פתיחת התפריט הראשי

חבל נחלתו ט ח

<< · חבל נחלתו · ט · ח · >>

סימן ח

בין ברכת הגומל וקרבן תודה

שאלה

מה בין קרבן תודה לברכת הגומל?

תשובה

א. נאמר בפרשת צו (ויקרא ז, יב-טו): "אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולת בשמן ורקיקי מצות משֻׁחים בשמן וסלת מרבכת חלת בלולת בשמן. על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו. והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן הזרק את דם השלמים לו יהיה. ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר".

לא מבואר בתורה מאלו סיבות מביאים קרבן זה. כמו"כ לא מבואר האם ישנה חובה להבאתו או שהוא כולו בהתנדבות.

אמנם רש"י (יב) מפרש: "אם על תודה יקריבנו – אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן (תהלים קז כא - כב) יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה". הניסוח של רש"י 'צריכים להודות' מלמד על חובה להביא קרבן אף שבתורה אין הדבר מצויין.

ב. לעומת זאת לגבי ברכת הגומל נאמר בברכות (נד ע"ב): "אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות – יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים, ויצא". בגמרא אין את ההקשר שעושה רש"י בין תהילים מזמור קז לקרבן תודה, שנזכר במזמור.

הרא"ש (פ"ט סי' ג) מביא מחלוקת על הקשר שבין ברכת הגומל לקרבן תודה. וז"ל: "ונהגו באשכנז ובצרפת שאין מברכין ברכת הגומל כשהולכים מעיר לעיר דסבירא להו שלא הצריכו להודות אלא הולכי מדבריות דשכיחי ביה חיות ולסטים. והא דאמרינן בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה, לא אמרו אלא לענין תפלת הדרך בלבד שבכל הדרכים צריך אדם לבקש על נפשו אבל ברכת הגומל במקום תודה נתקנה, וכן כתב ה"ר יוסף ז"ל דוקא חולה שנפל למטה אבל אם חש בראשו או במעיו א"צ לברך, אבל בערוך משמע אפי' חש בראשו ובמעיו".

מבואר שהערוך חלק עם פוסקי צרפת ואשכנז האם ברכת הגומל הושוותה לגמרי לקרבן תודה כאשר מובן מהדברים שקרבן תודה הוא דוקא לארבעה הצריכים להודות, או שהיא ברכה העומדת בפנ"ע ועל כל אירוע העובר על האדם המצריכו להודות, צריך לברך ברכת הגומל. ונ"מ לגבי מצבים שאינם מצבי סכנת חיים כגון אותם המוזכרים בפרק קז.

ג. החת"ס בשו"ת (או"ח סי' נא) יצא לחלק בין קרבן תודה לברכת הגומל. הוא נשאל על רב העיר טריאסט שעלה ליבשה מן הים ולפנות ערב נערכה לו קבלת פנים והוא ברך בלילה הגומל, ויצאו על כך עוררין כיון שהברכה היא במקום קרבן תודה המוקרב ביום בלבד וא"כ מדוע ברך בלילה, ועוד שנהגו לברך הגומל בעליה לתורה.

החת"ס משבחו על הוראת השעה, ומסיק: "ע"כ מעידני עלי אי בדידי הוה עובדא גם אני הייתי מברך בלילה ההוא. ע"כ הייתי מברך ברבים ואומר דעו נא רבותי כי מה שאני עושה היום הוראת שעה היא ומטעם כך וכך, ומכ"ת החכם נ"י לא נזהר בכך, אבל זולת זה אין לתופסו בזה כלל ויצא נקי בדינו יפה דן, יפה הורה".

את החילוק בין קרבן תודה לברכת הגומל בונה החת"ס עפ"י המזמור בתהילים שלאחר הולכי מדבריות, חבוש בבית האסורים וחולה שנתרפא מגיעים 'זבחי התודה' ורק אח"כ יורדי הים ועליהם נאמר 'ירוממוהו בקהל עם'. ולומד החת"ס: "אחר ג' אלו סיים ויזבחו זבחי תודה דראוי לנדור עליהם זבח תודה, שוב מתחיל מיורדי הים ומסיים וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו, משמע מזה דיורדי הים שהוא עצמו הכניס עצמו אל הסכנה וגם נמסר לדין שמים כי רבים רחמיו ולא בידי בעלי חיים, ע"כ אינו חייב קרבן אלא לרומם בקהל עם ותרי רבנן, נמצא לפ"ז תלת קמייתא יזבחו זבח תודה ולא צריכי קהל עם ומושב זקנים, ויורדי הים סגי להו בהודאה בציבור ותרי רבנן".

ומבאר בכך את דעת הרא"ש: "ובזה יתיישב לן לשון הרא"ש דכ' דתקנו הודאה במקום קרבן תודה, וקשה מי תיכן את רוח ה' הלא ברה"ק נאמר וירוממוהו בקהל עם, והו"ל דברי קבלה ולא תקנת חז"ל, ולהנ"ל א"ש גבי יורדי הים הוה מדברי קבלה אבל אינך תלתא לא כתיב גבייהו וירוממוהו בקהל עם, אלא משחרב בהמ"ק בעו"ה ובטל תודה תקנו חז"ל דעכ"פ יתפסו הטוב במיעוטו וירוממוהו בקהל עם, ומ"ש הרא"ש במקום תודה אין הכוונה שיהיה זה כאילו הקריב קרבן באופן שנאמר שצריך דוקא ביום כמו קרבן ביום לא עלה זה על דעת, אלא במקום שהיו מקריבים ולא היו צריכים לקהל עם ע"כ עכ"פ נעשה מאי דאפשר לרוממו באפי עשרה ותרי רבנן".

ומסיק לכן שברכה ביום אינה מעיקר הדין, ונהגו לברך בקריאת התורה בהידור ולא העדיפו זריזות משום באפי עשרה ותרי דרבנן, ועליה לתורה במקום קרבן תודה על אף שהרדב"ז (ח"ד סי' אלף פז, יג) והחכם צבי (סי' ק"ו) העלו שזריזין מקדימין למצוה עדיף מלהמתין עד שיעשה מצוה מן המובחר, עי"ש.

ד. האבני נזר (או"ח סי' לט) מקשה על החת"ס (אות ב): "והנה מה שכתב דחיוב תודה אינה ביורדי הים. נעלם ממנו דברי רש"י זבחים (דף ז' ע"א) בד"ה לא דידי' וזה לשונו: 'ששחט תודה בשעת עלייתו מן הים' וכו' עיין שם. אף דכתיב קודם יורדי הים. וכל שכן קרא דוירוממוהו דכתיב בסוף בתר כולהו דאכולהו קאי. ועיקר הקושיא דהוי דברי קבלה ולא תקנת חכמינו ז"ל. הנה מגילה ברוח הקודש נאמרה. ואף על פי כן בריש מגילה מכדי כולהו אנשי כנסת הגדולה תקנוהו. ועל כרחך ברוח הקודש נאמר להם שיתקנו. וכן יש לומר שדוד המלך עליו השלום ראה ברוח הקודש לתקן בהני ברכת הגומל. והאי במקום תודה דכתב הרא"ש פירוש במקום שיש תודה תקנו נמי ברכה זו. שהרי בכתוב חיוב זה. ועוד יש לומר דקרא דוירוממוהו אמזמור לתודה קאי שהבעלים אומרים בשעת הקרבת התודה. ומשחרב בית המקדש תקנו ברכה במקום תודה ומזמור מזמור לתודה".

ומבאר האב"נ שעל קרבן תודה היו אומרים מזמור לתודה בשעת סמיכה, כדברי הרמב"ם (מעה"ק פ"ג הט"ו) שבשלמים אין וידוי אלא דברי שבח, ובמקדש היה אומרם לפני העם.

ממשיך האב"נ: "אך צריך להבין מנא לי' לרא"ש דתודה אינה בהולכי דרכים?"

ומתרץ עפ"י המהר"ם מינץ שנוסח הברכה 'לחייבים' מוכיח שחטא ובגלל זה היו היסורים עליהם הוא מודה כשניצל מהם. אבל בהולכי דרכים כיון שלא חטא אין ראוי שיברך הגומל לחייבים טובות. ורק בארבעה אלה ודאי חטא, אבל בהולכי דרכים אין לברך. עי"ש שהאריך ודיבר שקטן שארע לו נס אינו מברך.

ועי"ע שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר (ח"א או"ח סי' כט) ושו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א סי' קנח).

ה. עד כאן עסקנו בלימוד על קרבן תודה מתוך ברכת הגומל, אולם נראה שצריך לעיין בקרבן תודה בפני עצמו. נלענ"ד שיש לחלק בין הברכה לבין הקרבן. הברכה נאמרת דוקא כאשר ניצל מסכנה כדברי ר' צדוק הכהן מלובלין (דברי סופרים אות ב): "כשמזדמן לאדם איזה דבר סכנה וניצול, זה סימן שיש עליו דין עונש אותו דבר שהיה ראוי לבוא עליו, אלא שהשם יתברך ברוב רחמיו וחסדיו לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה והצילו בנס נגד שורת הדין. והזמין לו זה לעוררו על ידי זה שישוב, וכמו שאמרו (שבת קכא, ב) בנזדמנו לו נחשים ועקרבים ונשופין בו ולא הרגן שנזדמנו להרגו ונעשה לו נס, ופירש רש"י והראה לו הקב"ה שחטא, וכן איתא (בבא בתרא י, א) אשתמיט כרעא ובעי למיפל אמר השתא איחייב וכו' שמא עני בא וכו' יעוין שם, ועל כן אומרים בברכת הודאה הגומל לחייבים טובות, דלולי היה חייב לא היה צריך ליכנס למקום סכנה כלל".

וכן בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סי' יח): "בנוסחת הברכה בלשון זה של הגומל לחייבים טובות יש בזה גם וידוי דברים שמתודה על הכי אתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית ואנחנו הרשענו, וכדמבאר הב"י בטור פי' הברכה, דאפי' לאותם שהם חייבים דהיינו שהם רשעים עכ"ז גומל להם טובות, וגם אני כאחד מהם שאעפ"י שאיני הגון גמלני בכל טוב, והיינו דיסור יסרני יה על עונותי, ואני מודה לו על שאבל 'למות לא נתנני', וכדמבאר בפ' עיון יעקב על העין יעקב בברכות נ"ד, דאמירת נוסחא זאת של הגומל לחייבים טובות, אין זה בכלל מה שאמרו חז"ל בפ"ה דב"ק דכל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו, כי יש לומר דמ"מ מכח הבהלה שהיה עליו בשעת הסכנה עציבותא מסייע לו, גם מסתמא הרהר תשובה בלבו על כן גומל לו הקב"ה הטוב אף שהיה מחויב, וכ"ש ביסורי חולה שהם ממרקין כל גופו של אדם ע"ש ויעו"ש גם בפרישה בטור".

ו. אבל בניגוד לברכת הגומל שהיא הודאה על הצלה, קרבן תודה יכול להביא כל אחד על מה שנתחדש אצלו ובא לו אף ללא טירחא וללא צער וכד', מתוך הכרת הטוב שרבש"ע חנן אותו ומודה לקב"ה על כל החסד שנעשה עמו. כך אנו אומרים: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". ללא אזכור של צרה מסויימת אלא הודאה על עצם היותנו יציריו של הקב"ה והוא משפיע עלינו את חסדו בכל עת.

כדברי הנביא ירמיהו (לג, י-יא): "כה אמר ה' עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אֹמרים חרב הוא מאין אדם ומאין בהמה בערי יהודה ובחצות ירושלם הנשמות מאין אדם ומאין יושב ומאין בהמה. קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אֹמרים הודו את ה' צבאות כי טוב ה' כי לעולם חסדו מבִאים תודה בית ה', כי אשיב את שבות הארץ כבראשנה אמר ה'".

ומפרש הרד"ק: "מביאים תודה – ולא אמר חטאת ואשם לפי שבזמן ההוא לא יהיו בהם רשעים וחוטאים כי כלם ידעו את ה', וכן אמרו רז"ל כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא חוץ מקרבן תודה".

מבואר שקרבן תודה מובא על עצם ההודאה בעוד שברכת הגומל היא הודאה ושבח לקב"ה שגמל היינו השיב, למי שאינו ראוי, אם בגלל שהוא חטא או בגלל שהוא בעל חוב לרבש"ע. וממילא מובן שבניגוד לברכת הגומל עליה אמור בשו"ת מהר"ם מינץ שקטן אינו מברך הגומל (ובאב"נ באר שאף אין צריך לחנכו לכך), משום שהוא אינו 'חייב' שעדיין אינו בר חיובא, ואין מקום להענישו משמיא על חטאיו כבי'. אבל קרבן תודה נראה שיכול להתנדב אם יש לו ממון משלו. (ונראה שאינו יכול לסמוך משום שאינו מצווה והרי זה שימוש בהקדש אלא לומר דברי שבח ללא סמיכה).

ז. וכה דברי הר"י אברבנאל (ויקרא פ"ז): "וטעם הלחם הזה לשלמי תודה כדי להגדיל השמחה להשלימה לכהנים ולבעלים כדרך שעושים בני אדם בשעת שמחתם שהם שמחים ומשמחים את רעיהם ולפי שבזמן הגאולה העתידה יזבחו זבחי צדק שהם השלמים וכמו שכתוב (ישעיה נ"ו) והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי. ויזבחו זבחי תודה וישמחו בם הכהנים והבעלים אמר הנביא (ירמי' לא) כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה' על דגן ועל תירוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר והיתה נפשם כגן רוה ולא יוסיפו לדאבה עוד. וכתיב אז תשמח בתולה במחול וגו'. ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי אל טובי ישבעו נאם ה'. הנה בני בקר וצאן אלו הם השלמים והדגן והתירוש והיצהר רמז ללחמי מצות בלולות בשמן והתירוש עם היות שלא בא עם השלמים לשתיה היו שותים הכהנים יין של תרומה או של חולין בסעודת השלמים ההם וכן הבעלים היו שותים יין של חולין דכתיב (דברים כ"ז ז) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך ואין שמחה אלא ביין. דכתיב ויין ישמח לבב אנוש. וכן מצינו בדוד ששלח אשישה אחת יין עם אשפר השלמים". וע"ע בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ב או"ח סי' ז) ובשו"ת יחוה דעת (ח"ד סי' יד).

ח. החילוק שכתבנו בין הקרבן לברכת הגומל מובע בלשון הרב קוק זצ"ל (עולת ראיה ח"א עמ' א) כך: "הכרת התודה לאלהי עולם, אדון כל המעשים, המחיה חיים בטובו, היא אוצר הטוב, הכולל בקרבו את כל התוכן של מילוי החובה וכל התוכן של העידון הרוחני ממלוא תנובת האהבה בחוברת, והנשמה מתנהרת בה ומתמלאה אורה ושמחה. ההוראה הלשונית של חובת הודאה, בבטוי "מודה" ביחוד, משותפת היא להודאה מגזרת תודה, הבאה מתוך הכרת הטובה של המיטיב, ומגזרת התודות והודאה על האמת. והדברים מתאימים זה לזה. והאדם ברגש תודתו מודה הוא על האמת, ומקיים את עומק אמתתה של ההכרה הרוחנית, ומעיד על כל אור החיים והיש, שהוא נובע כלו ממעין הטוב ומקורו, ממקור חסד עליון, המשפיע שפעת חיים לכל המון עולמים וכל יצוריהם". היינו רגש ההודאה אינו רק על הצלה מנס אלא מקורו עליון הרבה יותר, על עצם היותנו ברואיו של רבש"ע.

וכן לגבי קרבן תודה כותב הרב זצ"ל (עולת ראיה ח"א, עמ' קעה): "מקור הרגש, הטבעי כ"כ לאדם, להתנשא אל הקדש ואל השאיפה האלהית הנעלה, גם במדה המתאימה לצמצום כחות הנפש הטבעיים, היא הכרת הטובה, הבאה מובלטת בתודה, רגש הדוחק את הלב להביע את הכרת הטובה, בעת שהחסד האלהי מבליט את גמולו הטוב, ואת מפעל הצלתו והגנתו".

ט. קרבן תודה מוקדש להכרת הטובה הטבעית וכולל בתוכו אף הודאה על הצלות ונסים שנעשו לאדם, בעוד שברכת הגומל עניינה מוקדש רק להודאה על הצלה מצרה.

וכך נראה מתוכנו של מזמור לתודה שהיה נאמר על קרבן תודה (רש"י בתהילים ק, וכן בדברי האב"נ שהובאו לעיל):

"מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ. עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה. דעו כי ה' הוא אלהים הוא עשנו [ולא – כתיב] ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו. באו שעריו בתודה חצרתיו בתהלה הודו לו ברכו שמו. כי טוב ה' לעולם חסדו ועד דר ודר אמונתו". לא נזכרו צרות ולא נסים אלא עצם הכרת הטובה לקב"ה על היותנו עם ה'.