חבל נחלתו טו לה

<< · חבל נחלתו · טו · לה · >>

סימן לה

שפיר מרוקם לפדיון הבן

שאלה

האם בן ראשון שנולד אחר הפלה צריך אביו לפדותו פדיון הבן. האב העיד שהיה

גוש בשר בגודל כאגרוף בתוך הדם של האם שיצא עם ההפלה? (ההפלה היתה

בבית ולא בבית חולים.)

תשובה

א. המשנה בבכורות (פ"ח מ"א) מלמדת: "יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן"...

מפרש ר' עובדיה מברטנורא:

"יש בכור לנחלה – ליטול פי שנים".

"ואינו בכור לכהן – לתת לכהן פדיונו חמשת סלעים".

עולה שבכור לכהן צריך להיות פוטר (=פותח) רחמה של האשה, ואם קדמו נפל

פטור אביו מפדיון הבן ומנתינה לכהן חמישה סלעים.

ממשיכה המשנה: "איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן: ...והמפלת כמין בהמה

חיה ועוף דברי רבי מאיר וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת האדם. המפלת

סנדל או שליא ושפיר מרוקם והיוצא מחותך הבא אחריהן בכור לנחלה ואינו בכור

לכהן".

מבאר ר"ע מברטנורא:

"וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת אדם – לא חשיב פטר רחם, והבא אחריו הוי

בכור לכהן. והלכה כחכמים".

"או שליא – דאין שליא בלא ולד אלא שנימוח, ומיהו פטר רחם הוי".

"ושפיר מרוקם – חתיכה של בשר שמרוקם בה צורת העובר. ועל שם שעשויה

כשפופרת של ביצה קרויה שפיר".

עפי"ז עולה שנפל ממש שהוא כבר גדול צריך שיהיה בו מצורת אדם ורק אז פוטר

את הבא אחריו מפדיון. לעומת זאת בשפיר מרוקם די בחתיכה של בשר אע"פ

שאין לה עדיין צורת אדם. וא"כ במקרה דנן פטור מפדיון.

ב. התויו"ט על אתר מפנה לפירוש רע"ב לפ"ג מ"ב בנדה. שם המשנה מלמדת

לגבי טומאת יולדת: "המפלת מין בהמה חיה ועוף בין טמאין בין טהורים אם זכר

תשב לזכר ואם נקבה תשב לנקבה, ואם אין ידוע תשב לזכר ולנקבה דברי רבי

מאיר, וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד".

היינו טומאת לידה לפי ר"מ היא אף בהפלת צורה כלשהיא של בע"ח (עי' פי'

הרמב"ם למשנה זו), ולפי חכמים רק כשיש בו מצורת אדם.

מפרש ר' עובדיה מברטנורא: "וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד –

הכל מודים בנולד גופו כצורת חיה ופניו פני אדם, שהוא חשוב ולד. גופו אדם ופניו

פני חיה, הרי הוא חיה ואין זה ולד, דבתר צורת פנים אזלינן. לא נחלקו אלא במי

שקצת פניו כפני אדם, וקצת כפני בהמה, ואפילו רוב פניו כפני אדם ועין אחת

שבראשו בלבד כעין של בהמה, רבי מאיר אומר כל צורת אדם צריכה, וכיון שיש

לו עין כבהמה אין זה ולד. ורבנן סברי, כל שאין בו מצורת אדם כלל ואפילו מקצת

צורה אין לו, אינו ולד, אבל יש בו מקצת צורה, הרי זה ולד. והלכה כחכמים".

המחלוקת בצורת אדם מקבילה למחלוקתם בפטירת הבא אחריו מפדיון. ועולה

ממנה שאין המדובר בשבועות הראשונים בהם עדיין לא מבחינים בפנים ואיברים

אלא כשיש בו כבר צורה כלשהיא.

ג. במשנה הבאה בנדה (פ"ג מ"ג) נאמר: "המפלת שפיר מלא מים מלא דם מלא

גנונים אינה חוששת לולד ואם היה מרוקם תשב לזכר ולנקבה".

פרש הרמב"ם: "כבר בארנו כמה פעמים כי שפיר גוף של בשר... ומרוקם הוא

שניכרת בו צורת האדם ואפילו דק ככל האפשר".

וכן ר' עובדיה מברטנורא: "שפיר – חתיכה של בשר. ואם יש בה צורת אדם נקרא

שפיר מרוקם. ואני שמעתי שהוא כשפופרת של ביצה, לפיכך נקרא שפיר".

וא"כ במקרה שלפנינו שהבחינו בגוש בשר בלבד, אבל לא התבוננו ולכן לא

הבחינו בו בצורת אדם – צריך הבא אחריו פדיון הבן, מספק.

וכך כתב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פ"י ה"ב-ג):

"היתה צורת האדם דקה ביותר ואינה ניכרת בעליל הרי זו תשב לזכר ולנקבה וזהו

הנקרא שפיר מרוקם".

"אי זה הוא שפיר מרוקם תחלת ברייתו של אדם גופו כעדשה, שתי עיניו כשתי

טיפי זבוב מרוחקות זו מזו, שני חוטמיו כשתי טיפי זבוב מקורבות זה לזה, פיו פתוח

כחוט השערה, וחיתוך ידים ורגלים אין לו"...

ולגבי פדיון הבן כתב בהלכות ביכורים (פי"א הי"ד): "...וכן הבא אחר הנפלים כל

נפל שאמו טמאה לידה הבא אחריו אינו פטר רחם, וכל נפל שאין אמו טמאה לידה

כמו המפלת כמין דגים וחגבים או המפלת יום ארבעים וכיוצא בהן הבא אחריו

בכור לכהן וחייב לפדות".

ונראה לפי דבריו שבמקרה כשלנו שלא בדקו אם יש צורת אדם מספק יצטרכו

לפדות את הבא אחריו.

אמנם הטור (יו"ד סי' שה) לא הזכיר כלל שצריך בשפיר מרוקם צורת אדם וז"ל:

"וכן המפלת כמין בהמה חיה ועוף שחצי פרצוף פניהם דומה לצורת אדם או סנדל

או שליא או שפיר מרוקם".

אולם הפרישה הזכיר זאת: "ופירוש שפיר מרוקם. חתיכה של בשר ויש בה צורת

אדם. עד כאן המגיה".

וכן בהלכות גדולות (סי' עג – הלכות בכורות עמ' תרעב) לא נזכר ששפיר מרוקם

צריך להיות בצורת אדם או בצורת עובר. וז"ל: "והמפלת סנדל או שליא ושפיר

מרוקם והיוצא מחותך הבא אחריהן בכור, ואין בכור לכהן".

בשולחן ערוך (יו"ד סי' שה סכ"ב) פסק: "בן ח' חדשים שהוציא ראשו והוא חי,

והחזירו ומת, או בן ט' שהוציא ראשו, אפילו אחר שמת, והוחזר ואח"כ יצא אחיו

וילדה ולד קיימא, אינו פטר רחם, שהרי נפטר בראשו של ראשון, ומשתצא פדחתו

פוטר הבא אחריו. וכן המפלת כמין בהמה, חיה ועוף שחצי פרצוף פניהם דומה

לצורת אדם, או סנדל או שליא או שפיר מרוקם (פי' חתיכה של בשר כצורת

סנדל. ופי' שליא, הכיס שהעובר מונח בתוכו. ופי' שפיר מרוקם, חתיכה של בשר

ויש בה צורת אדם, ערוך) או שיצא הולד מחותך איברים איברים, הנולד אחר כל

אחד מאלו אינו פטר רחם (לשון טור)".

הפירוש בסוגריים ששפיר מרוקם הוא "חתיכה... צורת אדם". אינו מהשו"ע אלא

מהרמ"א. אמנם לפי אופן הגהתו הוא אינו נראה כחולק אלא כמוסיף.

אם נפרש שמחלוקת ראשונים לפנינו האם צריך בשפיר צורת אדם או לאו, נצטרך

לפדיון הבן מצד ספק בפסיקה.

ד. אולם נראה לומר שאין כאן מחלוקת בין הפוסקים, וכולם מודים ששפיר מרוקם

היינו תחילת היווצרות האיברים. ופירוש מרוקם היינו שנוצרו האיברים.

המקור למושג 'מרוקם' הוא מתהלים (קלט, טו): "לֹא נִכְחַד עָצְמִי מִמֶּךָּ אֲשֶׁר

עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ". ומפרש הרד"ק: "ואמר בו רֻקַּמְתִּי, דימה

מעשה היצירה בגידים ובעצמות ובבשר ובעור למעשה הרקמה שהוא על פנים

רבים ועל מהלכים מסתבכים".

ורש"י (כריתות ז ע"ב ד"ה שיליא) פרש: "ושפיר היינו עור הולד מרוקם שיש בתוך

השפיר צורת איברים קטנים". וכן רע"ב (כריתות פ"א מ"ג).

והראב"ד בבעלי הנפש (שער הפרישה סי' א) כתב: "ואיכא מאן דאמר דוקא

שהפילה שפיר מרוקם (=אז טמאה לידה), פירוש מצוייר בצורת אברים, כדתניא

בבריתא (נדה כה, א) איזהו שפיר מרוקם, תחלת ברייתו כרשון, פי' כסלעם (=מין

חגב), שתי עיניו כשתי טפין של זבוב, שתי חוטמיו כשתי טפין של זבוב, שתי

זרועותיו כשתי חוטין של זהורית של שתי, שתי יריכותיו כשני חוטין של זהורית של

ערב וכו', וחתוך אצבעות ידים ורגלים אין לו. אבל שאינו מרוקם לא, דהיינו גוף

אטום ופחות ממנו, מפני שזה אין לו צורת זרועות ולא יריכים ולא עינים ולא אזנים

ולא חוטמין ולא חתוך שפתים, אלא צורת ראש וגוף בלבד, ולכן נקרא שפיר מפני

שהוא כעין שופר, אי נמי כשפופרת של ביצה".

וא"כ כל שאין לו חיתוך איברים אינו עדיין בגדר שפיר מרוקם ואינו פוטר את הבא

אחריו.

לגבי השאלה שלפנינו, כיון שהאב מעיד שהיתה בהפלה חתיכת בשר בגודל

כאגרוף – 8-9 ס"מ2, בגודל כזה כבר יש ודאי איברים לעובר3, שהרי הרמב"ם

דיבר על עובר בגודל עדשה (כ-1 ס"מ) שפוטר את הבא אחריו, ולכן נראה שאם

היתה הבחנה באיברים הוא היה פוטר את הבא אחריו מפדיון בודאות, אך כיון

שהאב והאם לא התבוננו איננו יודעים זאת, ולכן הבא אחריו צריך פדיון מספק.

ה. הבית יוסף (יו"ד סי שה) הביא בבדק הבית: "כתב מהרי"ק בשורש קמ"ג על

אשה שילדה זכר אחר שהפילה נפל בתוך ח' שבועות לבעילתה ושאלת את

הנשים והעידו שהושם השפיר בספל מלא מים ולא הבחינו בו שום ריקום אברים

רק ראו כמין גידים דקים מאוד וכעין בשר ויש מהם אומרים שהיה מלא מים או

מוגלא הנה דבר פשוט הוא שלפי עדות הנשים אין לחוש משום ולד וכמ"ש

הרמב"ם (איסורי ביאה פ"י ה"ד) ושאר הפוסקים, ואף ע"פ שכתב הטור (סי' קצד,

עד:) שעכשיו אין אנו בקיאין להבחין בשפיר אם הוא מרוקם אם לאו ויש להחמיר

ליתן לה ימי טומאת לידה פשיטא דהיינו דוקא לענין איסור נדה משום חומרא

דכרת אבל בכיוצא בזה דהיינו לפטור הבא אחריו מן הבכורה נראה לעניות דעתי

דליכא למימר הכי, דאדרבה יש להעמיד אשה בחזקה שלא נפתח רחמה עדיין

וגם הנפל הזה בחזקה שלא נתרקמו אבריו עדיין דהא חזקה גמורה היא זו עכ"ל".

היינו, המהרי"ק סובר שאע"פ שאיננו בקיאים בשפיר אם הוא מרוקם לגבי טומאת

לידה, אבל לראות שאינו מרוקם ולכן הבא אחריו צריך פדיון, בזאת אנו בקיאים

ויש חזקה המסייעת שלא נפתח רחמה, והנפל בחזקת שלא נתרקמו איבריו.

והדרכי משה הקצר (יו"ד סי' שה אות יג) כתב בקצרה: "כתב מהרי"ק שורש קמ"ג

דאם אין אבריו מרוקמים אין פוטר הבא אחריו ואנו בזמן הזה סומכים אזה".

ו. אולם בשו"ת חכם צבי (סי' קד) השיג על המהרי"ק וסובר שבסתם אם לא

נבדקה ההפלה הרי היא בחזקת שהפילה ולד ולכן הבא אחריו פטור מפדיון.

ומסיק: "ואיך שיהיה נלע"ד ברור דבזמן הזה כל שעברו מ' יום והפילה שפיר

דהבא אחריו פטור מפדיון ואפילו הרוצה להחמיר כדברי מהרי"ק לא יברך לא

ברכת פדיון הבן ולא ברכת שהחיינו אלא יתן לכהן ה' סלעים בלא שום ברכה

דברכות אינן מעכבות אבל מעיקר הדין פטור הוא, הנלע"ד כתבתי".

בן הנודע ביהודה (הרב שמואל בעל שו"ת שיבת ציון) בשו"ת נו"ב (מהדו"ת יו"ד

סי' קפח) דחה את דברי החכ"צ וכתב כמהרי"ק שבשמונה שבועות אין כאן חזקת

ולד, ומסביר: "ומעתה גם בנדון של מהרי"ק דהפילה חתיכה שעדיין לא עבר

עליה כ"א ז' או ח' שבועות שיש בזה ספק אם היה אבריו מרוקמים בזה לא שייך

לומר רוב נשים ולד מעליא ילדן, הא ע"כ אין הולד נוצר תיכף ברקימת אברים

ועליו מפורש בקבלה הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני עור ובשר תלבישני

ועצמות וגידים תסוככני הרי אחר שנעשה הולד כחתיכת בשר אח"כ ילובש

בעצמות וגידין וזו היא רקימת אברים". וכן חזר והשיב למשיגים עליו בשו"ת שיבת

ציון (סי' מו).

בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' פג) דן באשה שהפילה אחר ארבעים יום לבעילתה

כמין עור אדם שהוא שפיר ולא ניכר בו צורת ריקום האם פודים את הולד הבא

אחריו. השבו"י מסיק כחכ"צ וז"ל: "וכן נ"ל עיקר לדינא דהמפלת שפיר אחר מ' יום

לבעילתה פוטר הבא אחריו ולא בעי פדיון כלל ואף הרוצה להחמיר על עצמו

לפזר ממונא לפדות בלא ברכה אפשר דלא שפיר עביד, דיש חשש דיבא ע"י זה

לידי ספק ברכה כמו שראיתי רבים שגגו בזה וברכו ומה"ט לא מצינו בשום פוסק

ראשון או אחרון שיכתוב להחמיר בדיני דספק בכור".

ז. וכן בערוך השולחן (יו"ד סי' שה סעי' סה-סו) מסכים עם המהרי"ק: "וכתב רבינו

הרמ"א בסעי' כ"ג דכל זמן שאין איברין מרוקמין אין פוטר הבא אחריו, ואפילו

בזמה"ז סומכין על זה עכ"ל והדברים מבוארים דכשידוע שאין איבריו מרוקמין הוה

וודאי (=הבא אחריו) בכור ומברכין על הפדיון, ואם אינו ידוע מ"מ א"א לדונו כספק

בכור דלא ליבעי פדיון כלל שהרי האשה עומדת בחזקת שלא נפטר רחמה וגם

הנפל בחזקת שלא נתרקמו איבריו עדיין כן מבואר במהרי"ק שורש קמ"ג ויש

מגדולים שדחו דבריו מהך דנדה [כ"ט א] דרוב נשים ולד מעליא ילדן [חכ"צ

ושבו"י] ודבריהם תמוהים דוודאי כשעברו עליה הרבה חדשים שפיר נאמר כן אבל

זו שהפילה בחדשים קרובים שא"א לו להיות כלל ולד מעליא פשיטא שאינה

בכלל רוב זה [כ"כ בנודע ביהודה תנינא יו"ד סי' קפ"ח]".

ומסכם: "ולכן ולד כזה פדיון ודאי צריך ואולי גם בברכה ועכ"פ בלא ברכה ודאי

חייב בפדיון".

ונראה שבמקרה דידן שהשפיר היה בגודל כאגרוף, אף ערוה"ש יודה שצריך פדיון

מספק בלבד.

ח. בשו"ת חתם סופר (ח"ב, יו"ד סי' רצט) דן במקרה דומה למקרה דידן ומסיק

כך:

"ונ"ל עיקר לדינא בכל הנ"ל באם הפילה ובדקוה הנשים והציצו בו שאינו מרוקם

חייב מעיקור הדין בפדיון כמהרי"ק וכהכרעת רמ"א ז"ל ואם ירצה לחוש לדברי

ח"צ משום ספק ברכה יאמר בלי שם ומלכות ואמנם שהחיינו יברך הכהן ויוציא

את אבי הבן דהרי שלהי פסחים הוה ס"ל מעיקרא דהכהן יברך הואיל ומטי הנאה

לידי' ונהי דמסקי' אבי הבן מברך היינו משום דמברך על המצוה עדיף מכהן שאינו

אלא ברכת הנהנין ואם כן יברך אבי הבן ויוציא את הכהן בברכתו אבל היכא שלא

יכול אבי הבן לברך משום ספיקא ואם כן עכ"פ יברך הכהן על ההנאה ויוציא את

אבי הבן בברכתו".

"אמנם בכעין נדון דידן שלא ראו כלל אז אם הוחזקה מעוברת פשיטא דאין כאן

לכהן כלום אך אם יש ספק בשיעור הוחזקה מעוברת נהי דאין לכהן מספק מ"מ

אם ירצה לצאת ידי חובת שמים מידי כל הספיקות יתן לכהן על מנת להחזיר דמן

התורה יוצא בזה כמבואר בקידושין ו' ע"ב ולא יברך כלל ואפי' הכהן לא יברך

שהחיינו שהרי לא מטי הנאה לידי' דנותן לו על מנת להחזיר [ולקמן סימן ש"ח

העליתי בהוחזקה עוברה אם כן אין כאן חזקה דהרי ידעי' שעכ"פ עתידה אשה זו

ליאסר בקדשי' לכשתתרוקן מעוברה וגם עתידה לפטור הבא אחריו מבכורה, ע"כ

אם נולד ספק בההפלה המוציא מחבירו עליו הראיה, אבל מהרי"ק מיירי בלא

הוחזקה עוברה כלל אזי יש ב' חזקות נגד הרוב ע"ש]".

ט. במקרה שלפנינו נראה שאין צריך לפדות את הבא אחריו מפני שחתיכת בשר

בגודל אגרוף, כפי שציין האב, אינה נוצרת אלא קרוב לשלשה חודשים אחר

ההתעברות, ובזמן כזה כבר יש לו ריקום איברים. ולכן צריך לנהוג כפי תשובת

החת"ס, וכך אמרתי לאב שיעשה פדיון ללא סעודה וללא ברכה במתנה על מנת

להחזיר כדי לצאת ידי כל הספיקות אולי בכ"ז לא היה כאן נפל שגורם שאין הבא

אחריו צריך פדיון. וכך פסק בספר אוצר פדיון הבן ח"א פ"א סעיף ח.