חבל נחלתו טו נח
סימן נח
מציאת כסף ברכב שכור
שאלה
אדם מישראל שכר מכונית מחברת השכרה מסניף מסוים, אגב שימושו ברכב
מצא סכום כסף גדול תחוב במקום כלשהו. האם הכסף שייך לו או שצריך לאתר
את המאבד ולהשיב לו?
תשובה
א. מעורבים בשאלה שלשה גורמים אשר יכולים לטעון לבעלות על הכסף:
המאבד, המוצא וחברת ההשכרה.
נדון בתחילה בחברת ההשכרה ואח"כ נחזור לדון בשאלה.
ברור שהכסף אין מקורו בחברת ההשכרה, ואפילו אם הם השתמשו ברכב שכור
לסידורים או לתיקונים, השימושים הללו ארעיים ומקריים ולכן אין מישהו מעובדי
חברת ההשכרה מניח כסף של החברה במקום מוצנע במכונית.
כמו"כ, אפילו אם זו אבידה – לחברת ההשכרה ודאי אין שום זכות בממון,
והמכונית שהיא לעניין קניין כחצר אינה קונה לה.
כתב הרא"ש (ב"מ פ"ב סי' ט): "מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו. גמ': תנא
מפני שיכול לומר של אמוריים היו. וחצירו אין קונה לו בדבר שאין עתיד להמצא.
וכן מוכח לקמן (דף כז, א) גבי הלוקח מן התגר דהרי אלו שלו ולא אמר קנה להו
תגר כשהיו ברשותו כיון דאין עשוין להמצא... וחצירו לא קני ליה אחר שיצאו
מרשות הנכרים דכיון שהוא פונדק ומשכירו תמיד אין עתיד לימצא לבעל החצר".
וכך כתב הש"ך (חו"מ סי' רס ס"ק יח): "הרי הם של מוצאם – וחצרו לא קנה
משום דלא סמכה דעתיה כיון דרבים נכנסים ויוצאים, ואפילו איתא בחנות לא
מהני עומד בצד חצרו אלא היכא דמצי לשומרו ויכול לעכב שלא יטלוהו אחרים
אבל הכא כיון דלא ידע דאיתי' שם ורבים מצוים שם לא קניא ליה חצרו, כ"כ
הרא"ש ור"י וכ"כ נ"י בשם הרשב"א והר"ן".
וא"כ חברת ההשכרה שמקבלת את הרכב משוכר, מנקה אותו, בודקת את
תקינותו ומשכירה לשוכר חדש, אין לה שום תביעת בעלות שהמכונית שהיא רכוש
החברה קונה לה. והראיה שבדבר שאין עתיד להימצא אינה קונה, שאף שבדקו
את המכונית וניקוה לפני העברתה לשוכר האחרון בכ"ז לא מצאו את הכסף.
ב. צריך לדון א"כ על הכסף הנמצא האם יש יסוד להניח שבעליו התייאש ממנו.
פסק בשולחן ערוך (חו"מ סי' רס ס"ט): "כל המוצא אבידה, בין שיש בה סימן בין
שאין בה סימן, אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה, שמא בעליה הניחוה שם עד
שיחזרו לה, אם יבא ליטלה, והיה דבר שאין בו סימן, הרי איבד ממון חבירו, שהרי
אין לו בה סימן להחזיר בו. ואם היה דבר שיש בו סימן, הרי זה הטריחן לרדוף
אחריה ולתת סימניה. לפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה. אפילו
נסתפק לו הדבר, ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח, הרי זה לא יגע בו, ואם עבר
ונטלו אסור לו להחזירו לשם. ואם היה דבר שאין בו סימן, זכה בו ואינו חייב
להחזירו. וכל דבר שיש בו סימן, בין ספק הנחה בין בדרך נפילה, בין ברה"י בין
בר"ה, חייב להכריז".
היינו, ראשית יש לבדוק האם מדובר בדרך הנחה או בדרך נפילה. בדרך נפילה
ואין בו סימן אינו צריך להכריז, וכיון שאין בו סימן בעליו התיאש ממנו והרי הוא של
המוצא. בדרך נפילה ויש בו סימן בחפץ עצמו או במקומו או בדרך הנחה המאבד
לא התיאש ולכן המוצא צריך להכריז.
במקרה הנוכחי יש סימנים: מספר השטרות וסכום הכסף, ומקום ההינוח במכונית
המלמד שאין הכסף בדרך נפילה, ולכן מן הראוי להכריז ולא ליטלם לעצמו.
ג. במקרה הנוכחי, הוא חייב ליטול את הממון ולא להשאירו במכונית, כיון שהיא
תוחזר ממנו לחברת ההשכרה וממילא בעל הממון לא יוכל למצוא את ממונו.
אולם כיון שהממון הונח ולא נפל ממנו, ומקום ההינוח מוכיח על כך, ממילא הוא
אינו יכול ליטול את הממון לעצמו אלא צריך להכריז עליו.
ד. ההכרזה במקרה זה והקשר בין המוצא למאבד אינו פשוט. חברת ההשכרה
אינה מוכנה למסור שמות או טלפונים של שוכרים קודמים, אלא מציעה שהיא
תשאל אותם במספר הטלפון אם לא השאירו משהו ברכב.
ולכן הוריתי לשואל שיאמר לחברת ההשכרה שהוא מצא פריט חשוב במכונית
ששכר ולהשאיר את מספר הטלפון שלו, והיה אם מי מהשוכרים האחרונים יאמר
ששכח ויאמר את סימני השכחה למוצא, המוצא יחזיר לו את הממון.
ה. שאלה נוספת שצריך לעיין בה היא אולי המאבד הוא נכרי ולנכרי אין צריך
להשיב אבידה ככתוב בסנהדרין (עו ע"ב): "אמר רב יהודה אמר רב: ...והמחזיר
אבידה לנכרי – עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלח
לו".
ומפרש רש"י:
"והמחזיר אבידה לנכרי – השווה וחבר נכרי לישראל, ומראה בעצמו שהשבת
אבדה אינה חשובה לו מצות בוראו, שאף לנכרי הוא עושה כן שלא נצטווה
עליהם".
"רוה – נכרים ששבעים ואינן צמאין ליוצרם, צמאה – זו כנסת ישראל שצמאה
ותאיבה ליראת יוצרה ולקיים מצותיו".
ולכאורה אם הוא מפרסם שמצא והמאבד נכרי, יצטרך להשיב לנכרי.
ונראה שאזלינן בתר רובא ורוב הציבור הוא ישראל, ולכן אף אם יתברר שצריך
להשיב לנכרי ישיב, שהרי אינו משווה נכרי לישראל אלא הרי זה כפורש מצודה
להציל תינוק והעלה עמו דגים או מרבה בשיעורים בקוטף פרי לחולה בשבת והיה
בעוקץ פרי נוסף.
ואולי אף צריך מלכתחילה להחזיר לנכרי כפי שפוסק שולחן ערוך הרב (או"ח סי
שו סכ"ה): "מי שאבדה לו אבידה מותר שיכריזו בשבת שמי שיודע בה יבא ויגיד
ואפילו האבידה היא דבר שאסור לטלטלו בשבת מפני שהשבת אבידה מצוה
ולומר למי שיודע ממנה שישיבנה אמירה זו מחפצי שמים שמותרים בשבת (ונהגו
להכריז גם על אבידת נכרי מפני דרכי שלום שאנו מצווין מדברי סופרים להתנהג
עמהם בדרכי שלום והרי זה כעין מצוה כמ"ש בסי' שכ"ה)".
ועוד יש להקשות האם אין חיוב השבת אבידה משום קידוש השם כאמור
בירושלמי (ב"מ פ"ב ה"ה), וק"ו אם התכוין להשיב לישראל והתברר שהמאבד
נכרי, ואינו יכול לסגת וליטלה לעצמו:
"שמעון בן שטח הוה עסיק בהדא כיתנא אמרין ליה תלמידוי ר' ארפי מינך ואנן
זבנין לך חדא חמר ולית את לעי סוגין. ואזלון זבנון ליה חדא חמר מחד סירקאי
ותלי ביה חדא מרגלי. אתון לגביה אמרין ליה מן כדון לית את צריך לעי תובן. אמר
לון למה אמרין ליה זבנינן לך חד חמר מחד סירקיי ותלי ביה חדא מרגלי. אמר לון
וידע בה מרה אמרין ליה לא, א"ל לון איזל חזר. לא כן אמר רב הונא ביבי בר גוזלון
בשם רב התיבון קומי רבי אפילו כמאן דמר גזילו של עכו"ם אסור כל עמא מודיי
שאבידתו מותרת. מה אתון סברין שמעון בן שטח ברברין הוה. בעי הוה שמעון בן
שטח משמע בריך אלההון דיהודאי מאגר כל הדין עלמא. ויידא אמרה דא רבי
חנינה משתעי הדין עובדא רבנין סבייא זבנין חד כרי דחיטין מאילין דאיסרטוס
ואשכחון ביה חדא צררא דדינרי וחזרוניה להון אמרין בריך אלההון יהודאי. אבא
אושעיה איש טורייא אמרה אהין להן. לי אהן מהו חשוב עלי אית לי טבין מיניה
אית לי סוגין מיניה. א"ל אורייתא גזרת דנחזור אמר בריך אלההון דיהודאי. ר'
שמואל בר סוסרטיי סלק לרומי אובדת מלכתא דילנית דידה ואשכחיה. אפקת
כרוז במדינתא מאן דמחזר לה בגו שלשים יומין יסב אכן ואכן. בתר שלשים יומין
איתרים רישיה. לא חזריה גו שלשים יומין. בתר שלשים יומין חזריה אמרה ליה לא
היית במדינתא אמר לה אין. אמרה ליה ולא שמעת קלא דכרוזא אמר לה אין.
אמרה ליה ומה מר. אמר לה מאן דמחזר לה גו שלשים יומין יסב אכן ואכן בתר
שלשי' יומין יתרים רישיה. אמרה ליה ולמה לא חזרתוניה גו שלשים יומין אמר לה
דלא תימרון בגין דחלתיך עבדית אלא בגין דחלתיה דרחמנא. אמרה לי' בריך
אלהון דיהודאי2".
וא"כ כיון שיש בדבר קידוש השם, מותר להשיב לנכרי.
ו. נראה לענ"ד שכיון שהמציאה היא ממון, הוא אינו צריך להיות שומר אבידה עליו,
אלא יכול לרשום לעצמו את כל סימני האבידה: סכום הממון, סוגי השטרות
מקומם ברכב, סוג הרכב מספרו ומתי נכנס הרכב לרשותו. ואח"כ יטול את הכסף
לעצמו, ואם מישהו שיזדהה כשוכר רכב מאותה חברה ומאותו סניף יזדהה בטלפון
כשוכח הכסף ברכב שכור, יברר עמו את כל הסימנים ואם הוא אמנם המאבד
ישיב לו את כספו.
ועי' שו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' מד).