חבל נחלתו טז לט

סימן לט

דיני אישות בעבד עברי

א. נאמר בקידושין (טז ע"א): "אלא האי שטר ה"ד? אילימא דכתב ליה שטרא אדמיה, היינו כסף! אלא שיחרור, שטר למה לי? לימא ליה באפי תרי זיל, א"נ באפי בי דינא זיל! אמר רבא, זאת אומרת: עבד עברי גופו קנוי1, והרב שמחל על גרעונו – אין גרעונו מחול".

וכתב הראב"ד (השגות על הרי"ף, גיטין כ ע"ב): "עבד עברי גופו קנוי. והא ודאי פשיטא לן דלאו קנין הגוף ממש קאמר דהא לגבי מציאה יד עבד עברי לאו כיד רבו דמיא כדאיתא באלו מציאות. וכן לענין שאלה אר"י פ' השואל דיד עבד עברי לאו כיד רבו דמיא. וכן לענין זכוי העירוב ודבר פשוט הוא זה אלא מאי גופו קנוי דקאמר דלא הוי כהלואה גביה. ולא סגי ליה במחילה לחודה ומנא לן דכי האי גוונא קנין הגוף קרי ליה מדאמרי' פרק הגוזל זוטא והאי עבד עברי הנמכר לעובד כוכבים הפקעת הלואתו הוא אמר רבה זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי. והתם ודאי קי"ל דאין עובד כוכבים קונה ישראל לגופו אלא למעשה ידיו וקאמר גופו קנוי אלמא קנין מעשה ידיו קנין הגוף קרי ליה לגבי שעבוד הלואה ולגבי גזילה".

וכך מבין הראב"ד וכן תוס' בכמה מקומות את קנין הגוף של עבד עברי. ואף שיש לו יד בפנ"ע והוא יכול לקנות בה עבור רבו ולזכות לו כגון בעירוב וכד' בכ"ז יש לרבו בגוף העבד שמלאכה שעושה לרבו קנויה לרב ללא קנין אלא היא שייכת מיד לאדון, ועל כן כדי לצאת מרבו הוא זקוק לשטר ומחילה בעלמא לא תועיל.

ב. וכ"כ בפסקי הרי"ד (קידושין טז ע"א): "וקונה את עצמו בשנים, דכת' שש שנים יעבוד. וביובל דכת' עד שנת היובל יעבוד עמך. בגירעון כסף, אמ' חזקיה אמ' קרא והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה, תנא וקונה את עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר, בשלמ' כסף דכת' מכסף מקנתו, שוה כסף נמי ישיב גאולתו אמ' רחמ' לרבות שוה כסף ככסף, אלא שטר היכי דמי, אילימא דכתב ליה שטרא אדמיה הינו כסף, אלא שטר שיחרור, למה לי שטרא לימ' ליה באפי בי תרי זיל, אי נמי באפי בי דינא זיל, אמ' רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גירעונו אין גירעונו מחול. פי' גופו קנוי עד שמגיע זמן חיפושו ולפיכך הרב שמחל על גירעונו אינו מחול וצריך שיחרור, ואם לאו חוזר ומשעבד בו אם ירצה דלא שייך לשון מחילת ממון כיון שגופו קנוי לו אלא לשון שיחרור, וכי כתיב ליה שטר שיחרור נפיק דלא גרע מעבד כנעני דנפיק בשטר דכתיב או חופשה לא ניתן לה, וגמר לה לה מאשה".

וכ"כ המאירי (קידושין טז ע"א): "כל שביארנו שהעבד נקנה בכסף אף שוה כסף בכלל שנאמר ישיב גאלתו לרבות שוה כסף ככסף ואם נתרצה האדון לעבד לכתוב לו שטר על דמיו יוצא בשטר זה אלא שאף זה בכלל כסף הוא ומכל מקום יש כאן יציאה בשטר והוא גט שיחרור ושאלו עליה בגמרא שטרא מאי בעי לימא ליה באפי תרי זיל ותירץ זאת אומרת שאין אומרין בעבד עברי שאין גופו קנוי עד שנאמר חוב ממון לבד הוא עליו ודיו במחילה אלא גופו קנוי למלאכתו כעין דקל לפירותיו עד שיגיע זמנו".

ג. כך סיכם את דעתם הנחלת דוד (בבא מציעא י ע"א): "וכללא דמילתא דלענין שארי דברים חוץ ממלאכתו בהא הוא דאיכא לפלוגי בין עבד כנעני לעבד עברי, דבעבד כנעני הוי גופו קנוי לכל מילי אפילו חוץ ממלאכתו, ובעבד עברי אינו כן רק דחוץ ממלאכתו יש לו יד בפני עצמו, אבל לענין מלאכתו גם עבד עברי גופו קנוי שיהא כל מה שירויח במלאכתו שייך לרבו, ולכך שפיר אמרינן בקידושין לענין שאין גרעונו מחול דעבד עברי גופו קנוי, וזה פשוט וברור. ומעתה שפיר אמרינן גם בשמעתין שאני פועל דידו כיד בעל הבית, דלענין מלאכתו שווה פועל לעבד עברי דגופו קנוי ולכך הוי ידו כיד בעל הבית, כנ"ל פשוט ועיין".

ופירוש הדבר שכדי לקנות פעולת אחרים לעצמו ניתן בשתי דרכים: או שהפעולה שייכת לעובד וקונים ממנו את פעולתו כגון סנדלר המייצר סנדלים ובא אדם וקנה ממנו או שהוא שוכר פועל ויש לו קנין בידיו של הפועל למעשיהם. ועל כן סנדלר שהוא פועל-שכיר ידיו קנויות לשוכר לשעות עבודתו והסנדלים שהוא מייצר קנויות לשוכר. וכך גם בעבד עברי – ידיו ושאר אברי גופו קנויים לאדון לפעולתו. ולכן אדוניו אינו צריך לקנות את פעולותיו מעבדו העברי. ומטעם זה גם בניו משפחה כנענית קנויים לאדוניו והם עבדים כנעניים. וכיון שגופו קנוי לשעה לאדוניו הוא אינו משתחרר מהאדון ללא שטר שחרור. ואע"פ שפועל אינו זקוק לשטר שחרור כדי לעזוב עבודתו, עבד עברי זקוק לכך.

ד. אמנם הרמב"ן וסיעתו לא הבינו כך את קנין גופו. וז"ל הרמב"ן (קידושין טז ע"א): "זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול. יש מפרשים דהכי קאמר עבד עברי גופו קנוי לגבי הרב שמחל על גרעונו שאינו מחול, אבל לא שיהא גופו קנוי למילי אחריני, שהרי אין ידו כיד רבו במציאה ובעירוב ובפדיון מעשר כדאיתא במציעא (י"ב א'), ותימא הוא היכן מצינו קנין מעשה ידיו שאינו יוצא במחילה בלא שטר, שאפילו כנעני צריך טבילה ואם קדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין".

ומקשה שהסברת קנין הגוף בדרך זו אינה מובנת. ולכן נותן הסבר אחר שנדון בו להלן:

"אבל כך נראה לי דכיון דשני קנינין הן בעבדות, אחד קנין ממון והוא קנין דמעשה ידיו, ואחד קנין איסור שהוא אוסרו בבת ישראל ופוטרו ממקצת מצוות, וקנין הגוף הזה הוא המצריכו גט חירות ואינו נפקע בדיבור, דומה לקנין אישות שהוא צריך גט להתירו, וממנו הוא למד, לפיכך אמרו שאף עבד עברי יש לרבו בו קנין איסור, שהרי מתירו בשפחה כנענית, ואין קנין איסור נפקע בלא גט, בין באישות בין בעבדות, הילכך הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול אלא הוה ליה כמפקיר עבדו שצריך גט שחרור, וכן קנין הגוף האמור בפ' השולח על זה הדרך הוא ופירשתי שם, וראיתי להראב"ד ז"ל במסכת גיטין שהעמיק בדברים הללו ולא עלו בידו כהוגן, ואין לי להאריך".

מדברי הרמב"ן עולה ששני קניינים כבי' לאדון בעבד, קנין למעשה ידיו שהוא כקנין פועל וקנין בגופו המכונה 'קנין איסור' שמתירו בשפחה כנענית. ולקנין השני של האיסור צריך שטר כדי להפקיע את איסורו. ולפי"ז רק מכרוהו בי"ד שמותר לו שפחה כנענית צריך גט שחרור אבל מוכר עצמו שאסור בשפחה כנענית אינו צריך גט שחרור.

וכך אמנם תמה הרשב"א (קידושין טז ע"א) שהביא דברי הרמב"ן: "ולפי דברי רבינו נ"ר מוכר עצמו שאין רבו מוסר לו שפחה כנענית א"צ שטר שחרור אלא במחילת גרעונו סגי ליה, וצריך תלמוד דהא סתמא תניא".

ה. אולם קשים מאד בדברי הרמב"ן המילים: 'קנין איסור שהוא אוסרו בבת ישראל ופוטרו ממקצת מצוות'. וכי מדוע נאסר בבת ישראל הרי הוא מותר בשפחה כנענית אולם מניין האיסור בבת ישראל ועוד שהרי מותר בשפחה כנענית רק אם יש לו אשה ישראלית שהאדון חייב לפרנסה, והיא ודאי שאינה נאסרת?!

ואין הדברים שגגה שיצאה מיד השליט, אלא אלו ממש (וביתר פירוט) דברי הריטב"א (קידושין טז ע"א) שכתב: "אלא שטר שחרור למה לי שטרא לימא ליה באפי תרי זיל אמר רבה זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול. פי' וקשיא לן היכי אמר דעבד עברי גופו קנוי דהא אית ליה יד לכל דבר ואין ידו כיד רבו לא לגבי מציאה (ב"מ י"ב א') ועירוב (עירובין ע"ט ב') ופדיון מעשר (גיטין ס"ה א') דבכולן מזכה על ידו ולא בשום מידי אחרינא, ואיכא למימר דאילו בעבד כנעני יש לרב בו שני קנינים קנין מעשה ידיו וקנין איסור שבו שאסור בבת ישראל, ומשום קנין איסור שבו לא סגי ליה בדברים דלימא ליה זיל וצריך גט שחרור להתירו בבת ישראל דומיא דגט אשה שצריכה גט להתיר איסור שבה ולא סגי לה בדברים, ולפיכך המפקיר עבדו אף על פי שיצא לחירות ופקע מעשה ידיו צריך גט שחרור, וכן עבד כנעני הנמכר לגוי כשלא כתב עליו אונו (גיטין מ"ג ב'), ומשום האי טעמא נמי אמר רבה דבעבד עברי נמי הא איכא צד קנין הגוף דקנין איסור שבעודו עבד מותר בשפחה כנענית ומפני קנין זה ודין איסור זה דרמי עליה בעודו עבד חשיב קנין הגוף להצריכו גט ולא סגי ליה בדברים, והשתא דאתינן להכי כי אמרינן דלא נפיק בדברים היינו להפקיע קנין איסור זה לאסרו בשפחה אבל קנין מעשה ידיו פקע בדברים והוה ליה דומיא דמפקיר עבדו שיצא לחירות וצריך גט שחרור, והוא הדין נמי שהמפקיר עבדו עברי יצא לחירות וצריך גט שחרור".

דברי הריטב"א ברורים שמחלק בין קנין איסור וקנין למעשה ידיו ועל האחרון מועיל הפקר ואי"צ פעולה קניינית להשתרר מאדונו. ובדבריו מפורש שעבד עברי אסור בישראלית.

ו. נראה לענ"ד, שישנה מחלוקת עקרונית בין הראב"ד ותוס' לרמב"ן בעניין הלאו של 'לא יהיה קדש'. את איסור קדשה מתרגם אונקלוס (דברים כג, יח): "לא תהי אתתא מבנת ישראל לגבר עבד ולא יסב גוברא מבני ישראל אִתָּא אַמָא".

היינו איסור לחיות עם מי שלא תופשים בו קידושין כגון אשה ישראלית לעבד כנעני או איש ישראל שיישא שפחה כנענית.

וכך מבאר זאת הרמב"ם בהלכותיו (הל' איסורי ביאה פי"ב הל' יא-יג):

"העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות וקבלו עליהם מצות שהעבדים חייבים בהם יצאו מכלל העכו"ם ולכלל ישראל לא באו, לפיכך השפחה אסורה לבן חורין, אחד שפחתו ואחד שפחת חבירו והבא על השפחה מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים, שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבדו העברי והיא מותרת לו שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה".

"ולא גזרו חכמים בדבר זה ולא חייבה תורה מלקות בשפחה אלא א"כ היתה נחרפת לאיש כמו שביארנו".

"אל יהי עון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מן התורה שגם זה גורם לבן לסור מאחרי י"י שהבן מן השפחה הוא עבד ואינו מישראל ונמצא גורם לזרע הקדש להתחלל ולהיותם עבדים הרי אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה".

לפי תוס' וסיעתו עבד עברי המותר בשפחה כנענית בתנאים מסוימים אינו עובר ב'לא יהיה קדש' – אלא יש כאן היתר מיוחד של התורה לעבד עברי בשפחה כנענית לשם יצירת ולדות לבעליו.

לרמב"ן ג"כ אינו עובר בלא יהיה קדש אולם מסיבה אחרת, לדעתו, עבד עברי ירד דרגה והוא אינו ישראל שלם אלא מעין עבד כנעני לשעה ולכן מותר בשפחה כנענית אולם כדין עבד כנעני נאסר בבת ישראל בתקופת עבדותו והוא עצמו 'קדש'.

ז. את דעת הרמב"ן בענין לאו זה ניתן ללמוד מהשגת הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה שנ"ה: "כתב הרב והמצוה שלש מאות וחמשים וחמש שנמנענו מלבעול בלא כתובה וקדושין והוא אמרו ית' לא תהיה קדשה מבנות ישראל ושאר דברי הרב. והנה זה הלאו על כל פנים לאו שבמנין הוא. וכבר הטיב הרב בפשטו באל תחלל את בתך להזנותה, אבל דברו בכתובה וקדושין אינו אמת. שהכתובה אינה מן התורה כלל והקדושין מצוה וקניין באשה. אבל אנחנו התנינו (ש"ה קיו – כ. ובפיה"ת) בענין הלאו הזה שתהיה המניעה בביאה אסורה שאין קדושין תופסין בהן. שכבר נתבאר בדבריהם שאין זונה בכל מקום בתורה בכהן ואתנן אלא באסורי הביאה שאין בהם קדושין. וכן הזכירו בכל לשון זנות שבא בתורה. אם כן אל תחלל את בתך להזנותה יזהיר מזה לפי שהאב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה [מתני' כתובו' מו ב] ולמכרה לשפחה וזוכה גם בקנס האונס והמפתה אבל אסר עליו למכרה למי שאין קדושין שלו תופסין בה. וכן גם לאו הקדשה כך הוא. ואם היה הלאו לנקבה הנבעלת ולזכר הבועל היה אומר ולא יהיה בכם קדשה וקדש כעניין לא ולכן דקדקו בספרי כפי משמעות הברייתא שהזכרנו בעיקר החמישי (עמ' קיח – כ. ופ' כי תצא) שהלאו הוא על אחרים שימנעו אותם על אבי הנערה בלאו דאל תחלל את בתך ועל בית דין בלאו דלא תזנה הארץ והם עצמם נכללים בו. ובעל התרגום (=אונקלוס) באמרו בנות ישראל ובני ישראל ייחד בזה שלא נתיחד עם העבדים שהיא גם כן ביאה שאין קדושין תופסין בה ואילו אמר לא יהיה קדש וקדשה היו העבדים נכנסין בו שהם חייבין במצות זולתי המקומות שפורט בהן כמו שאמר (פ' תצא כד, סנה' פו א) בגונב נפש מאחיו מבני ישראל. וזהו הענין המדוקדק בדיני התורה".

וא"כ עבד עברי שהותר בשפחה כנענית אין זה רק היתר אלא זהו סימן לכך שהשתנה מעמדו ההלכתי, ולכן כעבד הוא מותר כנענית אבל נאסר בישראלית שלא היתה אשתו בשעת מכירה לעבדות, מפני שהוא נחשב לגביה 'קדש' והיא אסורה בכך.

ח. על ההתחבטות בשאלת לא יהיה קדש בעבד עברי ניתן ללמוד מדברי המזרחי (רא"ם, שמות כא) שמביא את דברי המכילתא: 'אם בעל אשה ישראלית הוא'. וכן שנינו במכילתא: "אם בעל אשה הוא – בבת ישראל הכתוב מדבר. אתה אומר בבת ישראל או אינו אלא בכנענית, כשהוא אומר (פסוק ד): 'אם אדוניו יתן לו אשה'. הרי כנענית אמורה. הא מה תלמוד לומר: 'אם בעל אשה הוא' בבת ישראל".

"פירוש: האי 'אם בעל אשה הוא' א'בגפו יבא', דמיירי בישראלית, קאי, או אינו אלא א"בגפו יצא" הסמוך לו, דמיירי בכנענית קאי, והכי קאמר: אם עבר רבו ומסר לו שפחה כנענית ונהיה בעל אשה, אף על פי שלא היתה לו אשה ישראלית, 'ויצאה אשתו' הכנענית עמו, כשהוא אומר 'אם אדניו יתן לו אשה', הרי כנענית אמורה, הא מה תלמוד לומר 'אם בעל אשה הוא' בישראלית. אבל יש לתמוה, איך היה עולה על הדעת שנפרש 'אם בעל אשה הוא' אם עבר רבו ומסר לו שפחה כנענית, אף על פי (שבא אצלו עם) [שלא היתה לו] אשה ישראלית, והלא אפילו אם מסרה לו רבו אין לו רשות לישא אותה לעבור בלאו ד'ולא יהיה קדש' ו['לא תהיה] קדשה [מבנות ישראל'] (דברים כג, יח) דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין (קדושין מב ב). ועוד, מאי 'ויצאה אשתו עמו' הא כתיב (פסוק ד): 'האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו', ולא אשתו עמו, אפילו כשנשאה בהיתר, כל שכן כשנשאה בעבירה".

היינו אין שום הו"א מובנת בדברי המכילתא שאדוניו יוכל לתת לו שפחה כנענית באיסור (אם אין לעבד אשה מישראל) – הרי עובר בכך בלא יהיה קדש ולעבד עברי אסור לשאת אותה.

ט. לעומתו כתב בעל ההפלא"ה בפירושו פנים יפות (שמות פרק כא): "במכילתא אם בעל אשה הוא, בבת ישראל הכתוב מדבר, אתה אומר בבת ישראל הכתוב מדבר או אינו אלא מדבר בכנענית, כשהוא אומר אם אדוניו יתן לו אשה הרי כנענית אמורה, ותמה הרא"ם דהאיך אפשר לומר שעבר האדון והלא אפילו אם מסר' לו רבו אין לו רשות לישא אותה לעבור בלאו דלא יהיה קדש וכו', ועוד מאי ויצאה אשתו עמו הא כתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה והשאיר בתימא".

"ולענ"ד נראה דמזה ראיה לשיטת הרמב"ן והריטב"א ז"ל דאף במוכר עצמו דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית אפ"ה מותר הוא בשפחה, כמבואר בחידושי הריטב"א בקידושין דף ט"ו ע"א [ד"ה מוכר עצמו] ועיין בחידושינו שם, והיינו דס"ל דלאו דלא יהיה קדש לא שייך כלל בעבד עברי, דאי לאו הכי היאך התירה התורה לרבו למסור לו שפחה כנענית, לפ"ז מבואר לשון המכילתא דהא דאמר או אינו אלא בשפחה כנענית, היינו כשהעבד קנה לעצמו שפחה ואין לרבו זכות בה ובילדיה, אלא לפי"ז ליכא למימר ויצאה אשתו עמו שרבו חייב במזונותיה דפשיטא שאינו חייב במזונותיה דלא עדיפא משפחתו הכנענית שאינו חייב במזונותיה אע"כ דהא גופא קמ"ל קרא שמותר בשפחה כנענית, וקאי אדלעיל ויצא בגפו שלא יכול רבו למסור לו בע"כ שפחה כנענית, וע"ז אמר אם בעל אשה הוא שלקח בעצמו שפחה כנענית שהיא מותרת לו ואין לרבו זכות בה, והדר קאמר אם אדוניו וגו' היינו אם לא בא בגפו, וע"ז קאמר דע"ז לא צריך קרא כיון דכתיב אם אדוניו יתן לו אשה ממילא מוכח דמותר בשפחה מדהתירה התורה לרבו למסור לו כנ"ל".

וא"כ לשיטת הרמב"ן וסיעתו אין על עבד עברי לאו של 'לא יהיה קדש' ולכן אף שאדונֵי מוכר עצמו לעבד עברי אינו יכול לתת לו שפחה כנענית – העבד עצמו מותר בה – אבל במקביל לכך הוא נאסר בישראלית, אבל מותר באשתו שנשא קודם היותו עבד עברי2.

י. הסבר דומה בענין עבד עברי נמצא בחידושי הגר"ח (קידושין טז ע"א, מהגרי"ז זצ"ל):

"אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי. וכתבו הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ז"ל שיש קנין איסור שמותר בשפחה כנענית, וכבר הקשו הא במוכר עצמו ודאי גופו קנוי אף שאסור בשפחה כנענית, וגם קשה לומר דלמעשה ידיו לחוד לא יחשב לקנין הגוף, דא"כ אמאי אינו יכול לומר לו בפני שנים זיל, כמו שסובר הרמב"ן בעכו"ם הקנוי לישראל רק למעשה ידיו. עוד קשה מב"ק (דף קי"ג ע"ב) ע"ע גופו קנוי ולא חשיב הפקעת הלואתו אלא גזל גמור, והא כשישראל קנוי לעכו"ם ודאי שאין קנין איסור, וא"כ לפי דברי הריטב"א היה צריך להיות כהפקעת הלואתו. ועוד דלפי פשטות משמעות הריטב"א משמע שהשם גופו קנוי הוא רק על קנין איסור, אבל קנין הממון הוא רק שעבוד בעלמא למעשה ידיו, וא"כ אף אם יש קנין איסור ג"כ אין להחשב כ"א הפקעת הלואתו".

"והנראה לומר בזה, דבאמת אין בעבד עברי קנין מעשה ידיו בלחוד אלא דהוא דין מדיני ע"ע, והיינו שחידשה התורה שישראל יכול למכור את עצמו לעבד, ושחל עליו השם עבד ונעשה לחפצא של עבד, ובחפצא של עבד יש בו דין קנין מעשה ידיו ודין היתר שפחה, וזוהי הכוונה של עבד עברי גופו קנוי שנעשה לחפצא של עבד עברי, ומזה מסתעפים כל דיני עבד עברי, כמו חלה שאינו חייב להשלים...".