה לכהן. כמו"כ עצם הגט בתוך משפחה, אפילו אם המשימה מסוכנת, מטיל צל כבד על חיי המשפחה. כמו"כ אם חייל כזה חוזר לחופשה קצרה צריך שוב קידושין ונישואין עם אשתו ודבר זה קשה וכמעט בלתי אפשרי. כמובן שאם חזר ונשא צריך גט לפני המשימה הבאה ואף דבר זה לא קל.
ה. אולם אף גט לפי רש"י אינו פשוט ליישום בימינו, שכן לאחר נתינת הגט או זיכויו לה היא במצב מסופק.
המשנה בגיטין (פ"ז מ"ג, ד) דנה במי שנתן גט על תנאי.
ופרש הרמב"ם: "ממה שאתה צריך לדעת שכל הנותן גט על תנאי או גט זמן הרי זה אסור לו להתיחד עמה כל אותו הזמן, אלא נפרד ממנה משעת כתיבת הגט, וכל זמן שהעידו עדים שנתיחד עמה בטל הגט. ודיני מגורשת ואינה מגורשת רבים, מהם שהוא חייב במזונותיה ואינו מפר נדריה ואינו מטמא לה כמגורשת, ופסק ההלכה בזו שהיא מגורשת לכל דבר ובלבד שימות. ולפיכך הבא עליה (=אדם אחר) באותן הימים בעילתו תלויה, אם מת הבעל יפטר, ואם עמד ובטל הגט נמצא שבעל אשת איש, ואם היתה ביאתו עליה בשגגה יביא חטאת".
ור' עובדיה מברטנורא פרש:
"לא תתיחד עמו – זה שנתן גט ואמר לה מהיום אם מתי, לא תתייחד עמו. שמא יבא עליה ותהא צריכה גט שני, דחיישינן שמא בעל לשם קדושין.
"מה היא באותן הימים – לאו ארישא קאי באומר מהיום אם מתי, דההיא ודאי לכי מיית אגלאי מלתא דהוי גט משעת נתינה, והבא עליה פטור. אלא באומר לה במסירת הגט הרי זה גטך והתגרשי בו מעת שאני בעולם אם מתי, ר' יהודה סבר סמוך למיתה הוא דהוי גט ומקמי הכי אשת איש היא. ור' יוסי סבר מכי יהיב לה גיטא כל שעתא מספקא לן דלמא זו היא שעה הסמוכה למיתה והוי גט ספק, ואע"ג דחי טפי, אין ברירה, הלכך ספיקא היא והבא עליה באשם תלוי".
היינו, אם נאמר כפשטו של רש"י שהגט חל למפרע מעת נתינתו הם אסורים להתייחד לאחר נתינתו ואם חזר באמצע המערכה לביתו והתייחד עימה – צריך גט שני. ואם הגט חל מעת שהוא בעולם, היינו רגע לפני מיתתו, ההלכה כר' יוסי במשנה, וא"כ אסורה משום ספק אשת איש, וכן אסורה להתייחד עמו. ושני המצבים אינם פשוטים ליוצא למלחמה.
וכך פסק הטור (אה"ע סי' קמח): "לפיכך שכיב מרע שכתב גט לאשתו מעכשיו אם מתי לא יתייחד עמה אלא בעדים, דקי"ל כר' יוסי שהימים שבין גט למיתה היא ספק מגורשת דמספקא לן אם חל הגט מיד או בשעת מיתה לפיכך היא כאשתו וחייב במזונותיה אלא שהבא עליה הוא באשם תלוי כיון שהיא כספק מגורשת לפיכך לא יתייחד עמה שאם אין גט חל עד שעת מיתה הרי הוא גט ישן ואם חל מיד הרי הוא ככל אדם המתייחד עם גרושתו שצריכה ממנו גט דשמא בעל לשם קדושין לפיכך אם נתיחדה עמו צריכה גט שני מספק"*.
עולה שאף לפי רש"י בדורנו גט כזה מציב שאלות קשות שאינן יכולות להיפתר אצל אנשים רגילים. ולכן צריך למצוא דרך אחרת המתאימה למצבי אנשי כוחות הבטחון.
ה. אולם נראה שאין להירתע מסידור גיטין כאלו אשר יסייעו לפתור מצבים מסובכים וקשים שח"ו יכולים להיות, וניתן ללמוד זאת מדברי הראשונים.
כך כתב בשו"ת הריב"ש (סי' שעז): "ועם היות כי הם צריכים תמיד לענינים כאלו, מפני שרוב הקהל י"ץ, רגילים בסחורה. ויורדי הים באניות הנה, להוציא עצמם מספקות אלו, יום יום; היה להם להנהיג, כמו שהנהיג דוד ע"ה, לחיילותיו. וכאמרם ז"ל (שבת נ"ו): כל היוצא למלחמת בית דוד, גט כריתות היה כותב לאשתו". היינו הוא מציע לישוב שרובו ספנים ליטול את דרכו של דוד המלך ולכתוב גיטין, כדי שלא ישאירו את נשותיהם עגונות ח"ו.
וכך נשאל בשו"ת הרמב"ם (סי' תלט): "ועוד מאי שנא מלחמת בית דוד משאר מלחמות לא ספקי נינהו ספק אתו ספק לא אתו".
והשיב: "זה שאמרו למלחמת בית דוד וכן כל כיוצא בה כלומר מלחמה שהיא על פי בית דין שנמצאו בעלי המלחמה צדיקים שהרי הם עוסקים במצוה ולפיכך מדקדקין על עצמן וכותבין גט להוציא אותן המלחמות של חבר הקושרים שכולם רשעים גמורים היו כגון אנשי צבא של ירבעם ואחאב וחביריהם שם רשעים ירקב, אבל מלחמת בית דוד וכיוצא בה כל אנשי הצבא בחזקת צדיקים הם ואין אדם צדיק חשוד לעשות מכשול לאחרים לא בחייו ולא לאחר מותו זצ"ל".
היינו, רואים שהראשונים חששו למצבי עיגון וסברו שצריך לכתוב גיטין במקרה זה.
ו. ולכן נראה שאנשים נשואים היוצאים למקום הסכנה כגון צוותי אויר וים שיש חשש שלא ידעו מה עלה בגורלם, יתנו הרשאה לכתיבת גט שיכתב ויינתן מספר שנים אחר העלמותם, ואז אחת מהשתים: או שמתו ונשותיהם אלמנות או שהם בשבי וכד' ואז נשותיהם גרושות ומותרות לשוק. נראה שפתרון זה הוא הטוב ביותר למניעת עיגון. אין בפתרון זה דרך להתיר חליצה למי שאשתו מחכה ליבם קטן*.
כך כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חי"א סי' צ): "עובדא הוה בצעיר (ת"ח) אחד שבא לפנינו בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים וביקש מאתנו, דהיות ומתכונן ביום מן הימים הקרובים לצאת לפעולה סודית בשטח האויב, ואינו יודע באיזה יום יקח עליו המשימה, לכן ברצונו לקיים הדין של כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, והודיע במפורש שלאחר שימנה כדין לכתיבת הג"פ יחזור כעת לביתו, זו אשתו, ואינו רוצה אפילו שאשתו ומשפחתו ידעו מזה כדי שלא להכניסם במתח נפשי, וביקש לסדר זאת מיד כי אינו יודע אם לפני צאתו לפעולה יוכל להופיע לסדר כזאת.
"סדרנו כדת משה וישראל ומינה בפנינו את פב"פ הסופר שיכתוב עבורו ג"פ ופב"פ העדים שיחתמו על הג"פ ופב"פ שליח שימסור הג"פ לאשתו, והתנה שכל זה יעשו כעבור שנה מיום צאתו לפעולה בשטח האויב ולא יחזור לביתו ולא יקבלו שום ידיעה מהיותו בחיים, וחתם בפנינו על המינוי על נוסחת – הרשאה שסידרנו לו, ואשרנוה וקיימנוה כדבעי".
עיקר בעייתו היתה האם בעל שמינה סופר ועדים ושליח שיכתבו ויחתמו וימסרו גט פטורין לאשתו כעבור זמן מסוים אם לא ישוב לביתו ולא ישמעו ממנו ולאחר מיכן שב עוד לביתו אם יש לחוש לשמא פייס. הגרא"י ולדנברג מוכיח שאין חוששים לדעת הרמב"ם שחושש שמא פייס ולכן אפילו התייחד עימה אחר מינוי הסופר והעדים לא ביטל את השליחות.
ומוסיף: "ובנידוננו ג"כ היה בכזאת שקיבל עליו בחרם ובשבועת התורה על דעת ב"ד החתום מטה שלא לבטל את הגט ולא את השליחות. ולא עוד אלא שבשטר - ההרשאה, וכן בע"פ מסר הודאה מפורשת בלב גמור ומוחלט שגם בשובו לאשתו והתייחדותו עמה בחיי אישות כדרך בעל ואשתו לא תתבטל בשום אופן השליחות הנ"ל, וכן אשתו תהא נאמנת כמאה עדים שלא ביטל את השליחות הנ"ל, וקיבל עליו בחרם ובשבועת התורה שלא לבטל את השליחות וכנ"ז. וא"כ יש מקום לומר שבכה"ג אליבא דכו"ע אין חשש לשמא פייס".
ומסיים: "למעשה. לא הוצרכנו בנידוננו לבצע את הדבר, והבעל ב"ה חי עם אשתו לאיו"ש".
ונראה שזו הדרך הראויה לסדר לאנשי כוחות הבטחון, ועל המופקדים על כך בצבא ובשאר כוחות הבטחון, לתת את ליבם לדבר על מנת שלא לתת מכשול לפני נשותיהם.
בשו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סי' נז). השלים הגרא"י ולדנברג זצ"ל ופירסם נוסח ההרשאות לבעל היוצא למלחמה כדי שיוכלו לסדר זאת, וראוי למי שהדבר נוגע אליהם לעשות זאת.
.
הערת הגר"י אריאל רב העיר רמת גן
אני מחזק את דבריך שראוי להחתים חיילים על טפסי הרשאה לגיטין כדי למנוע את עגינותן של נשותיהם חלילה. אומנם הגר"ש גורן בהיותו הרב הראשי לצה"ל מנע החתמה זו בטענה שהדבר עלול להוריד את המוראל של החיילים, אולם לענ"ד בלא"ה מחתימים חיילים על טופס של הוראת תשלומים לשארים למקרה שלא ישארו בחיים. ובימינו נטלו מחיילי מילואים טביעת אצבעות עם גיוסם לשם זיהוי. והכל יודעים מה המטרה. ולא חששו להפלת מורל, ומדוע נחשוש לכך רק בנושא חמור כל כך כעגונות?
לפחות יש לאפשר לחייל הרוצה בכך לחתום על טופס מתאים. (במלחמת לבנון השניה נתקלתי בחיילים שבקשו זאת.)