חבל נחלתו טז ח
סימן ח
בישלה בשוגג לאחר שקבלה שבת
שאלה
אשה הדליקה נרות שבת, לאחר ההדלקה נזכרה ששכחה להכין אוכל לשבת, עוד לפני השקיעה היא בישלה והעמידה על הפלטה של שבת. האם מותר לאכול את התבשילים שבישלה לאחר שקבלה שבת בטעות?
תשובה
א. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' רסג סי"ז): "י"א שמי שקבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה".
ורמ"א הגיה: "ומותר ליהנות מאותה המלאכה בשבת. וכ"ש במו"ש, מי שמאחר להתפלל במו"ש או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לומר לחבירו ישראל שכבר התפלל והבדיל לעשות לו מלאכתו להדליק לו נרות ולבשל לו, ומותר ליהנות ולאכול ממלאכתו, כן נ"ל".
הלכה זו בשו"ע עוסקת במי שביקש שיעשו עבורו מלאכה בתוספת שבת, כאשר הוא כבר קיבל עליו שבת או שאיחר מלהוציא שבת והאם מותר לו לבקש שיעשו זאת עבורו והיתר ההנאה שלו מתוצאות המלאכה עבורו.
בהלכה זו עסקתי בהרחבה בספרי בחלק ז סימן ה.
השאלה שלפנינו היא: האם מי שקבל עליו שבת בזמן תוספת שבת ועשה מלאכה בשוגג או אף במזיד קנסו אותו שאסור לו לאכול או ליהנות מ'חילול שבת' מעין זה.
כתב בדרכי משה (הקצר או"ח סי' רסג ס"ק ח): "מיהו בתוספת הכנסת שבת צ"ע אם שרי ליהנות מן המלאכה שאחרים עושין לו דהא בעירוב תבשילין אסור אם אינו מקנה קמחו לאחרים והן עושין לעצמן אבל בלאו הכי אסור דאין לחלק בין עירוב תבשילין שלא עשה כתקנת חכמים ולכן אסור ליהנות ממה שאחרים עושין לו אבל כאן דלא עבר אתקנתא דרבנן שרי דהא התוספות כתבו פרק ב' דביצה (יז. ד"ה אי אמרת) דכל דבר דאסור לעשות לעצמו גם אחרים אסורין לעשות לו, ואף על גב דמדברי רש"י (שם) משמע דשרי, מכל מקום לפי המסקנא דהתם דצריך לאקנויי קמחו לאחרים גבי עירוב תבשילין אם כן הוא הדין כאן: מיהו נראה דאף לדברי הר"ן והתוספות אם אחרים עברו ועשו לו או עשו לעצמן ודאי מותר ליהנות בו, דאף בעירובי תבשילין לא קא מבעיא להו בגמרא אלא אם עבר ואפה בעצמו, אבל אם אחרים עשו לעצמן או עברו ועשו לו ודאי שרי ליהנות, דאף עירובי תבשילין דהתם אסור לומר לאחרים לעשות מלאכתו. ואפשר דגם הר"ן מודה לדברי הרשב"א דשרי לענין דינא אלא שדחה ראיות הרשב"א, וכן נראה מדברי מהר"י ווייל שאכתוב בסמוך דשרי דלא הוה דין תוספת זו כדין שבת גמור, וכל שכן לדברי הרשב"א דמתיר לומר לו לעשות לו מלאכה כל שכן דמותר ליהנות ממנה דהא לא שנא. וכתב מהר"י ווייל בתשובותיו סימן קי"ו דאם קיבל עליו שבת שעה או ב' קודם הלילה יכול לומר לגוי להדליק נר דהרי מקצת ישראל עדיין עושין מלאכה כל שכן דלדידיה אמירה שריא".
ונראה לענ"ד שמכמה טעמים ניתן להקל בכך, ובדיעבד לאחר שעשתה, מותר לאחרים ואף לה לאכול מבישוליה.
ב. בסימן שיח (ס"א) פסק השו"ע: "המבשל בשבת, (או שעשה אחת משאר מלאכות), (טור), במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד; ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד"...
וא"כ לפי פסיקת השו"ע מי שבישל בשבת עצמה, בשוגג אסור לו לאכול מהתבשיל וכן לאחרים עד מוצ"ש, ואיסור זה הוא קנס מדברי חכמים ואינו מן התורה.
אולם המשנה ברורה (סי' שיח ס"ק ז) העיר: "גם לאחרים – הנה בגמרא פליגי בענין שוגג ומזיד ר"מ ור' יהודה ודעת השו"ע הוא דעת ר' יהודה שכן הסכימו הרי"ף והרמב"ם והגאונים, והגר"א הסכים בבאורו לשיטת התוספות וסייעתם דפסקו כר' מאיר דבמזיד אסור בין לו בין לאחרים עד מו"ש ובשוגג מותר גם לו מיד. ובמקום הצורך יש לסמוך על זה בבשול בשוגג".
וא"כ השו"ע פסק שקנסו למבשל בשבת כר' יהודה, אולם דעת הגר"א שהלכה כתוס' שבמזיד דינו כשוגג של ר' יהודה ואסור לו ולאחרים עד מוצ"ש, אבל בשוגג מותר אף לו מיד וכש"כ לאחרים. וא"כ לא יהא חמור שוגג של מי שבישל בתוספת שבת משוגג דשבת.
ואף במזיד יש פנים לומר שכיון שכל חיוב תוספת שבת הוא מצד מצות עשה כאמור בביאור הלכה (סי' רסא לס"ב ד"ה י"א): "ודע דלענין זמן בע"ש אין נ"מ כ"כ דלשניהם מתחיל האיסור מלאכה אחר שקיעת החמה ולא קודם ואדרבה להגר"א לשיטתו חמיר יותר דלדידיה שפוסק כשיטת הגאונים תיכף משתשקע החמה דהיינו משעה שנכסה החמה לעינינו הוא בכלל בהש"מ ויש בזה ספק איסור סקילה משא"כ תוספת שבת אין בה כ"א עשה בעלמא וגם דתלוי ברצונו בזמן ג' מילין שאחר השקיעה כמבואר בשו"ע".
ג. סיבת ההיתר של אמירה לאחר לעשות עבורו מלאכה בתוספת שבת היא שניתן להישאל על תוספת שבת, כיון שכל חיובו בה הוא כדין נדר וכפי שבארתי בתשובתי שנזכרה לעיל.
ובשולחן ערוך (או"ח סי' רסג סי"ד) פסק: "אם ביום המעונן טעו צבור וחשבו שחשיכה והדליקו נרות והתפללו תפלת ערבית ש"ש, ואח"כ נתפזרו העבים וזרחה חמה, א"צ לחזור ולהתפלל ערבית אם כשהתפללו היה מפלג המנחה ולמעלה; ואם יחיד הוא שטעה בכך, צריך הוא לחזור ולהתפלל תפלת ערבית. ולענין עשיית מלאכה בין ציבור בין יחיד מותרים, דקבלת שבת היתה בטעות. וי"א שאותם שהדליקו נרות אסורים בעשיית מלאכה ושאר אנשי הבית מותרין. וי"א שאותו נר שהודלק לשם שבת אסור ליגע בו ולהוסיף בו שמן, ואפי' אם כבה אסור לטלטלו".
וא"כ כשם שבטעות הנובעת מיום המעונן מי שקיבל את השבת בטעות אי"צ להישאל על כך ומותר לו לעשות מלאכה נראה שכן הדין במי שקיבל את השבת מחמת טעות אחרת, נהי שצריך להישאל, אבל כיון שלא נשאל ועשה מלאכה – האוכל לא יאסר אם בשלו. וכשם שאם נדר שלא לבשל בזמן מסוים ובישל – האוכל לא נאסר ה"ה כאן.
ד. כתב בערוך השולחן (או"ח סי' רסא ס"ב): "וזהו שכתב רבינו הב"י בסעי' ב' י"א שצריך להוסיף מחול על הקדש ע"ש וכתב בלשון י"א משום דהרמב"ם והטור לא הזכירו זה רק בתוספת יוה"כ לעניין עינוי בלבד כמו שכתבו בהלכות יוה"כ וזה תלוי בסוגיא דיומא שם מיהו רוב רבותינו הבה"ג והרי"ף והרא"ש והסמ"ג והסמ"ק ויריאים והר"ן והמגיד משנה פסקו דיש מן התורה תוספת שבת ויו"ט"...
ונראה שכיון שלפי הרמב"ם והטור אין דין תוספת שבת ואין דין הוספה מחול על הקודש בשבת, אף לשיטה המחמירה וסוברת שיש דין תוספת מחול על הקודש בשבת אם בישל בזמן תוספת שבת אינו אוסר את האוכל שבושל מאכילה1.
ה. עוד נראה להוסיף שאולי האיסורים שעשתה לאחר שקבלה שבת אינם אסורים אלא מדרבנן, ואמנם היא הדליקה אש והניחה עליה תבשילים אולם אם תבשילים אלו היו כבר מבושלים כל צרכם ואולי פושרים ורק היה צורך לחממם ואין בכך איסור תורה. וא"כ ודאי שאין אוסרים את האוכלים שאותם חממה.
כתב המשנה ברורה (סי' שיח ס"ק ג): "אחת משאר מלאכות – ואם היא מלאכה דרבנן עיין בביאור הגר"א שהאריך להוכיח דלכו"ע אם עשה אותה בשוגג אין לאסור בדיעבד ליהנות ממנה ועיין בבה"ל".
ובס"ק ב העיר: "וכל שיש ספק פלוגתא בזה אי הוי בכלל בישול או לאו או בשאר מלאכות כה"ג אין לאסור בדיעבד דכל האיסור הזה הוא רק מדרבנן שקנסוהו וספיקא דרבנן לקולא [פמ"ג באות יו"ד וכעין זה כתב המג"א בסימן שכ"ג סקי"א ועיין בסקל"ב וצע"ק]".
ונראה שה"ה במקרה שלפנינו כיון שיש ספק אם עשתה איסור מן התורה בבישול בזמן תוספת שבת אין לקנוס על כך.
ו. והביא בחשוקי חמד (שבת קמח ע"ב) שאלה בשוכר שכיר ולא שילם לו ו"שכח וקיבל שבת והתפלל ערבית מבעוד יום, ועכשיו נזכר שלא שילם שכר שכיר בזמנו".
והשיב: "כעין שאלה זו נשאל בשו"ת 'תורה לשמה' (שאלה קיז) והשיב דקבלת השבת נחשבת לקבלה בטעות, וכעין מה שכתב הט"ז (סימן תר) לגבי הקהילה שגנבו מהם את השופר בראש השנה שחל להיות בערב שבת, ושלחו שליח להביא שופר, והגיע השליח ביום שישי לאחר שכבר קיבלו שבת, וכתב הט"ז דהוי קבלת שבת בטעות. עוד כתב ה'תורה לשמה', דאם יש בכפר ג' שיתירו לו את קבלת השבת, טוב שישאל על קבלתו. ואף על גב דאלו נדרי מצוה ואין נשאלים עליהם אלא מתוך הדחק, אין לך מתוך הדחק גדול מזה, עכ"ד".
ובחשוקי חמד (מגילה ל ע"ב) הביא: "אולם כתב הט"ז (סימן תר סק"ב) הובא דבריו במשנ"ב (סק"ז) קהל ששלחו לעיר אחרת להביא להם שופר ונתעכב השליח עד סוף יום ב', ור"ה היה ביום ה' וביום וא"ו, וכשבא עם השופר כבר התפללו ערבית של שבת, אבל היה עוד היום גדול, כתב הט"ז דיתקעו בשופר בלא ברכה, משום שקבלת השבת הרי היא קבלה בטעות, שאילו היו יודעים שהשופר בדרך לא היו מקבלים את השבת, ודומה ליום המעונן שאין קבלת השבת חלה מאחר והיא בטעות. ולכאורה יתכן שגם בעניננו הקבלה שלהם היא בטעות ואפשר לקרוא ויחל".
"וכעין זה כתב בשו"ת שואל ומשיב (תניינא ח"ב סימן כג) שאשה שקבלה שבת בהדלקת נרות, ושכחה להפריש חלה, דקבלת שבת שלה היא בטעות, שאם היתה זוכרת שלא הפרישה חלה לא היתה מקבלת שבת, עד שתפריש חלה דהן משלשה מצות שלה והנשים זהירות בה, ובפרט בערב שבת".
ואף שכאן לא נשאלה על קבלתה וגם אין זה עירובי תבשילין או הפרשת חלה שהם דרבנן נראה שאין התבשילים נאסרים. ועי"ע בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' צו) ובשו"ת מגדנות אליהו (ח"א סי' פו).
מסקנה
מה שבשלה אחר שקבלה שבת בטעות, כיון שבשלה בתוך זמן תוספת שבת – התבשילים לא נאסרו.