חבל נחלתו ט יז

<< · חבל נחלתו · ט · יז · >>

סימן יז

השתחויה בראש השנה ויום כיפור

שאלה

מנהג קהילות אשכנז להשתחוות בר"ה בעלינו וביוה"כ בעלינו ובסדר העבודה במוסף, מדוע, ומה ענין פעולות אלו?

א. שחיה, כריעה, קידה, השתחויה

בטרם נעסוק בנושא השאלה נברר מה הן: שחיה, כריעה, קידה, השתחויה, נפילת אפיים שהן פעולות לא רגילות בתפילה בימינו, כאשר חלק מעדות ישראל אינן מכירות, לפי מנהגיהן, אף אחת מהן או חלקן. כמו כן נראה מתי עושים פעולות אלו בתפילה.

נאמר בברכות (לד ע"א): "תנו רבנן: אלו ברכות שאדם שוחה בהן: באבות תחלה וסוף, בהודאה תחלה וסוף, ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה – מלמדין אותו שלא ישחה".

כמו"כ נאמר שם בהמשך ובעמוד הבא: "אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: הדיוט – כמו שאמרנו. כהן גדול – בסוף כל ברכה וברכה, והמלך - תחלת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה. אמר רבי יצחק בר נחמני, לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יהושע בן לוי: הדיוט - כמו שאמרנו, כהן גדול – תחלת כל ברכה וברכה, המלך – כיון שכרע, שוב אינו זוקף, שנאמר: (מלכים א' ח') ויהי ככלות שלמה להתפלל וגו' קם מלפני מזבח ה' מכרע על ברכיו".

וכתב בשיטה מקובצת (ברכות שם): "מלך כיון ששוחה שוב אינו זוקף וכו'. איכא מאן דמפרש בהא דלפי מעלת האדם ראוי לו להכניע עצמו יותר לפני בוראו. ויש מפרשים שטעם מלך שהוא שוחה ואינו זוקף לפי שאמרו רבותינו ז"ל בר"ה מלך נדון בכל יום וכיון שכן ראוי הוא לעמוד נכנע וכפוף. ומהאי טעמא נוהגין העם לשחות בכל הברכות דראש השנה מפני שהוא יום הדין לכל. ודין זה כיון דלא איתמר בגמרא דילן מסתיין לשחות במלכיות זכרונות ושופרות דהם עיקר חיובא דיומא". וכ"כ המאירי (ברכות שם).

ובאר הרמב"ם (הל' תפילה פ"ה הי"ב): "כל הכריעות האלו צריך שיכרע בהן עד שיתפקקו כל חליות שבשדרה ויעשה עצמו כקשת, ואם שחה מעט וציער עצמו ונראה ככורע בכל כחו אינו חושש".

שחיה שאנו נוהגים בה יום יום היא כיפוף הגב והראש לפנים (לא המותן) ונוהגת בתפילת עמידה. המשנה מכנה זאת שחיה והרמב"ם מכנה זאת כריעה.

מבואר בברכות (לד ע"ב): "תנו רבנן: קידה - על אפים, שנאמר: (מלכים א' א') ותקד בת שבע אפים ארץ, כריעה – על ברכים, שנאמר: מכרע על ברכיו, השתחואה – זו פשוט ידים ורגלים, שנאמר: (בראשית לז) הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה. אמר רב חייא בריה דרב הונא: חזינא להו לאביי ורבא דמצלו אצלויי*". משמע ששלושת המצבים הם כשפניו נוגעים בארץ.

והמלבי"ם (תזריע אות פא) מבאר שקידה הוא מלשון קדקוד וכריעה הוא מל' כרעיים.

בסוכה (נג ע"א) מתארת הגמרא את פעולות רשב"ג בשמחת בית השואבה: "תניא. וכשהוא משתחוה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה, ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן. וזו היא קידה. לוי אחוי קידה קמיה דרבי, ואיטלע".

ומפרש רש"י:

"שני גודליו – של שתי ידיו, ונשען עליהן עד ששוחה ונושק את הרצפה, לקיים מה שנאמר כי רצו עבדיך את אבניה (תהלים קב)".

"וזו קידה – האמורה בכתובים, דאמר מר: קידה על אפים, אין לו להשתטח להגיע לארץ גופו אלא פניו בלבד, מי שיודע ויכול לעשות כן, ובדורו של רבן שמעון לא היה אחד מעומדי עזרה יכול לעשות כן, אלא הוא".

"איטלע – נעשה חיגר, לפי שכשזוקף גופו מאליו, ואינו נשען על ידיו בחזקה לדחוף גופו למעלה, נמצא כל אונס זקיפתו על מתניו".

ותוספות (ברכות שם) באר: "קידה על אפים – ומייתי קרא אע"ג דאשכחן נמי בענין אחר יש לומר דקים ליה מקבלה דקידה על אפים ומייתי קרא דמסייעו".

ובאר המהרש"א: "ר"ל דאשכחן קידה בלי אפים שנאמר ויקוד ארצה וגו' דמשמע כולו שטוח ארצה כמו להשתחות לך ארצה דמייתי הכא, ובתוס' פ"ב דשבועות כתבו תימא השתחואה נמי אשכחן על אפים דכתיב וישתחו לאפיו וגו' אפים ארץ ישתחוו וגו' כו' ע"ש".

ובתוספות הרא"ש (ברכות שם) לאחר שמביא פירוש תוס' בשם ר"ת, כתב: "ואני אומר דלא [קשה], דהכי נמי כתיב בבת שבע ותקוד בת שבע אפים ארצה ותשתחו [שבתחילה נופל] על פניו ואינו פושט ידיו ורגליו. אח"כ פשט ידיו ורגליו, פשט עשה קידה והשתחואה, וכן עשתה בת שבע, והיינו נמי דכתיב אפים [ארץ ישתחוו כלומר תחלה] יקדו על אפים ואח"כ ישתחוו".

והר"י מיגאש (שבועות טז ע"א) באר: "תנו רבנן קידה על אפים פי' בלי שישים ברכיו וזרועותיו על הארץ אלא כשהוא עומד על רגליו שוחה פניו עד שמגיע לארץ וכן הוא אומר ותיקוד בת שבע אפים ארצה כלומר לא היה כל גופה על הארץ אלא פניה בלבד, כריעה על ברכים שכורע את ברכיו ושוחה פניו עד שמגיע לארץ, השתחוי' זה פישוט ידים ורגלים על הארץ וכה"א הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה, פי' דמשמע שהגוף כולו מתפשט על הארץ*". וכ"כ המאירי בשבועות (טז ע"ב).

מבואר מכאן שקידה היא כשהוא שוחה בראשו לפנים, וקידה שלמה כשהוא מגיע לרצפה בפיו בלא ששאר גופו נוגע ברצפה, כאשר הוא מסתייע באגודליו. וכריעה היא שהוא כורע בברכיו על הארץ ובראשו מגיע לרצפה*. השתחואה היא בפשיטת ידים ורגלים כשכל גופו צמוד לרצפה.

ועי' שו"ת דברי יציב (ליקוטים והשמטות סי' עג).

ב. נפילת אפיים

כתב הרמב"ם (הל' תפילה ונשיאת כפים פ"ה הל' יג, יד): "אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית (של תפילת עמידה) ישב לארץ ונופל על פניו ארצה ומתחנן בכל התחנונים שירצה, כריעה האמורה בכל מקום על ברכים, קידה על אפים, השתחויה זה פישוט ידים ורגלים עד שנמצא מוטל על פניו ארצה. כשהוא עושה נפילת פנים אחר תפלה יש מי שהוא עושה קידה ויש מי שהוא עושה השתחויה. אבל מטה פניו מעט ואינו כובש אותן בקרקע. ".

היינו נפילת אפיים אינה כינוי לצורת כריעה מסויימת, אלא כלולים בה קידה או השתחוויה, ולכן כל אדם יכול לעשות כרצונו.

וכך מתאר התלמוד (ברכות לא ע"א) את תפילתו של רבי עקיבא: "כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הצבור - היה מקצר ועולה, מפני טורח צבור, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו – אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכל כך למה – מפני כריעות והשתחויות".

וכתב שם תוספות: "ומוצאו בזוית אחרת – תימה דאמר לקמן (דף לד.) הבא לשחות בסוף כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה, ותירץ הר"ר יוסף דהכא מיירי בתחנונים שהיה אומר אחר י"ח ברכות, ולא נהירא דהא מי"ח קאמר ונראה להר"י דודאי בסוף כל ברכה אסור לשחות אבל באמצע הברכה מיהא מותר לשחות ובהכי מיירי הכא וכשהיה מגיע לסוף הברכה היה זוקף. ולכך נהגו העולם בראש השנה וביום הכפורים שמתפללין זכרנו, ובכן תן, ותמלוך ששוחים כשמגיעים לפסוקים ובסוף ברכה זוקפין שאין לשחות בסוף ברכות אלא היכא דתקון". וכן תוס' הרא"ש כתב כתוס', וכן הגהות מיימוניות (הל' תפילה פ"ה ה"י אות ע).

אמנם הרשב"א (שם) חולק ומסכים לדעת ר' יוסף בתוס': "אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, מפני הכריעות והשתחואות, פי' ולא בתפלה של י"ח ברכות דבהנהו אינו רשאי לשחות אלא באבות והודאה ועוד שאינו רשאי לזוז ממקומו אלא בתחנונים שלאחר תפלה קאמר". והמאירי כתב כרשב"א.

ובאר בשו"ת הריב"ש (סי' תיב): "דבר זה, של נפילת אפים, אינו חובת התפלה, אלא שהיה מנהג גם בימי רז"ל. כמו שמוזכר בפ' אחרון דמגלה (כ"ב:): נפול כולי עלמא על אנפייהו. רב לא נפל על אנפיה. ושיילינן נמי התם: מאי טעמא: לא נפל על אפיה? וכן בבבא מציעא, פ' הזהב (נ"ט:), אמרינן: אימא שלום, דביתהו דרבי אליעזר, אחתיה דרבן גמליאל הות. כל יומא, לא הות שבקא ליה למיפל על אפיה וכו'. ואם היה מחובת התפלה, חס ושלום שהיה הצדיק ההוא, נמנע ממה שיהיה חובה, בעבור אשתו. ואע"פ שהכונה שם, שהיתה לוקחת אותו בדברים, עד שהיה רבי אליעזר שוכח מליפול על פניו; מ"מ אם היה חובה, היה זריז, ונזכר בה, ולא היה שוכחה בכל יום. ולהיות זה רשות, ומנהג בעלמא, לזה יש ימים, שנוהגין בהם בקצת מקומות: בנפילת אפים. ומקצת מקומות, שלא נהגו כן. כגון: בחנוכה ובפורים, שבישיבת רב עמרם גאון ז"ל, היו נופלין. ובישיבת רב האיי ז"ל, לא היו נופלין. וכן בר"ה, ויוה"כ, ושבת בינתים: בישיבת מתא מחסיה, היו רגילין ליפול על פניהם; ובפומבדיתא ובנהרדעא, לא היו נוהגין הן; כמ"ש זה, לגאונים ז"ל. וכן בבית האבל במנחה, כתב רב שרירא גאון ז"ל: שיש נופלין. כי להיות הדבר רשות, כל מקום אוחז מנהגו. ונהרא נהרא, ופשטיה. וכ"כ הר"ר יצחק בן גיאת ז"ל, בהלכותיו בשם רב שר שלום ז"ל: נפילת אפים רשות. ולהיות הדבר כן, אין צריך לדקדק: אם אפשר מעומד. ומה שנהגו הצבור מיושב; הוא לפי שדרך הצבור בכל תפלותיהם, וברכותיהם, לאומרם מיושב: שלא להטריח עליהם, זולתי בי"ח (בשמונה עשרה)".

עולה מהרמב"ם והריב"ש שנפילת אפיים היא דרך התחנונים שאחר תפילת עמידה, ואין חובה באמירתם, וכל מקום נהג כמנהגו, ולכן נהגו לאומרם הן בעמידה והן בישיבה. (והב"י סי' קלא אות ב העיר שלפי המקובלים תחנונים דוקא בישיבה.)

ג. השתחויה ואיסור אבן משכית

מסופר במגילה (כב ע"ב): "גופא, רב איקלע לבבל בתענית צבור. קם קרא בספרא, פתח – בריך, חתם – ולא בריך. נפול כולי עלמא אאנפייהו – ורב לא נפל על אנפיה. מאי טעמא רב לא נפיל על אפיה? – רצפה של אבנים היתה. ותניא: (ויקרא כו) ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה, עליה אי אתה משתחוה בארצכם, אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש. כדעולא, דאמר עולא: לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד. - אי הכי מאי איריא רב? אפילו כולהו נמי! - קמיה דרב הואי (=רצפת האבנים היתה רק לפני רב). – וליזיל לגבי ציבורא, ולינפול על אפיה! – לא בעי למיטרח ציבורא. - ואיבעית אימא: רב פישוט ידים ורגלים הוה עביד, וכדעולא, דאמר עולא: לא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים בלבד. - וליפול על אפיה ולא ליעביד פשוט ידים ורגלים! – לא משני ממנהגיה. ואיבעית אימא: אדם חשוב שאני, כדרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר, אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון, דכתיב (יהושע ז) ויאמר ה' אל יהושע קם לך [וגו']. אמר רב חייא בר אבין: חזינא להו לאביי [כג ע"א] ורבא דמצלי אצלויי".

עולים מן הגמרא שלשה הסברים מדוע רב לא נפל על פניו.

לפי ההסבר הראשון רב לא נפל על פניו משום איסור אבן משכית, לפי ההסבר השני רק פישוט ידים ורגלים אסורים משום אבן משכית ורב נהג בנפילת אפים פישוט ידים ורגלים. לפי ההסבר השלישי רב משום שהיה אדם חשוב לא היה רשאי ליפול על פניו. עוד עולה מן הסוגיא שאביי ורבא נפלו נפילת אפים מוטים על צידם ולא הוברר האם משום איסור אבן משכית או משום שהיו אדם חשוב שאסור בנפילת אפים אא"כ נענה.

הרמב"ם (הל' עבודת כוכבים פ"ו ה"ו) באר: "וכן אבן משכית האמורה בתורה אע"פ שהוא משתחוה עליה לשם לוקה שנאמר ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה מפני שהיה דרך עובדי כוכבים להניח אבן לפניה להשתחוות עליה, לפיכך אין עושין כן לה', ואינו לוקה עד שיפשוט ידיו ורגליו על האבן ונמצא כולו מוטל עליה שזו היא השתחויה האמורה בתורה".

ובהלכה הבאה כתב: "במה דברים אמורים בשאר (הארצות) אבל במקדש מותר להשתחוות על האבנים שנאמר בארצכם, בארצכם אי אתם משתחוים על האבנים, אבל אתם משתחוים על האבנים המפוצלות* במקדש, ומפני זה נהגו כל ישראל להציע מחצלאות בבתי כנסיות הרצופות באבנים או מיני קש ותבן להבדיל בין פניהם ובין האבנים, ואם לא מצא דבר מבדיל בינו ובין האבן הולך למקום אחר ומשתחוה או שוחה על צדו ומטה כדי שלא ידביק פניו באבן".

ובהלכות תפילה (פ"ה הי"ד) כתב הרמב"ם: "ואסור לעשות השתחויה על האבנים אלא במקדש כמו שבארנו בהל' עבודת כוכבים, ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא א"כ הוא יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע אבל מטה פניו מעט ואינו כובש אותן בקרקע, ומותר לאדם להתפלל במקום זה וליפול על פניו במקום אחר".

עולה מדבריו שאין להשתחוות בפישוט ידים ורגלים על אבנים פרט לבית המקדש ומשמע מדבריו שכל נפילת אפים אסורה מדרבנן ולכן בבתי כנסיות שמו על הרצפה מחצלאות או שמטים על צידם ולא מדביקים פניהם ברצפה. כמו"כ עולה מדבריו בהל' תפילה שאת ההטיה על הצד מסביר הרמב"ם אף במקום שאינו נופל על רצפת אבנים, ומשום אדם חשוב.

הרא"ש (מגילה פ"ג סי' ד) פסק: "א"ר אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אא"כ נענה כיהושע בן נון דכתיב ויאמר ה' אל יהושע קום לך ואמר רב חייא בר רב הונא חזינא להו לאביי ורבא דכי נפלי על אנפייהו דמצלי אצלויי. משמע מתוך דברי האלפסי שחיבר אלו המימרות יחד דס"ל דהא דמצלי אצלויי היינו משום ההיא דר' אלעזר דאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו, ואין הטעם כן דהא הטעם דמייתי לה בשמעתין ובפרק אין עומדין (דף לד ב) בתר הך ברייתא דקידה על אפים השתחואה זו פשוט ידים ורגלים ומשמע דאתא רב חייא בריה דרב הונא לאשמועינן אע"ג דמן התורה אין השתחואה אסורה על הרצפה אלא בפשוט ידים ורגלים מדרבנן אסור אף בלא פשוט ידים ורגלים ולהכי הוו מצלי אביי ורבא וכן כתבו בשם רב האי גאון דטעמא דמצלי אצלויי שלא יהא נראה כמשתחוה".

היינו, הרי"ף חיבר את הטיית אביי ורבא לכך שאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו בציבור כרמב"ם בהל' תפילה. הרא"ש חולק ואומר שחיוב ההטיה משום אבן משכית ואע"פ שאין עושים בפישוט ידים ורגלים מדרבנן צריך להטות. וכ"כ בתוספות הרא"ש (ברכות לד ע"ב), ועי' הגהות אשרי (ברכות פ"ה סי' כב הגהה א הובאה בטעות בסוף הפרק הקודם).

בשו"ת הריב"ש (סי' תיב) כתב: "אבל במה שצריך לדקדק, לפי דין בגמרא: שלא תהיה בפשוט ידים ורגלים, אם היתה שם רצפת אבנים. כי יעבור על מ"ש בתורה: ואבן משכית לא תתנו בארצכם, להשתחוות עליה. ואמר עולא: לא אסרה תורה, אלא פשוט ידים ורגלים; כמו שמוזכר בפ' בתרא דמגלה (כ"ב:). ולפי הלשון הראשון, המוזכר שם: כל נפילת אפים אסורה, אפילו בלא פשוט ידים ורגלים; כל שיש שם רצפת אבנים. ואפשר שיהיה זה מדרבנן, לבד. ולזה אביי ורבא, הוו מצלי אצלויי. כי אפילו נפילת אפים כדרכה, בלא פשוט ידים ורגלים, לא היו עושין: כשהיה שם רצפת אבנים. רק שהיו מטין על צדיהן, בשעת נפילת אפים. והרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל, כתב בשם רבינו שרירא ז"ל: דאביי ורבא, חיישי: לאבן משכית; אפילו לא היתה שם רצפת אבנים, לפניהם. שמא היתה שם, וחרב המקום, ונבנה עליה, כשהיא שם. אבל דעת הר"ם ז"ל: דכל שיש דבר מפסיק, בין פניו והאבן משכית, אינו אסור. שכתב: שלכך נהגו לשום מחצלאות או גמי, בבתי כנסיות, שהם רצופות באבנים. ומ"מ אפשר לומר: שלזה נהגו הכל בנפילת אפים, בישיבה שהיא כדרך ההטיה, של אביי ורבא. ואין זה כלל, דרך השתחואה. ואם גם בישיבה יטה מעט על צדו, כ"ש שהוא משובח. ורש"י ז"ל, כתב בשם רבותיו: שראוי שתהיה ההטיה לצד ימין, מדכתיב: שמאלו תחת לראשי, וימינו תחבקני. וכן הוא בבראשית רבה אמנם, אם יחיד נופל על פניו מעומד, ומטה קצת על צדו, לצאת מידי חשש: אבן משכית; שאסור להשתחוות עליה, אפילו לשמים: חוץ למקדש; נראה שאין בזה חשש כלל. ומעולם לא ראיתי מי שמיחה בזה ומדברי רש"י ז"ל, וכן הרמב"ם ז"ל נראה שאין לחוש לאבן משכית; אפילו מדרבנן, אלא כשפניו דבוקות בארץ, אע"פ שאין בו פשוט ידים ורגלים. אבל בשוחה לבד, אין לחוש לזה".

עולה מדברי הריב"ש שכל נפילת אפים אסורה על רצפת אבנים לפחות מדרבנן כשפניו דבוקות לארץ, ועל כן אביי ורבא היטו על צידם וכדברי הרמב"ם בהל' עכו"ם והרא"ש. ובשם רב שרירא גאון מביא שחששו בכל רצפה אף שאינה של אבנים משום חשש שקודם היתה שם רצפת אבנים. ובשם הרמב"ם מביא שמותר בפישוט ידים ורגלים אם יש הפסק בין המתפלל לרצפה ולכן נהגו במחצלאות. ולבסוף מעלה הריב"ש סברא שנהגו בנפילת אפים בישיבה ולא בשכיבה מפני שאינה דרך השתחואה ודומה להטיה של אביי ורבא (למ"ד שהיא משום אבן משכית). ונראה מדבריו שנפילת אפים בישיבה לא היתה דוקא בתמיכת רהיט ליד אלא רק בהנחת היד על הראש ושחיה.

ור"מ המאירי (מגילה כב ע"ב) לאחר שהביא דברי הרמב"ם כתב: "וקצת חכמי האחרונים כתבו שאף עשיית רצפה של אבנים אסורה ודווקא בבית הכנסת אבל בבית מותרת הרי אינה עשוייה להשתחואה אלא לדריסת הרגל ויש מתירין אף בבית הכנסת אא"כ במקום שההשתחואה מצויה. מתוך דברים אלו למדת שבתחנה אין ראוי לאדם שיהא נופל על פניו לגמרי אלא מטה לצדו ונהגו לנטות לצד שמאל רמז שהוא נכנע לבוראו מצד הסיבה של חירות ר"ל שמאותו צד שהוא מראה חירות יהא נכנע בו לבוראו".

עולה מדבריו שיש שחששו לרצפת בית הכנסת שלא תהא רצפת אבן, אולם רק בבית הכנסת מתוך ששם ההשתחוואה מצויה אבל לא בבתי מגורים (אע"פ שאף שם אסורה נפילת אפים ע"ג הרצפה).

ובאר הכסף משנה (הל' עבודת כוכבים פ"ו ה"ו): "ופירש"י לא אסרה תורה בפסוק זה אלא שלא יעשו רצפת אבנים בבה"כ דוגמא של מקדש, עכ"ל. כלומר לא אסרה תורה כאן אבן משכית לעבודת כוכבים דא"כ לא שייך למידק הא במקדש מותר אלא לאסור רצפת אבנים להשתחות לה' הוא דאתא. ורבינו מפרש דענינא דהכא לא משמע דאתא לאסור אבן משכית מפני שהוא דוגמת המקדש אלא מפני שהוא מנהג עובדי כוכבים אסרתו תורה להשתחוות עליה לשם. וסובר רבינו כמו שכתבו התוס' והרא"ש דללישנא קמא אפילו בלא פישוט ידים ורגלים אסור מדרבנן ופסק כההוא לישנא מהטעם שיתבאר בסמוך ולכן כתב רבינו שבלא פישוט ידים ורגלים אינו לוקה אלא מכת מרדות דהיינו מדרבנן. ונ"ל דאינו אסור אלא נפילת אפים על הרצפה שקצת דמיון השתחואה יש בה אבל להתפלל על הרצפה מותר אע"פ ששוחה במקומות שחייבו חכמים דהא רב דאמרינן שרצפת אבנים היתה לפניו ונפילת אפים הוא דלא עבד אבל צלותא מיהא צלי דאי לא התפלל היכי הוה בעי דלינפול אאנפוי ועוד דהל"ל רב לא צלי אלא משמע דצלי ולא נפיל אאנפוי. והכי דייק לשון רבינו שכתב כל המשתחוה לה' על האבנים המפוצלות בלא פישוט ידים ורגלים אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות ומדנקט בלא פישוט ידים ורגלים משמע שאינו חסר מהשתחואה אלא פישוט ידים ורגלים בלבד אבל פניו דבוקות כמו שהוא בהשתחואה. וכן כתב ריב"ש בתשובתו וז"ל מדברי רש"י והרמב"ם נראה דאין לחוש לאבן משכית אפילו מדרבנן אלא כשפניו דבוקות בארץ אע"פ שאין בו פישוט ידים ורגלים אבל שוחה לבד אין לחוש על זה".

עולה מן הכס"מ שמחלוקת הרמב"ם ורש"י האם איסור אבן משכית הוא כדי שלא לחקות את ביהמ"ק או משום מנהג עובדי עכו"ם. ומחדש הכס"מ שמותר לשבת על רצפת אבן ולשחות במקומות שחייבו חכמים, ולא נאסר אף מדרבנן אלא בהדבקת פניו לרצפה.

והמרדכי (מגילה רמז תתז) כתב: "יש לתמוה על בתי כנסיות שיש להם רצפה ונופל שם ש"ץ על פניו [ואומר ר"י דאצלי אצלויי ובהכי שרי] וכן משמע דקתני התם ברייתא דבסמוך קידה על אפים וכו' ואמר רב חייא בריה דרב הונא חזינא להו לאביי ורבא דמצלי אצלויי פי' שהיתה שם רצפה של אבנים ומתהפכין על צידיהן שלא היו נראין כמשתחוין אע"פ שלא היו עושין פישוט ידים כלל ושמעתי דמשום האי טעמא משימין ביהכ"פ עשבים בביהכ"נ לכסות את הרצפה משום דנופלים על פניהם כשאומרים והכהנים והעם וכו'".

היינו במקומות שהש"ץ היה נופל על פניו היה עושה זאת בהטיה, וביו"כ שבאמירת סדר העבודה אנו עושים מעין זכר לעבודת העם במקדש כשהיו שומעים שם המפורש – היו נוהגים לכסות את הרצפה בעשבים שיחצצו בין האבנים לפני העם, וכדעת הרמב"ם שאם יש חציצה בין האבנים למשתחוה בבגד או עשבים שוב אין כאן איסור אבן משכית.

בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תקיד) נשאל:

"ילמדנו רבינו אם מותר להתפלל אצל רצפת אבנים בבית הכנסת כי מדברי הפוסקים יראה שהוא אסור. אם יש שום צד היתר או לא?"

והרדב"ז עונה: "תשובה לא ידעתי מה מקום לשאלה זו והלא על הרצפה ממש מותר להתפלל ובלבד שלא ידביק פניו בקרקע. הרי מכאן תשובה לשאלתך אפי' לדעתך שאתה אוסר על הרצפה, אצל הרצפה מותר שהרי כולם היו בבהכ"נ אלא שלפני רב היה רצפת אבנים ובשאר בהכ"נ לא היו אבנים וכולם היו מתפללים ונופלים על פניהם אצל הרצפה. ונ"ל דעל זה נהגו כל ישראל הבאים מספרד שאין כובשין פניהם בקרקע בשעת נפילת אפים מפני שלא היה להם מחצלאות אע"פ שמן הדין ראוי לכבוש פניו בקרקע. משמע שהרא"ש ז"ל הבין בדברי הריא"ף ז"ל שפוסק כלישנא בתרא לקולא שאין אסור להשתחוות אלא אדם חשוב ולא שאני ליה בין איכא רצפה בין ליכא רצפה ושאר בני אדם דלא חשיבי מותרין להשתחות על הרצפה אפי' פניו מדובקים באבן ובלבד שלא יעשה פישוט ידים ורגלים, והיינו שלא כתב הרב ז"ל דין זה שאסור להשתחות על הרצפה. ולדידי לא ניחא לי בהכי לעשות מחלוקת בין הפוסקים דאי הכי לא לישתמיט חד מהאחרונים דלימא הכי בשם הריא"ף ז"ל אלא ודאי ס"ל דאסור להשתחות על הרצפה ומה שהשמיטו הרב ז"ל הוא משום דבזמנו ובמקומו לא היו בתי כנסיות רצופות באבנים והא דפסקינן כלישנא קמא ולחומרא משום חומרת עכו"ם ומשום לא תעשו כמעשיהם. א"נ משום דאביי ורבא כדאמרן אלא דלא פסיקא ליה אי בהכ"נ של אביי ורבא היה רצוף אבנים או לא ונקיט טעמא דפסיקא משום דחשובים הוו, והיינו דמייתי לה גבי מימרא דר' אלעזר דאי אפשר דלית בה טעמא דר' אלעזר ודוק ותשכח.

"כללא דמלתא דמותר להתפלל ממש ובלבד שלא ישתחוה ופניו דבוקים ברצפה אלא שיטה מעט או שלא ישפיל ראשו עד לארץ וכן נוהגים כל הבאים מספרד או שיהיה דבר מפסיק בין פניו לרצפה. ואצל הרצפה מותר להשתחות כיון שאין פניו על הרצפה ממש ואצ"ל שיהיה מותר להתפלל וזו אינה צריכה לפנים".

ובשו"ת מהרלב"ח (סי' ק) מספר: "ראיתי אנשים חכמים בעלי מעשה מדקדקים שלא להתפלל י"ח ברכות על רצפת אבנים משום הכריעות שבהם דנראה כמשתחוה ואע"ג דודאי ליכא איסור תורה כיון דליכא פשוט ידים ורגלים מ"מ איסור' דרבנן איכא לדעתם. ואני בראותי תמהתי על הדבר כי לעניו' דעתי נר' שאין איסור כלל כיון שהמתפלל עומד על רגליו ועוד שאין פניו נוגעות בקרקע כשכורע דלכן הוא היתר מותר גמו' והמדקדק אין ראוי לשבחו על כך אדרבה נקרא הדיוט".

ומביא דברי הרמב"ם ומפרשם: "וא"כ לפי זה השתחואה האסורה מן התורה צריכה שלשה תנאים. הראשון שישב באבן. השני פניו באבן. השלישי פישוט ידים ורגלים. כמה שאמר הרב שנמצא כולו מוטל על האבן, ובריתא הביאו ראיה מלהשתחות לך ארצה, ואם יחסר אחד מאלו התנאים הוא מותר מן התורה אבל מדרבנן אסור אפילו אם יחסר אחד מהם ובלבד שימצאו השנים כגו' שיחסר פישוט ידים וימצאו השנים האחרים ואם עושה שני דברים לבד מהנזכרים ואחד מהם הוא פישוט ידים וחסר אחד מהאחרים נראה שגם זה אסור מדרבנן אם איפשר לעשות כן. ואמרתי אם איפשר כי בודאי אי אפשר לעשות פישוט ידים על האבן אם אינו יושב עליו גם לישב על האבן עם פישוט ידים ושלא ידבק פניו בקרקע נראה שאי אפשר לעשות כן כי אם על ידי דוחק גדול ואם איפשר הוא נראה שאסור לעשותו מדרבנן. וכ"כ בהגה"ה באשירי בס"פ היה קורא בשם א"ז. כלל הדברים שהשתחואה האסורה מדרבנן אפילו בלא פישוט ידים הוא בתנאי שימצאו השני תנאים האחרים שיהיה מוטל על הקרקע ופניו בקרקע אבל אם חסר אחד משניהם כגו' שהוא עומד אף על פי שפניו באבן מותר גמור וזו היא קידה וכמו שכתב הרב בכאן גם אם פניו אינם באבן אף על פי שהוא מוטל על האבן מותר גמור וזהו שאמרו בגמרא דאביי ורבא מצלו אצלויי וכתבו הרב בהלכות עבודה זרה. ולפי זה אם אפי' כשימצא אחד מאלו התנאים הוא מותר גמור אפילו מדרבנ' כשיחסרו שניהם והוא כשמתפלל בעמידה אף על פי שכורע כל שכן וכ"ש שהוא מותר וזה פשוט מאד והפורש ממנו פורש מן האמת".

וכך פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' קלא ס"ח): "אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו כשמתפלל על הצבור, אא"כ הוא בטוח שיענה כיהושע בן נון".

והרמ"א הוסיף: "וכן אסור לכל אדם ליפול על פניו בפשוט ידים ורגלים, אפי' אין שם אבן משכית (הגהות אשירי סוף פ' תפלת השחר וריב"ש סי' תי"ב); אבל אם נוטה קצת על צדו, מותר אם אין שם אבן משכית; וכן יעשו ביו"כ, כשנופלין על פניהם, אם יציעו שם עשבים כדי להפסיק בין הקרקע, וכן נוהגין (מרדכי)".

תחילת דברי הרמ"א על איסור פישוט ידים ורגלים שלא באבן משכית היא עפ"י השיטה החוששת שפעם היתה שם רצפת אבנים. ולכן התירו אך בהטיה או בפרישת הפסק (עשבים, מחצלת).

והט"ז (שם ס"ק טו) העיר: "אם יציעו שם עשבים – צ"ל או יציעו כו' וזה מועיל אפי' ביש שם רצפה של אבן כ"מ במרדכי". ועי' בפמ"ג (משבצות זהב סי' קלא ס"ק יד) שדן בשיטות השונות לגבי אבן משכית.

ובערוך השולחן (סי' קלא סי"ח) העיר על הרמ"א: "וזה שכתבו דבפישוט ידים ורגלים אסור אפילו בלא אבן משכית כלומר אפילו רצפה שלא מאבנים אין זה לא שיטת הרמב"ם ולא שיטת הרא"ש כמו שבארנו בסעיף ד' והוא דעה יחידאה שהביא הריב"ש כמ"ש רבינו הב"י בספרו הגדול ותמה בזה ע"ש ותמיהני שחשש רבינו הרמ"א לזה. וזה שכתבו אם יציעו שם עשבים צ"ל או יציעו [ט"ז סקט"ו] וה"פ דבלא עשבים או כיסוי אחר יש להטות ובעשבים א"צ להטות [וכ"כ המג"א סקכ"ב ומדבריו מבואר דבר"ה בעלינו א"צ נפילה על הקרקע בפניו ע"ש והמנהג לעשות כמו ביום הכיפורים]".

והמג"א בס"ק כב כתב: "אם יציעו – פי' כשמציעין עשבי' להפסיק בין הרצפה דאז שרי בהטיה ובקצת ספרים הגיה או יציעו וכו' פי' ואז אפילו בלא הטיה שרי דדוקא על הקרקע אוסר בלא הטיה שמא יש תחתיו רצפת אבנים ונבנה עליה דקרקע לא חשיב הפסק שארצו של בית כמוהו עד התהום כדאי' פט"ו דכלים אבל עשבים חשיבי הפסק וכ"כ הרמב"ם פ"ו מע"א וכן עיקר וכנ"ל דלא כמ"ש הריב"ש סי' תי"ב* ע"ש, ומשמע בר"ה א"צ עשבים דא"נ על פניהם רק כורעים ומשתחוים בעלינו אבל ביה"כ נופלים על פניהם בסדר העבודה".

משמע מדבריו שבר"ה אי"צ חציצה כי רק כורעים ומשתחוים, אבל ביוה"כ שנופלים בפישוט ידים ורגלים צריך עשבים.

אולם כבר העיר במטה אפרים (סי' תרכא) שאנו נוהגים הן בר"ה והן ביו"כ ליפול על פנינו ולהדביק פנינו ברצפה, ולכן צריכים לחצוץ בעשבים או בבגד.

ולגבי נפילת אפים כתב במשנה ברורה (סי' קלא ס"ק ג): "הנה נפילת אפים שנהגו בה בימים הראשונים היה בדרך קידה דהיינו ליפול על פניו ארצה ושלא בפישוט ידים ורגלים ועכשיו לא נהגו ליפול על פניהם ממש אלא בהטיית הראש וכיסוי הפנים בלבד. ונוהגים לכסות הפנים בבגד ולא די כיסוי היד שנופל פניו עליה לפי שהיד והפנים גוף אחד הם ואין הגוף יכול לכסות את עצמו [מ"א]".

ובביאור הלכה (סי' קלא ס"א) מוסיף: "ענין ההטיה (=בנפילת אפים) הוא משום דבימיהם היו נוהגים ליפול על פניהם ארצה על הרצפה משום הכי היו צריכים מדינא להטות על אחד מהצדדין שלא יהא נראה שמשתחוה לאבן משכית שהוא אסור מן התורה וכמו שכתוב כל זה לקמן בסעיף ח' בהג"ה ומשום הכי גם אנו נוהגים להטות בנפילת אפים והמ"א לקמן בס"ק כ' מצדד דמדינא צריך הטיה בנ"א אבל מלשון הריב"ש לא משמע כן להמעיין [ולפי הנראה שלא היה לפניו ספר הריב"ש רק מה שהעתיק מהב"י] וכן העתיקו בשו"ע הגר"ז. ומה שציין המ"א עיין בטור ור"ל במה שהביא שם בשם ר"נ דצריך שיגביה פניו למעלה מן הקרקע ואח"כ הביא דאביי ורבא דמצלי אצלויי אלמא דאי לא"ה היה אסור אפשר דהגבהת פניו לכל אדם חשיב כמו אצלויי לאדם חשוב דבאדם חשוב צריך אצלויי דוקא עיין בב"י וכבר כתב ג"כ בספר מגן גבורים על המ"א דאין מדברי הטור ראיה עי"ש. ואפשר עוד דגם כונת המ"א שמחמיר הוא רק דוקא בנפילת אפים ממש על הארץ נגד הרצפה אף שאין פניו דבוקות בקרקע אבל לא בנפילת אפים שלנו שהוא רק כיסוי הפנים לבד ובזה ניחא שלא יסתור לדברי הריב"ש המפורש להיתר".

ד. השתחויות במקדש

ההשתחויה היא חלק מרכזי בעבודת ה' וילמד הדבר מהמשנה באבות (פ"ה מ"ה) שבין עשרה נסים שהיו במקדש: "עומדים צפופים ומשתחוים רווחים"*. וילמד הדבר מהפכו בעבודה זרה ששם בכל סוג עבודה זרה, אחת העבודות, שאם עשאן נהרג, אפילו אין עבודתה בכך, היא השתחואה* (רמב"ם, הל' עבודת כוכבים פ"ג ה"ג). וכן טמא ששהה במקדש בטומאה כדי השתחויה או שהשתחוה חייב כרת (רמב"ם הל' ביאת מקדש פ"ג הכ"ב).

מתי חובה להשתחוות במקדש, הלכה זו לא נכתבה במפורש ברמב"ם.

במשנה ובהלכה נזכרו כמה חובות של השתחואות.

המשנה במסכת תמיד (פ"ה מ"ו) מבארת: "הגיעו בין האולם ולמזבח נטל אחד את המגרפה וזורקה בין האולם ולמזבח אין אדם שומע קול חברו בירושלים מקול המגרפה ושלשה דברים היתה משמשת כהן ששומע את קולה יודע שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות והוא רץ ובא ובן לוי שהוא שומע את קולה יודע שאחיו הלוים נכנסים לדבר בשיר והוא רץ ובא וראש המעמד היה מעמיד את הטמאים בשער המזרח". (וכן ברמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ו ה"ה). ופרש הרא"ש שהיו נכנסים להשתחוות אחר הקטרת הקטורת.

וכן בפרק ו בתמיד כל כהן שהיה נכנס להיכל לעבוד, היה עושה עבודתו משתחוה בהיכל ויוצא כמסופר:

"החלו עולים במעלות האולם מי שזכו בדישון מזבח הפנימי והמנורה היו מקדימין לפניהם מי שזכה בדישון מזבח הפנימי נכנס ונטל את הטני והשתחוה ויצא מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקין מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה נטל את הכוז ממעלה שניה והשתחוה ויצא. מי שזכה במחתה צבר את הגחלים על גבי המזבח ורדדן בשולי המחתה והשתחוה ויצא. מי שזכה בקטרת. והקטיר והשתחוה ויצא". (וכן ברמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ג). ופרש הרא"ש: "לפי שנגמר עם העבודה היה משתחוה כעבד שמשמש את רבו ונוטל רשות ויוצא".

ובמשנה האחרונה (תמיד פ"ז מ"ג) מסופר: "בזמן שכהן גדול. נתנו לו יין לנסך הסגן עומד על הקרן והסודרים בידו ושני כהנים עומדים על שלחן החלבים ושתי חצוצרות של כסף בידם תקעו והריעו ותקעו באו ועמדו אצל בן ארזא אחד מימינו ואחד משמאלו שחה לנסך והניף הסגן בסודרין והקיש בן ארזא בצלצל ודברו הלוים בשיר הגיעו לפרק תקעו והשתחוו העם, על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחויה".

וכן ברמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ו ה"ז): "שהה המנסך לנסך, מניף הסגן בסודרין, הקיש זה בצלצל ותקעו אלו בחצוצרות ודברו הלוים בשיר, הגיעו לפרק תקעו והשתחוו כל העם שבעזרה, על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחויה, וכל התקיעות שעל התמיד תשע* כמו שביארנו" (ושם בסוף הלכה ה כתב: "ובשעת הניסוך אומרין הלוים השיר, ומכין המשוררין במיני ניגון שבמקדש ותוקעין תשע תקיעות על פרקי השיר").

מתבאר מן הרמב"ם שהשתחויות חובה הן לעובדים בבית המקדש בהיכל, כל אחד לאחר סיום עבודתו; ולעומדים בעזרה בשעת התקיעות על קרבן התמיד. והעומדים בעזרה נראה שהם אנשי משמר ואנשי מעמד – כהנים, לויים וישראלים. וכן עולה מן הירושלמי בתענית (פ"ד ה"ב): "תני רבי שמעון הכהנים והלוים וישראל ושיר מעכבין את הקרבן. רבי אבון בשם רבי לעזר טעמא דרבי שמעון 'כל הקהל משתחוים' – אלו ישראל, 'והשיר משורר' – אלו הלוים, 'והחצוצרות מחצצרים' – אלו הכהנים, 'עד לכלות העולה' (דהי"ב כט, כח-כט) הכל מעכבין את הקרבן".

לא התברר מהרמב"ם מי הם הכהנים שהיו נכנסים להשתחוות בזריקת המגרפה והיכן השתחוו, האם בתוך ההיכל או בעזרות שלפני המקדש. ובהלכות כלי המקדש בפרק ה מתאר דיני כהן גדול ושם בהלכה יא פסק: "בזמן שכ"ג נכנס להיכל להשתחוות ג' אוחזין בו, אחד בימינו ואחד בשמאלו ואחד באבנים טובות שבאפוד מאחוריו, ויכנס להיכל וישתחוה, וכיון שישמע הסגן קול רגליו של כ"ג שהוא יוצא מגביה לו את הפרוכת, ואחר שיצא יכנסו אחיו הכהנים וישתחוו ויצאו". משמע שהכהנים העובדים באותו יום היו מותרים להיכנס להיכל להשתחוות.

אולם בהלכות ביאת המקדש (פ"ב ה"ד) פסק הרמב"ם: "והנכנס לקדש חוץ לקדש הקדשים שלא לעבודה או להשתחוות בין הדיוט בין גדול לוקה, ואינו חייב מיתה שנאמר אל פני הכפורת ולא ימות, על קדש הקדשים במיתה, ועל שאר הבית בלאו ולוקה". משמע שקיים איסור אף על הכהנים להיכנס להיכל להשתחוות.

הרא"ש על המשנה בתמיד (ריש פ"ז) העוסקת בכניסת כהן גדול להשתחוות בהיכל, כתב: "אחר הקטרה נכנס להיכל להשתחוות ואין זה ביאה ריקנית דהשתוואה עבודה היא". ולכאורה חולק על הרמב"ם לעיל. וכן הראב"ד בפירושו לתמיד כתב שכמו כהן גדול אף שאר כהנים (ומשמע שאין להם עבודה בהיכל) היו נכנסים להיכל להשתחוות.

וכן במנחות (כז ע"ב) נאמר: "וטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולו – בארבעים".

ובתוספות: "להיכל כולו בארבעים - הקשה ה"ר י"ט מלפנצו מהא דתנן בפרק בתרא דתמיד (דף לג:) בזמן שכ"ג נכנס להשתחות לשם [שלשה] אוחזין בו א' מימינו וא' משמאלו ואחד באבנים טובות כו' הגביה לו הפרוכת נכנס והשתחווה ויצא נכנסו אחיו הכהנים והשתחוו ויצאו, אלמא (לבית קדשי הקדשים) שרו ותירץ ר"ת דהשתחוואה צורך עבודה היא, מ"ר". משמע מתוס' רא"ש וראב"ד שמותר לכהנים להיכנס להיכל לצורך השתחואה אפילו שאינם עובדים.

והכסף משנה (הל' ביאת המקדש פ"ב ה"ד) כתב: "ומ"ש רבינו או להשתחוות ה"ק אם נכנס שלא לעבודה או להשתחוות דלהכנס לעבודה או להשתחוות מותר וזו היא ששנינו פ"ז דתמיד (דף ל"ג:) בזמן שכהן גדול נכנס להשתחוות ג' אוחזין בו, וכך הם דברי התוספות בפרק הקומץ ומ"ש בפי"ט מסנהדרין כהן שנכנס להיכל שלא בשעת עבודה לוקה צ"ל דהשתחויה בכלל עבודה היא שם. וסמ"ג כתב וז"ל הנכנס להיכל חוץ לקדש הקדשים שלא לעבודה או להשתחוות וכהנים שלא עבדו בין גדול ובין הדיוט לוקה ואינו חייב מיתה ומה ששנינו בזמן שכ"ג נכנס להשתחוות בגמר עבודה מדבר עכ"ל. נראה מדבריו דכשאינו בגמר עבודה אם נכנס להשתחוות לוקה ולפי זה דברי רבינו ה"פ הנכנס לקדש שלא לעבודה או שנכנס להשתחוות אם אינו בגמר עבודה לוקה".

מתבאר מדברי הכס"מ (וכן כתב מהר"י קורקוס שם) שסובר להסביר את הרמב"ם כיתר הראשונים שהובאו לעיל שהשתחויה היא עבודה ומותר להיכנס בשבילה להיכל. אולם מן הסמ"ג שהביא משמע שהיא גמר עבודה ורק העובדים בהיכל מותרים להשתחוות בתוכו, ואם לאו הרי זו ביאה ריקנית ולוקים עליה.

והתוספות יום טוב (תמיד פ"ז מ"א) כתב: "ומל' הר"ב משמע דכל השתחויה שריא. ולא הויא שלא לצורך. וכן נראה מפשט דברי הרמב"ם בפ"ב מה' ביאת המקדש. וכתב שם הכ"מ שכך הם דברי התוס' דמנחות שם אלא שמפני דברי הסמ"ג שכ' להשתחוות בגמר עבודה, נדחק להעמיד גם דברי הרמב"ם שכך הוא סובר שצריך שתהיה ההשתחויה בגמר עבודה. ואני אומר שאף דברי התוס' אינם אמורים אלא כדברי הסמ"ג. שכך לשונם דהשתחואה צורך עבודה היא. ע"כ. ומדלא כתבו עבודה היא ודקדקו לכתוב צורך עבודה. ש"מ דאין דעתם למשרי השתחויה אלא כשהיא עם עבודה. והסמ"ג שכתב גמר עבודה. לפי שכן מצינו בגמר עבודות השתחויה. כדתנן במכילתין. ומ"מ נ"ל שהעיקר דכל השתחויה שרי. שכן בסוף מס' חגיגה כהנים ע"ה שאינם ראוים לעבודה נכנסים להשתחוות כמו שכתבתי שם [מ"א] בשם רש"י ותוס'*".

עולה למסקנה שמחלוקת ראשונים היא האם השתחואה גמר עבודה או עבודה בפנ"ע, ומכאן האם מותרים כהנים להיכנס להיכל לצורך השתחואה בלבד, או רק כגמר עבודה בעבודות פנים. ולולי דמסתפינא נלענ"ד להוסיף שכניסת כהנים להשתחוואה ללא עבודה היתה רק בקריאת הממונה יחד עם אחיו הכהנים שאינם עובדים, אבל לא בכניסה ריקנית סתם מתאוות לבו.

המשנה בביכורים (פ"ג מ"ו) מספרת: "עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי היום לה' אלהיך (דברים כו) עד שגומר כל הפרשה ר' יהודה אומר עד ארמי אובד אבי הגיע לארמי אובד אבי מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתותיו וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו וקורא מארמי אובד אבי עד שהוא גומר כל הפרשה ומניחו בצד המזבח והשתחוה ויצא". (וכן רמב"ם הל' פ"ג הי"ב). לא מבואר ברמב"ם האם כל מביא קרבן משתחווה או רק מביא ביכורים*.

השתחואות נוספות היו ביוה"כ כמסופר במשנה (יומא פ"ו מ"ב): "והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". (רמב"ם הל' עבודת יוה"כ פ"ב ה"ז). והשתחואות אלו היו בעת וידוייו של כהן גדול.

במשנה במסכת שקלים (פ"ו מ"א-ג) מסופר: "שלש עשרה השתחויות היו במקדש. כנגד שלשה עשר שערים". (הרמב"ם בהל' ביה"ב פ"ה ה"ד פוסק שהיו לעזרה שבעה שערים).

ומצאתי בתוספתא (שקלים פ"ב הי"ז) שנאמר: "שלש עשרה השתחואות היו במקדש ר' יהודה אומר כנגד שער – השתחואה, כנגד פרצה שחייה. ושאר השתחואות שבמקדש שעל גבי קרבן – חובה היו, קבע היו, וכאן וכאן לא היתה שחייה אלא כריעה ופשיטה בלבד".

לא מצאתי מי מהפוסקים שכותב שכל מביא קרבן חייב להשתחוות, ונראה שזה נתון לרצונו של מביא הקרבן.

ומצאתי בחידושי הגרי"ז (עה"ת סי' לד): "וירא (כ"ב, ה') ויאמר אברהם אל נעריו וגו' ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם. וצ"ב מ"ש "ונשתחוה", והנראה דהנה איתא בהבאת ביכורים (בפרשת "תבוא") והשתחוית, ואיתא באדרת אליהו בזה"ל: והשתחוית זה כלל כל היוצא מבהמ"ק צריך השתחואה, עכ"ל. וזהו דאמר "ונשתחוה" דכיון דיהיו במקום המקדש יהא עליהם דין השתחואה".

ונראה שכוונת הגר"א היא עפ"י דברי הרא"ש שבגמר עבודה צריך השתחואה כעבד הנפטר מלפני רבו ומבקש רשותו לצאת.

וכן בחידושי הגרי"ז החדשים (סי' סח) כתב: "בתפילת רגלים מלך רחמן וכו' ושם נעלה ונראה ונשתחוה לפניך בשלש פעמי רגלינו. וצ"ב טיבה של השתחואה זה של הרגלים, וכן ביומא (כא) אר"י א"ר בשעה שישראל עולין לרגלים עומדים צפופים ומשתחוים רוחים. ונראה מקור להאי דינא דבעינן להשתחוות ברגלים, דאין זה דין מיוחד ברגלים, אלא כל שנכנס לעזרה צריך להשתחוות שם, ודבר זה מבואר בהגר"א בספר אדרת אליהו גבי הבאת ביכורים פרשת כי תבוא, והשתחוית זה הכלל כל היוצא מבית המקדש צריך השתחואה, עכ"ל. הרי דמה דביכורים טעונים השתחואה אינו דין מיוחד בהבאת ביכורים אלא כולל כל הנכנס לבית המקדש, וזהו נמי ההשתחואה דרגלים דכל שבא לעזרה צריך הוא להשתחואה. ועי' בפ' וירא כב, ה ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה, ונראה דכיון דהלך למקום המקדש ע"כ היה עליו דין השתחואה".

ואף הגרי"ז לא הביא את התוספתא בשקלים ממנה משמע שכל מביא קרבן חייב בהשתחואה.

ה. השתחואה בראש השנה ויום הכיפורים – בימינו

הובא לעיל בתחילת המאמר בשם שטמ"ק לברכות שהמנהג היה לשחות בעמידה של ראש השנה ויום כיפור. וכ"כ: סמ"ג (עשין יט), רבינו יונה (ברכות כד ע"א), סמ"ק (מצ' יא), טור (או"ח סי' קיג), וכלבו (סי' יא). אמנם הגאונים (תשו' הגאונים עמנואל סי' לו) יצאו כנגד שחִיות אלו וקראו להן דברי בורות. אולם בכוונתנו להתמקד בהשתחוואות הנהוגות במוסף של יו"כ וכורעים ומשתחוים של עלינו לשבח ולא בשחיות.

כתב הראבי"ה (ח"ב, יומא סי' תקל): "תניא עשרה פעמים מזכיר כהן גדול את השם שלשה בוידוי ראשון [ו]לפני ה' תטהרו (ו)אחד מהם בכל וידוי, ושלשה בוידוי שני ושלשה בוידוי שלישי ואחד בגורלות. ועל כל אזכרה היו מברכים וכורעים לכבוד השם, וכן נמצא בספרי החיצונים* כשמסר רבי נחוניא בן הקנה את השם לתלמידיו שצוה להם לכרוע וליפול על פניהם. וכן אנו עושין לזכרון ודוגמא". והו"ד במרדכי (יומא סי' תשכז) וטור (או"ח סי' תרכא).

עוד הביא המרדכי (יומא סי' תשכז): "כתב ריב"א לא מצינו בתלמוד דידן בשום מקום שהיו נופלין על פניהן ואומרים בשכמל"ו כשהיו שומעין את השם, אבל בירושלמי (יומא פ"ג ה"ז) גרסינן הקרובים היו נופלים על פניהם, והרחוקים היו אומרים בשכמל"ו, אלו ואלו לא היו זזין משם עד שנתעלם מהם (=שם המפורש) אבל הפייט לא חילק בין קרובים לרחוקים".

עולה איפוא, שההשתחואות שלנו הן זכר להזכרת שם המפורש במקדש בעבודת יום הכיפורים אע"פ שאף בהן הרחוקים לא היו נופלים על פניהם.

בשו"ת רדב"ז (ח"ב סי' תתי) נשאל: "שאלת ממני אודיעך דעתי על מה סמך מסדר סדר עבודה שסדר והכהנים והעם וכו' היו נופלים על פניהם ואומרים בשכמל"ו וזה לא נמצא בתלמוד כלל*?

ומשיב הרדב"ז: "בירושלמי איתא דגרסינן בפרק אמר להם הממונה עשרה פעמים היה כהן גדול מזכיר את השם ביום הכפורים ששה בפר וג' בשעיר וא' בגורלות הקרובים היו נופלים על פניהם הרחוקים היו אומרים בשכמל"ו אלו ואלו לא היו זזים משם עד שהוא מתעלם מהם זה שמי לעולם זה שמי לעלם. בראשונה היה אומרו בקול גבוה משרבו הפרוצים היו אומרים בקול נמוך ע"כ. ואיכא למידק עלה מאי שנא קרובים ומ"ש רחוקים או כולם יפלו על פניהם או כולם יאמרו בשכמל"ו ותו כי המסדר לא חילק בין קרובים לרחוקים אלא משמע דכולם היו נופלים על פניהם ואומרים בשכמל"ו. וז"ל דהקרובים שומעים את השם יוצא מפי כה"ג ולתת גדולה וכבוד לשמע השם מהמפורש היו נופלין על פניהם כאלו אינם יכולים לעמוד על עומדם מפני רעד ורתת ע"ד וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם ולאו למימר שהיו נופלים אבל לא היו אומרים בשכמל"ו אלא ודאי היו אומרים שהרי במקדש לא היו עונין אמן אלא בשכמל"ו. ותניא עשרה פעמים היו מזכיר וכו' ועל כל הזכרה היו מברכין וכורעים לכבוד השם. וכן נמצא כשסדר ר' נחוניא ב"ה לתלמידיו אמר להם לכרוע וליפול על פניהם וכן אנו עושים לזכר. ובמרדכי דיומא איתיה. אבל הרחוקים לא היו יכולים לשמוע השם היוצא מפי כה"ג אלא היו רואים את הקרובים נופלין על פניהם והיו יודעים שמזכיר את השם והיו אומרים בשכמל"ו אבל ליפול על פניהם לא היו צריכים שהרי לא היו שומעים. והמסדר כיון יפה שאמר והכהנים והעם העומדים בעזרה שהיו קרובים אל כ"ג בשעה שמזכיר את השם היו כורעים וכו' ואומרים לפי שהיו שומעים ולא הוצרך לומר מה שעושין הרחוקים שהרי סדר סדר עבודה זכר ודוגמא למה שהיה ומה צורך להזכר מעשה הרחוקים כיון שכולהו קרובים לשמוע מפי ש"ץ סדר העבודה והא דאמרינן אלו ואלו לא היו זזים משם ה"פ אלו הנופלין על פניהם לא היו מגביהים ראשם ולא אלו האומרים בשכמל"ו היו גומרין הדבור עד שהיה משלים כה"ג את השם והיינו דסדר אף הוא היה מכוין לגמור את השם וכו' ואומר להם תטהרו".

והעיר הב"ח (או"ח סי' תרכא אות ו): "וכתב אבי העזרי על כל אזכרה היו מברכין וכורעין וכו' וכן אנו עושין לדוגמא. נראה דזהו דוקא לצבור בשעת מוסף כשהשליח צבור חוזר התפלה אבל השליח צבור עצמו אסור לזוז ממקומו בשביל כריעה זו דכיון שאינה לצורך אלא לדוגמא, אין להפסיק בתפלה ולעקור רגליו כלל וכך פסק הריב"ש בסימן של"ב".

וכ"פ הרמ"א (שו"ע או"ח סי' תרכא ס"ד): "ונוהגין ליפול על פניהם כשאומרים והכהנים והעם, גם בעלינו לשבח; אבל ש"צ אסור לעקור ממקומו בשעת התפלה כדי ליפול על פניו, ויש למחות ביד העושים כן".

בערוה"ש (סי' קלא ס"ד) כתב שביו"כ נהגו בהשתחואה בפישוט ידים ורגלים (באותן שהן זכר למקדש), אולם מהמטה אפרים (סי' תרכא אלף המגן ס"ק טז) עולה שנהגו בנפילת אפים ללא פישוט ידים ורגלים הן בר"ה והן ביו"כ בכל הכריעות.

ובחיי אדם (חלק ב-ג כלל קמה סל"ה) כתב:

"נוהגין לשטוח עשבים בבית הכנסת, ואין הטעם כמו שחושבין ההמון כדי לעמוד עליו, אלא הטעם לפי שנוהגין לעשות זכר למקדש להשתחוות בשעת עלינו ובאמירת והכהנים והעם כו' היו כורעים ומשתחוין, ולפי מנהג הנכון להשתחוות בפישוט ידים ורגלים כדין השתחואה במקדש, ובמקום שהקרקע מרוצף באבנים אסור להשתחוות כן ועובר בלאו שנאמר [ויקרא כ"ו א'] ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה, ואפילו במקום שאינו מרוצף כלל צריך להטות קצת על צדו דגזרינן אטו אבנים, לכן שוטחין עשבים כדי להפסיק בין הקרקע, דאז לא גזרינן. ואם אין לו עשבים, יפסיק בטליתו או בדבר אחר (סי' קל"א)".

והעיר במשנה ברורה (ס"ק יד): "ועיין סימן קל"א דיש להשתטח עשבים על הרצפה משום דאסור לשטוח אפיו על הרצפה או יחוץ בטליתו". ועי"ש בהמשך בסידורים הנעשים להשתחואת הש"ץ.

ולמעשה, הנוהגים עפ"י השו"ע והרמב"ם אינם כורעים כלל (ואף בנפילת אפים בימות בחול אומרים את התחנונים מיושב ללא שום הטיה על ידו), ובני אשכנז לפי מה שראיתי כורעים ומגיעים עם פניהם לרצפה ושמים בד או נייר להפסיק בין פניהם לרצפה, בין בר"ה ובין ביו"כ.