חבל נחלתו טז מא
סימן מא
שקר מוסכם
שאלה
אדם עובד בארגון. יש לו 12 ימי חופשה בתשלום בשנה ועוד 16 ימי מחלה בתשלום בשנה. אם ייקח את ימי החופשה בחול המועד כמעט ולא יישארו לו ימי חופשה לחופשה משפחתית. הנהוג באותו ארגון (בידיעה ובהסכמה בשתיקה של מנהלי הארגון) הוא שהעובדים רושמים את ימי חול המועד כימי מחלה, מביאים על כך אישור מרופא ובכך נשארים להם ימי חופשה לצרכים פרטיים1.
האם הדבר מותר, או שיש בכך שקר?
א. מה כולל איסור שקר מן התורה
צריך לעיין באיסור שקר מה הוא כולל.
הרמב"ם בספר המצוות (מצות לא תעשה רפא) כתב: "שהזהיר השופט שלא לשמוע דברי אחד מבעלי הדין שלא בפני בעל דינו והוא אמרו יתעלה (משפטי' כג) לא תשא שמע שוא. שברוב אמנם יהיו דברי הבעל דין שלא בפני בעל דינו שוא, והזהיר השופט משמוע אותם הדברים כדי שלא תכנס לנפשו צורה אין יושר לה ולא אמתות. ולשון מכילתא לא תשא שמע שוא אזהרה לדיין שלא ישמע מבעל דין עד שיהא בעל דינו עמו אזהרה לבעל דין שלא ישמיע את דבריו לדיין עד שיהא חבירו עמו. ולהזהיר מזה הענין בעצמו אמר (שם) מדבר שקר תרחק כמו שהתבאר ברביעי משבועות (לא א). ובכלל לאו זה גם כן אמרו אזהרה למספר לשון הרע ומקבל לשון הרע ומעיד עדות שקר, כמו שהתבאר במכות (כג א)".
וכלל לא מנה את ההרחקה משקר כמצות עשה או ל"ת, אלא כללו בלאו אחר.
ספר החינוך (מצוה עד) שהלך בשיטת הרמב"ם, כתב בשבח אמירת אמת: "שורש המצוה ידוע, כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו, והמארה והקללות בבית כל אוהביו, מפני שהשם יתברך אל אמת וכל אשר אתו אמת, ואין הברכה מצויה וחלה אלא במתדמים אליו במעשיהם, להיותם אמיתיים כמו שהוא אל אמת, ולהיותם מרחמים כמו שידוע שהוא רחום, ולהיותם גומלי חסדים כמו שהוא רב החסד, אבל כל מי שמעשיו בהפך מדותיו הטובות, והם בעלי השקר שהם בהפך מדותיו ממש, כמו כן תנוח עליהם לעולם מה שהוא הפך מדותיו, והפך מדת הברכה שהיא בו היא המארה והקללה, והפך שמחה והשלום והתענוג שהם אתו הוא הדאגה והקטטה והצער, כל אלה חלק אדם רשע מאלהים, ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה, כמו שכתוב מדבר שקר תרחק, והנה הזכירה בו לשון ריחוק לרוב מיאוסו מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות, ומצד הריחוק הזהירתנו שלא נטה אוזננו כלל לשום דבר שנחשוב שהוא שקר, ואף על פי שאין אנו יודעין בבריא שיהא אותו הדבר שקר, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה [חולין דף מ"ד ע"ב] הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. ובאמרי מדות בהקדוש ברוך הוא יתעלה, אני נמשך בדבר אחר דברי רבותינו זכרונם לברכה שיחסו אליו ברוך הוא שם מדות על צד המקבלים, אבל הוא ברוך הוא לגדלו ויחודו מצד עצמו אין לייחס אליו מדות, כי הוא וחכמתו וחפצו ויכלתו ומדותיו אחד בלי שום שיתוף ופירוד בעולם".
ומשמע שמה שלא כלול באיסור שברמב"ם הוא מידה טובה אבל לא איסור תורה.
בספר יראים באר את הלאו בצורה שונה מן הרמב"ם. בסי' רלה כתב: "מדבר שקר תרחק. צוה יוצרינו בפ' ואלה המשפטים מדבר שקר תרחק חייב להתרחק אבל שקר שיוכל לידי חברו וצריך לתת לב בזה הענין שיוכל לבוא שקרו לידי היזק. ומקצת פירשו רז"ל בשבועות פ' שבועת העדות [ל' ב'] דתנו רבנן מניין לדיין שלא יעשה סיניגוריא לדבריו ת"ל מדבר שקר תרחק מניין לדיין שלא יושיב בור לפניו ת"ל מדבר שקר תרחק (מניין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר שלא ישתוק ת"ל מדבר שקר תרחק) מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר שלא ישתוק ת"ל מדבר שקר תרחק. מניין לדיין שיודע בדין מרומה שלא יאמר הואיל ועדים מעידין אותו אחייבנו והקולר יהא תלוי בצואר עדים ת"ל מדבר שקר [תרחק] וטובא איכא התם ומקצתן כתבתי. וכל יראי ה' יתנו לב להתרחק שיוכל לבא לידי רעה. ואם יאמר לא חשבתי שיבא הדבר לרעה דבר המסור ללב לכך נאמר ויראת מאלהיך".
היינו שקר שהזהירה עליו התורה הוא דוקא שקר שיכול לבוא לידי היזק לאחרים.
ממשיך היראים: "אבל שקר שאינו בא לידי רעה לא הזהירה תורה עליו דדבר למד מענינו שברשע רע לבריות הכתוב מדבר דכתיב מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע. והא דתניא בכתובות פ"ב [ט"ז ב'] כיצד מרקדין לפני הכלה ב"ש אומר כמות שהיא וב"ה אומר כלה נאה וחסודה (אמר להן ב"ש אלא מעתה מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנה בעיניו או יגנינה בעיניו הוי אומר ישבחנה בעיניו) אמרו ב"ש לדבריכם הרי שהיתה חגרת או סומא היאך יאמר כלה נאה וחסודה והתורה אמרה מדבר שקר תרחק ההיא יש בו רעה לבריות כדברי ב"ש שנראה כגונב דעת הבעל".
בעל תועפות ראם על היראים עמד על כך שהרמב"ם אינו מונה את מדבר שקר כלאו או עשה, והבין שהיראים חולק עליו. וכן עמד על החילוק שבדברי היראים בין שקר הגורם לנזק לבין שקר שאינו גורם לנזק וכתב שכאשר השקר שלא לצורך מיוחד שהתירו חכמים ואין בו נזק לאחרים הוא אסור מדרבנן. והביא את תירוץ הרטב"א למחלוקת ב"ש וב"ה שכל שמשנה מפני השלום אין לאו של מדבר שקר תרחק.
[הט"ז (אה"ע סי' סה ס"ק א) מסביר את המחלוקת בנין כלה נאה וחסודה כך: "...ואגב נזכיר מה שחדשתי בס"ד בפשט זה בגמ' וז"ל בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא לפי יופיה וחשיבותה מקלסין אותה ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה פירש"י חוט של חסד משוך עליה א"ל ב"ש לב"ה הרי שהיתה חיגר או סומא אמרינן כלה נאה וחסודה והתורה אמרה מדבר שקר תרחק אמרו ב"ה לב"ש לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו הוי אומר ישבחנו בעיניו מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות ויש לדקדק טובא בהאי פלוגתא חדא ל"ל כלה הו"ל לומר כמות שהיא הלא הוזכרה מקודם ותו לפי האמת בתוס' שם כתבו דאם יש בה מום ישתקו ולא ישבחוהו עכ"ל תימה דאין לך ביוש גדול מזה דביפות ירקדו ובמכוערות לא ירקדו והרבה חשו חז"ל שלא לבייש בענין כזה כההיא בט"ו (באב) היו בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין כדי שלא לבייש מי שאין לו כדאיתא ביש נוחלין ותו דלישנא דכיצד מרקדין משמע בכל הכלות מרקדין כן ותו במ"ש מי שלקח מקח רע וכו' האיך מביא ראיה ממה דאמרי אינשי על תקנת חכמים דהא באמת על זה שייך להקשות והא כתיב מדבר שקר תרחק ונראה דב"ש ס"ל דבלשון זה יאמר לכל הכלות כלה כמות שהיא ופירושו שהכלה הזאת היא בכל השלימות הראויות לה ואם כן הוא שבח גדול להיפות ולאינם יפות אף על גב דאין שבח לענין יופי שלה מ"מ יש לפרש לפי ענינה שיש לה קצת מעלות בשאר דברים וב"ה אומרים כלה נאה וחסודה וזה הלשון יתפרש על הכלות שאפילו חיגרת או סומא יש עליה חוט של חסד בעיני חתן שלה כי אלמלא לא מצאה חן בעיניו לא נשאה דהא צריך לראות את הכלה תחילה והקשו עליהם ב"ש דהעולם יסברו דחסודה דקאמר היינו שחוט של חסד שלה משוך בעיני כל אדם וזה שקר הוא והתורה אמרה מדבר שקר תרחק דהיינו שלא דברים הנראים לשקר בעיני הבריות לדבר על זה תירצו ב"ה דהא כבר נודע מנהג כל האדם שנוהגין שמי שלוקח מקח רע משבחין הרואים בעיניו כדי שלא יצטער ואם כן אף כאן בודאי יבינו כל העולם שחסודה דקאמר היינו בעיני החתן שלה כן נראה לי נכון בפי' מאמר זה בס"ד". ]
בספר חרדים (מצוות עשה פרק ד סימן כו) כתב: "מצות עשה לדבר אמת אפילו במילי דעלמא דליכא בהו דררא דממונא שנאמר מדבר שקר תרחק משמע אפילו ליכא רק דבור בעלמא ואמרו ז"ל דהמשקר כאלו עובד ע"ז וילפי לה מקרא אבל לשים שלום מותר ומצוה נמי איכא כדאיתא פרק ששי דיבמות, ממנין תרי"ג לרשב"ץ".
ב. שינוי מהאמת המותר
הסמ"ג (עשין סימן קז) באר את הלאו כרמב"ם, והוסיף: "אמנם מותר לשנות בדבר השלום (יבמות סה, ב), ולערב דעתו עם דעת הבריות. ואמרינן בכתובות בפרק שני (טז, ב) כיצד מרקדין לפני [ה]כלה בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה אמרו בית הלל מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בפניו או יגננו בפניו הוי אומר ישבחנו בפניו. אמר שלמה בספר משלי (ל, ז, ח) שתים שאלתי מאתך אל תמנע ממני בטרם אמות, שוא ודבר כזב הרחק ממני רש ועשר אל תתן לי הטריפני לחם חוקי פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה' ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם א-להי".
אמנם בשאלה לפנינו השינוי מהאמת אינו מפני השלום אלא לרווח פרטי אולם השקר ידוע ומפורסם אצל כלל חברי הארגון.
וכן בשיטה מקובצת (בבא קמא נו ע"א) בענין שוכר עדי שקר שחייב רק בדיני שמים מובא בשם הרא"ה: "והשוכר עדי שקר וכו'. אבל השוכר עדי שקר להעיד על דבר אמת בין לנפשיה בין לחבריה אינו חייב אפילו בדיני שמים אלא שעובר על מה שכתוב בתורה מדבר שקר תרחק. הרא"ה ז"ל".
וכך כתב הים של שלמה (יבמות פרק ו סימן מו): "א"ר אילעא משום ר' יהודא בר שמעון (ס"ה ע"ב) מותר לשנות בדברי שלום, שנא' (בראשית נ', י"ז) כה תאמרו ליוסף וגו', ר' נתן אמר, מצוה, שנאמר (ש"א ט"ז, ב') ויאמר שמואל איך אלך וגו', ויאמר עגלת בקר תקח בידך וגו', ונראה, דוקא דבר שהוא באקראי, אבל שליחות שהוא בין אביו לאמו לא ישנה, אפי' במשנה משום שלום, כמו שמצינו בהאי פירקא (ס"ג ע"א) שהקפיד רב על חייא בריה, וא"ל, את לא תעבוד עובדא כו', והיינו דא"ל האי קרא (ירמיה ט, ד') למדו לשונם דבר שקר וגו', כלומר, שהקפיד שלא ילמוד לשונו בכך. ואמר ר' אילעא משום ריב"ש, כשם שמצוה על האדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על האדם שלא לומר דבר שאינו נשמע, רבי אבא אומר חובה, שנאמר (משלי ט, ח') אל תוכח לץ פן ישנאך, ומזה הטעם כתוב בספר חסידים (סימן רצ"ז) שאסור לומר אותן ההגדות שנראים כעין גוזמא בפני עם הארץ, משום דבר שאינו נשמע, והוא כלל גדול לת"ח, שיזהר בדיבורו, קודם שיצא הדבר מפיו, וידע אם יהיו נשמעים, או לאו"...
ג. איסור שינוי מהאמת ללא מטרות רווח
כתב בספר שערי תשובה לרבינו יונה (שער ג סי' קפו): "החלק התשיעי – בנים לא ישקרו בספור דברים אשר ישמעו והגדת מאורעות, אבל יחליפו דברים על אודות חפציהם מאין הפסד לאדם בדבר, אך ימצאו כמעט הנאה בשקרותם אף על פי שאינם מרויחים ממון בכך. ואמרו רבותינו (יבמות סג, א): כי גם זה אסור, והוא שנאמר (ירמיה ט, ד): "למדו לשונם דבר שקר", אך אין ענשם כעונש המשקרים ללא דבר אשר זכרנו ענינם בחלק הרביעי".
וכן בפירוש רבינו יונה על אבות (פרק א): "ואמרו חז"ל שאפילו ספור דברים בעלמא אין לו לאדם לשקר כההוא עובדא דבריה דרב וכו' אמר ליה מעלה אמך א"ל אנא הוא דהפיכנא לה א"ל היינו דאמרי אינשי דנפיק ממך טעמא ילפך ואת לא תעבד משום שנא' [ירמיה ט' ד'] למדו לשונם דבר שקר כי האדם המרגיל לשונו לדבר שקר בדבר שאין בה לא הפסד ולא תועלת גם כי יבא לדבר דברים של עיקר לא יוכל לומר האמת כי פיהו המדבר וההרגל שולט עליו".
ד. למדו לשונם לדבר שקר
התועפות ראם הוסיף בסוף דבריו את המעשה מיבמות (סג ע"א): "רב הוה קא מצערא ליה דביתהו, כי אמר לה עבידי לי טלופחי – עבדא ליה חימצי, חימצי – עבדא ליה טלופחי. כי גדל חייא בריה, אפיך לה. אמר ליה: איעליא לך אמך! אמר ליה: אנא הוא דקא אפיכנא לה. אמר ליה, היינו דקא אמרי אינשי: דנפיק מינך טעמא מלפך, את לא תעביד הכי, שנאמר: למדו לשונם דבר שקר העוה וגו'".ועמד על כך שרב לא אמר לו 'מדבר שקר תרחק' אלא אמר 'למדו לשונם לדבר שקר' (ירמיהו ט, ד).
וכן הביא התועפות ראם מסוכה (מו ע"ב): "ואמר רבי זירא: לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, שנאמר למדו לשונם דבר שקר".
ובספר דף על הדף (יבמות סג ע"א) הביא:
"כתב הגרי"מ אהרנברג זצ"ל בדבר יהושע (ח"א סי' יט במפתחות והוספות) דהא דהזכיר רב הפסוק מדברי קבלה, ולא הזכיר הפסוק מדבר שקר תרחק שנכתב בתורה, משום דמדבר שקר תרחק זה רק כשמשקר וגורם לחבירו הפסד בזה וכמו שכתב במפתחות לתשובות מחזה אברהם (סי' מט) בשם היראים החדש (סי' רלה), וכן כתב מו"ר הגאון ר' מאיר אריק זצ"ל בטל תורה בשבת (סט ע"ב) ובירושלמי רפ"א דנדרים, ודלא כהחולקים בזה, וע"כ הביא רק הפסוק מדברי קבלה דגם כשאין לו הפסד אין לו לשקר כדי שלא יתרגל לומר שקר ח"ו אף במקום שאסור".
"ועיין ברבינו יונה בפירושו למסכת אבות (סוף פרק א) דכתב ואמרו חז"ל שאפי' סיפור דברים בעלמא אין לו לאדם לשקר, כההוא עובדא דבריה דרב וכו', כי האדם המרגיל לשונו לדבר שקר בדבר שאין בה לא הפסד ולא תועלת, גם כי יבא לדבר דברים של עיקר לא יוכל לומר האמת כי פיהו המדבר וההרגל שולט עליו, עיין שם".
"וכתב דבזה מיושב מה שנתקשה ביד אליהו (סי' ס"א) במה דאי' בקידושין (מד ע"ב) שתלמידי הישיבה הפכו דברי שמואל וקרנא ושלחו לרב, ואיך עשו כן והלא למדו לשונם לדבר שקר. וכן מצינו בשמואל עצמו בפסחים (כז ע"א) דלימד לתלמידים דברי רבי בשם חכמים כי היכי דניקום רבנן לאיסורא, ואיך עשה כן, וכן הקשה החתם סופר (שו"ת ח"ו סי' נט) על מה שאמרו הרוצה להיחנק יתלה באילן גדול (רש"י פסחים קיב ע"א: "אם בקשת ליחנק – לומר דבר שיהיה נשמע לבריות ויקבלו ממך. היתלה באילן גדול – אמור בשם אדם גדול". ), איך התירו לכזב בתורת אמת".
"אך לפי הנ"ל מיושב, דבאמת ליכא בזה משום דבר שקר, שאינו מפסיד לחבירו כלום, אך משום למדו לשונם לדבר שקר הי' צריך להיות אסור כדי שלא ירגיל לומר שקר, אבל כאן שהתכוונו לשם מצוה לא חיישינן שירגיל עצמו בכך".
וכך נאמר בספר התעוררות תשובה לחתם סופר (סימן טז): "ובאמת מהגמרא לא מוכח דבעי להקנות לקטן שיהא 'לכם' רק ר"ז עצה טובה קמ"ל שיזהר שלא להקנות לקטן משום שקונה ואינו מקנה, ובאמת הוא תמוה למה כיון שצריך לחנך אותו בקטנותו כדי שיהא רגיל לעשות כך בגדלותו ככתוב חנוך לנער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, א"כ צריך להיות של הקטן כדי שידע לעשות כך בגדלותו לצאת בשלו ולא בשאול. והנה לכאורה היה די בזה אם יאמר אדם לבנו ויבטיחו שיתן לו לולבו במתנה או במתנה עמ"ל וכקושית הר"ן באמת כדי שיחשוב הקטן שהלולב שלו הוא ואז גם בגדלותו יהא רגיל לצאת רק בשלו. ואח"כ כשיתן לו אביו הלולב לא יתנהו לו במתנה מ"מ דבר זה אסור מפני שמרגיל אביו את עצמו לומר שקר, ובזה יש להבין סמיכות ר"ז שתחילה אמר האי דינא לא ליקני איניש הושענא לינוקא דקונה ואינו מקנה וכו' ותיכף אח"ז מביא הגמרא ואמר ר"ז לא לימא אינש לינוקא יהיבנא לך מידי ולא יהיב לי' משום דאסור לאגמורי שקרא שנאמר למדו לשונם לדבר שקר וקאי למדו לשונם על הגדול שמרגיל עצמו לדבר שקר הגם שעתה עושה בהיתר לש"ש משום המצוה מ"מ עי"ז ירגיל עצמו לדבר שקר גמור. ובזה מיושב דקדוק עצום דאמרינן בגמרא לא לימא איניש לינוקא יהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה משום דאסור לאגמורי שקרא והיינו שירגיל עצמו בשקר דקשה ממ"נ למי ירגיל בשקר אם חשש שירגיל את התינוק בשקר קשה דלמה לא קאמרה הגמרא משום שהוא עצמו משקר ואי דאה"נ דקאי על עצמו שירגיל את עצמו לדבר שקר תמיד, קשה דלמה לי' לומר שירגיל עצמו על להבא תיפוק ליה שאומר עתה שקר ועובר על שארית ישראל לא ידברו כזב אלא ודאי דעכשיו הוא אומר לי' בהיתר משום שאין יכול להקנות לו הלולב משום דהוא בעי לכם וג"כ אינו יכול ליתן לו בסתם משום מצות חינוך שידע הקטן שצריכין להיות לכם ואין האיסור לומר לו כן רק משום ההרגל וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל דף דמותר להתנהג עם הרמאי בערמה משום ועם עקש תתפל מ"מ כשהוא תמיד בין הרמאים אם תמיד יתנהג עמהם בערמה ובתרמית ירגיל את עצמו להיות ג"כ רמאי א"כ יזהר מזה ה"נ אף שמן הדין יכול לשקר עתה להתינוק משום חינוך מ"מ משום ההרגל אסור". (וכעי"ז בערוך לנר סוכה שם). ומשמע שאיסור 'למדו לשונם' תלוי בהתרגלותו להמשיך ולדבר שקר.
וכך כתב האורחות צדיקים (שער השקר): "התשיעי המספר בסיפור דברים ששמע, ומחליף בדברים על אודות חפצו, ואין הפסד לשום אדם בזה, אך יש לו מעט הנאה בשקרו, אף על פי שאינו מרויח ממון בכך. כגון (יבמות סג א): רב שאמר לאשתו: עשי לי טלופחי! ועשתה לו חימצי, וכשאמר חימצי עשתה לו טלופחי: הלך חייא בנו והפך הדברים: כשהיה חפץ [רב] חימצי, אמר לאמו תעשי טלופחי – והיא עשתה חימצי. וזה הבן עשה לכבוד האב, כדי שיהא לו מזומן המאכל שחפץ, ואף על פי כן מיחה [רב] בידו שלא לעשות עוד, משום (ירמיה ט ד): "למדו לשונם דבר שקר". אך אין עונש בזה השקר כעונש המשקרים על לא דבר, כאשר הזכרנו בחלק רביעי. עד כאן תשעה חלקי שקר".
"ועוד ייזהר האדם אם יבוא חבירו אצלו וישאל ממנו דבר שיש בידו, לא יאמר לו "אין לי", אך ידחהו בענין אשר לא ישקר. ויש ספק בספר חסידים, אפילו יבוא גוי לבית יהודי, ויבקש להלוות לו מעות, ויש ליהודי מעות, ואין דעתו להלוות לזה הגוי, לא יאמר לו "אין לי מעות", אך ידחה אותו איך שיוכל בלי שישקר (ספר חסידים תתרל"א). ויכול להיות, שאם היה יודע הגוי שהיו לו מעות לא היה יכול להישמט ממנו בלא שנאה, היה יותר טוב לומר "אין לי" מפני דרכי שלום. אך הכל תלוי בדעתו של אדם, איך שנראה לו ענין של הגוי: אם יכול לומר "יש לי, אבל אני צריך אותם למקום אחר", אם בענין זה יוכל לדחותו בלא שנאה – יעשה"...
"ופעמים שהתירו חכמים לשקר, כגון לעשות שלום בין אדם לחבירו (יבמות סה ב). וכן מותר לשבח הכלה לפני החתן שהיא נאה וחסודה, ואף על פי שאינו כן (כתובות יז א). ובאושפיזא (ערכין טז א): אם בעל הבית היטיב לו, אל יאמר בפני רבים: כמה טוב פלוני שנתארחתי בביתו! כמה כבוד גדול עשה לי! פן יבואו רבים שאינם מהוגנים להתארח אצלו, ועל זה נאמר (משלי כז יד): "מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם, קללה תחשב לו". ובמסכתא – אם שואלין לו אם שגורה בפיו הגרסא, מידת ענוה היא שיאמר "לא". ומיטה – אם שהה לבא לבית הכנסת מפני ששימש מטתו, ושאלוהו למה שהה? יתלה בדברים אחרים. ובכל אלו שהתירו חכמים לשנות, אם יכול לעשות שלא ישקר, הוא טוב יותר ממה שישקר, כגון אם שואלין לו: יודע אתה מסכתא פלונית? ישיב: וכי אתה סבור שאני יודע? ואם יוכל לסלק השואל בענין שלא ישקר, הוא טוב מאד".
ואף מדברי אורחות צדיקים משמע שבתנאים מסוימים השקר מותר.
ומצאתי בספר 'ניב שפתיים' (הל' איסור שקר לרב נחום יברוב עמ' פה סעיף כח) שכתב: "אבל אם הם יודעים בדיוק מהו השקר שבדבריו אין בזה איסור מדינא ומ"מ נראה דיש ליזהר בזה משום למדו לשונם דבר שקר". ובאר בהערה כד: "וכלל הדבר כל דבר שימשוך אותו לדבר שקרים הרי זה בכלל למדו לשונם ולכן כל סיפור דברים בעלמא אף שיודעים שהוא שקר אם עי"ז יתרגל לשקר אסור. ומיהו זה פשוט שאם עושה כן כדי לומר משל או כדי ללמוד מזה מוסר השכל או שאר תועלות מותר ובלבד שלא יחסרו לזה כל הפרטים הצריכים לשנות משום תועלת".
לפני הרבה שנים עבדתי בניקוי בית כנסת והתשלום היה ע"י העיריה. בפועַל נקיתי פעמיים בשבוע כשלוש שעות, כל פעם אולם הדיווח עליהן היה שעבדתי בכל יום שעה, זה היה אופן הדיווח. כיון שראיתי בכך דיווח שקרי שאלתי את ראש הישיבה הגרא"א שפירא זצ"ל מה לעשות עם הדיווח, והוא שאל אם ראש העיר יבוא וכי הוא יאמר ששיקרת בדיווח? ודאי שלא! מפני שאלה סדרי הדיווח שהוא קבע, אע"פ שידע שסדרי הניקוי בפועל נקבעו ע"י אנשי המקום, אלא שיש בכך התרגלות לדבר שקר. והתיר לי לדווח כך.
מסקנה
נראה שאם כל עובדי הארגון מדווחים כך, וכל שדרת הניהול יודעת על כך (ואולי אף נוהגת כך בעצמה) הדיווח השקרי מותר, ועם זאת מן הראוי שהעובד המדווח יעשה לו סימן שהוא מדווח דיווח שקרי אם בלימוד אורחות חיים על פחיתות השקר ומעלת האמת ואם בדרך אחרת.