חבל נחלתו טז לד
סימן לד
מסקנות מדברי הר"ש סיריליאו במסכת שביעית
כתב הרש"ס בהסברת הברייתא מהתוספתא של אוצר בית דין (שביעית פ"ט ה"ד):
"וה"פ כל מי שהיה מביא פירות לתוך ידן דאית בהו קדושת שביעית כגון לימוניש דעושין מהן כבש ואוצר ובולבסין שקורין וירדינג'יאש שעושין מהן כבש דאית בהו קדושת שביעית דבתר לקיטה אזלינן בהו מיד בכניסת תשרי, הילכך נותנין לו מהן ג' סעודות וכל זה היה בתחילת שנה שביעית ומפירות ששית דאית בהו קדושה מחמת לקיטתן בשביעית מוסרין ליד הבי"ד והבי"ד מצמצמין להן ואין נותנין אלא לכאו"א נותנין כדי יומו בלבד והשאר מכניסין לאוצר שבעיר עד שמגיע ביעור של אלו. וכל פירות האילן דאין בהן קדושת שביעית בשנת שביעית דהא בתר שליש אזלינן בהו ושליש דידהו קמי ר"ה היה"...
מדברי הרש"ס עולה ש'לימוניש' שהוא לימון – רא"ש (כלל כב סי' ב והו"ד בב"י או"ח סי' שכ), רבינו ירוחם (תולדות או"ח ני"ז ח"ז), לקט יושר (ח"א (אורח חיים) עמ' ס ע"ג). בלימון אין הולכים אחר הבאת שליש כשאר אילנות אלא אחר לקיטה. ומכאן ראיה גדולה לשיטת הסוברים שבלימון כבאתרוג (ויש אומרים כל פרי הדר) הולכים אחר לקיטה ולא אחר הבאת שליש ולא אחר חנטה.
'בולבוסין שקורין וירדינג'יאש' הם כנראה1 חצילים – כפתור ופרח (פרק נו): "הפרי הנאכל הרבה בארץ הצבי ובארץ אנדלוס ושמו אל בדאנגאן ובלשון לעז אל ברגניאש2". ובילקוט יוסף (קצוש"ע או"ח סי' רג) בערבית 'בדיג'אן'. ונראה שחצילים, לשיטת הרש"ס, הם ירק רב שנתי שנאכל (עי' הערה 2) שאין לו ביעור3, ולכן כבישתו והכנסתו לאוצר מועילה לאכול ממנו עד שכלה מן האוצר, שכן הוא כלה לחיה מן השדה מיד בתחילת החורף מפני שהוא גדולי קיץ, ואם הוא חייב בביעור אין טעם לכובשו בשמיטה אולם אם כובשים אותו נשמר לכל השמיטה וכיון שאין לו ביעור אפשר לחלקו מאוצר בית דין במשך השנה.