חבל נחלתו טו יט
סימן יט
מהדרין מן המהדרין בנר חנוכה – גלגולו של מנהג
א. סוגיית התלמוד בשבת
בשבת (כא ע"ב) הגמרא מבארת את מספר הנרות שמדליקים כך: "תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין – נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד אמר: טעמא דבית שמאי – כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל – כנגד ימים היוצאין. וחד אמר: טעמא דבית שמאי – כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל – דמעלין בקדש ואין מורידין. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שני זקנים היו בצידן, אחד עשה כבית שמאי ואחד עשה כדברי בית הלל, זה נותן טעם לדבריו – כנגד פרי החג, וזה נותן טעם לדבריו – דמעלין בקדש ואין מורידין".
מהסוגיא עולות למעשה כמה שיטות במהדרין מן המהדרין. תוספות (שבת כא ע"ב) כתבו: "והמהדרין מן המהדרין – נראה לר"י דב"ש וב"ה לא קיימי אלא אנר איש וביתו שכן יש יותר הידור דאיכא היכרא כשמוסיף והולך או מחסר שהוא כנגד ימים הנכנסים או היוצאים אבל אם עושה נר לכל אחד אפי' יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני אדם בבית". היינו תוס' מסברתם הגדולה הסבירו שהידורם של המהדרין מן המהדרין אינו המשך למהדרין שנר לכל אחד ואחד, ומוסיף והולך לכל אחד ואחד, אלא כל הבית יחד מוסיף והולך רק בהדלקה אחת וזאת משום שהדלקה של כולם בדרך מוסיף והולך לא מלמדת על מספר הימים, אולי ביום השני לדוגמא יש שניים שהדליקו כ"א שני נרות, ואולי יש ארבעה שהדליקו כמהדרין בלבד. וכיון שהם רואים את מעלת היכר הימים כהידור הגדול העדיפו הידור זה.
האחרונים הקשו על תוס' שאם כל אחד מדליק במקום נפרד לכאורה אין מקום לטעות, אולם לפי פשט הלשון שאבי המשפחה מדליק את כל הנרות והוא מדליק את כולם במקום אחד עדיין השאלה קיימת.
ב. שיטת הרמב"ם בפירוש הסוגיא
הרמב"ם (הל' מגילה וחנוכה פ"ד הל' א-ב) כותב: "כמה נרות הוא מדליק בחנוכה, מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד בין שהיו אנשי הבית מרובין בין שלא היה בו אלא אדם אחד, והמהדר את המצוה מדליק נרות כמנין אנשי הבית נר לכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים, והמהדר יתר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד ואחד בלילה הראשון ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד".
"כיצד הרי שהיו אנשי הבית עשרה, בלילה הראשון מדליק עשרה נרות ובליל שני עשרים ובליל שלישי שלשים עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונים נרות".
עולה מלשון הרמב"ם שההידור השני הוא על גבי ההידור הראשון. אמנם לא ברור ברמב"ם מאין למד שמדליק אף עבור הנשים אע"פ שניתן להסביר כל אחד ואחד בדרך זו.
המגיד משנה (הל' מגילה וחנוכה פ"ד ה"א) הסביר את שיטת הרמב"ם: "ופי' רבינו שמהדרין מן המהדרין עושין מה שמהדרין עושין להדליק נר אחד לכל אחד ואחד מבני הבית ועושין יותר מהן שמוסיפין בכל לילה ולילה כמנין נרות של ליל ראשון ופי' מדליק נר אחד לכל אחד ואחד, זה פירוש רבינו ונכון הוא".
נראה לומר שהרמב"ם בנה את דבריו על הנאמר במגילת תענית. השינויים מגירסת הש"ס מודגשים: "מצות נר חנכה נר אחד לכל בית, והמהדרין נר אחד לכל נפש, והמהדרין מן המהדרין מוסיפין נר לכל נפש ונפש לכל לילה". וכן ההמשך מובא פרט למימרא של עולא על המחלוקת בין שני אמוראים (אולם הסיפור על הזקנים בצידן ומחלוקתן מובאים במג"ת).
ונראה שיש ללמוד ממגילת תענית שמנהג המהדרין הוא הדלקה אף לפי מספר הנשים והבנות בבית. (למעשה, לא שמעתי מי שמורה כך להלכה בימינו).
ניתן ללמוד דבר נוסף ממג"ת שהמהדרין מן המהדרין מוסיפים על גבי מנהג המהדרין, ומוסיף והולך לכל נפש בבית. שיטת תוס' לא מתיישבת לפי האמור במגילת תענית.
נראה להסביר את המחלוקת בין מג"ת לתוס' אף בסברא, האם ההידור הוא המשך של הדלקת הבית כבית, ובכל מצב צריך להבין מההדלקה שהבית הדליק את הנרות וממילא אין מדליקים בכמה מקומות, ולכן בעל הבית או שמדליק לפי מספר הגברים בבית (מהדרין) או לפי מספר הימים (מהדרין מן המהדרין), או שמצבי ההידור הם מעין חובה חדשה במצוה והעבירו מן הבית לשוכניו וא"כ אולי כל אחד מהמדליקים עומד בפני עצמו.
רבינו יהונתן על הרי"ף (שבת [לפי דפי הרי"ף] ט ע"ב) כתב כלימודו של הרמב"ם: "והמהדרין מן המהדרין, מוסיף בכל לילה ולילה ויכפול וישלש עד שיעשה בסוף שמונה לכל אחד ואחד מבני ביתו".
הר"ן בחידושיו לשבת (כא ע"ב) מביא את שתי השיטות וכותב שנהגו כמנהג ספרד והרמב"ם, וז"ל: "ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו. כלומר נר אחד יספיק לו ולכל בני ביתו ואפי' הן עשרה, ומהדרין נר לכל אחד ואחד, פי' המכבדין המצות ושמחים בהן נר לכל אחד ואחד לכל יום ויום משמונה ימים, והמהדרין מן המהדרין ב"ש אומרים יום ראשון מדליק שמונה איש וביתו מכאן ואילך פוחת והולך וב"ה אומרי' וכו' מוסיף והולך עד שמונה איש וביתו כמו שנהגו, כן פי' הרא"ה ז"ל. וא"ת א"כ מאי והמהדרין מן המהדרין אדרבה יותר הידור נר לכל אחד ואחד. ויש לי לומר דברוב הבתים אנשים בה מעט ויותר הידור כשהוא מדליק שמונה ביום ראשון דאפשר שאין בבית אלא שני בני אדם, וראיתי לרבינו יהונתן ז"ל שנשמר מן הקושיא וכתב נר לכל אחד ואחד מבני ביתו וכן כל ימי החנוכה סגי בנר אחד, והמהדרין מן המהדרין יוסיף בכל לילה ולילה ויכפול וישלש עד שיעשה בסוף שמונה לכל אחד ואחד מבני ביתו עכ"ל, אלא שלא נהגו כן".
הרא"ה שמביא הר"ן, באר כתוס'. רבנו יהונתן כמג"ת והר"ן מוסיף שאע"פ ששיטת
רבנו יהונתן אין עליה קושיות לא נהגו כמותה (ומשמע שנהגו כשיטת הרא"ה),
ובפסקי ריא"ז הביא אך כשיטת הרמב"ם ופסק כמותה.
וכן המאירי (שבת כא ע"ב) סובר כתוס' ובקושייתם על השיטה השניה דוחה את
שיטת מג"ת והרמב"ם. וז"ל: "מצות חנוכה נר איש וביתו כלומר שידליק נר אחד
בכל לילה ולילה בלא תוספת, והמהדרין במצוה נר לכל אחד ואחד לפי מנין בני
ביתו הגדולים ובלא תוספת, והמהדרים יותר יום ראשון מדליק אחת בין לא' בין
למאה מכאן ואילך מוסיף והולך... ושמא תאמר והרי היה ההדור גדול נר לכל
אחד ובתוספת כל לילה ולילה תדע שגדולי המחברים כתבוה כדבריך, אבל
לדעתנו אינו כן שמאחר שאתה מדליק לחשבון בני הבית אף הרואים יאמרו שכך
וכך בני הבית יש שם ולא ירגישו בתוספת ומעתה אין הדור אלא בכך וכן המנהג".
כמובא, פירוש הרמב"ם מובא בכמה ראשונים, אבל לא מצאתי בין הראשונים מי
שכתב במפורש שנהגו לעשות כך וכן ראוי לנהוג.
ג. מנהג הציבור בימי הרמב"ם
בהלכה ג מסביר הרמב"ם מה נהגו למעשה בימיו: "מנהג פשוט בכל ערינו
בספרד שיהיו כל אנשי הבית מדליקין נר אחד בלילה הראשון ומוסיפין והולכין נר
בכל לילה ולילה עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונה נרות בין שהיו אנשי הבית
מרובים בין שהיה אדם אחד".
עולה שאע"פ שלימד לעשות כמגילת תענית, למעשה המנהג היה לכאורה
כשיטת תוספות!
המגיד משנה (הל' מגילה וחנוכה פ"ד ה"ג) ג מעיר: "ג"כ הוא מנהגנו", היינו
כשיטת תוס'.
וכן משמע בכל הראשונים שלא נהגו כפי שבאר הרמב"ם אלא כפי שנהגו
בספרד, וכך הדגיש הטור (סי' תרעא) שהשמיט את המדרגות הראשונות של קיום
המצוה, וכתב: "וכמה נרות הם בליל א' מדליק א' מכאן ואילך מוסיף והולך א'
בכל לילה עד שבאחרונה יהיו שמנה, ואפילו אם רבים בני הבית לא יעשה יותר".
האחרונים תמהו על הרמב"ם כיצד הוא מיישב את מנהג הציבור עם שיטת לימודו.
הלחם משנה (הל' ג) מקשה שהמנהג המובא בהלכה ג סותר לנאמר בפירוש
הרמב"ם (הל' א-ב) ואינו אפילו כמהדרין: "וא"ת לדעת רבינו ז"ל שמפרש
שמהדרין מן המהדרין עושין מה שמהדרין עושין א"כ הך מנהג כמאן, דמהדרין
מדליקין נרות כמנין אנשי הבית בכל לילה ולילה בלי הוספה. וא"כ אנן דמדליקין
נר אחד בלילה הראשון ואנו הולכים ומוסיפין לא אתיא כוותייהו וכמהדרין מן
המהדרין נמי לא אתיא, ואי מדינא לא בעינן אלא אחד בלילה הראשון, וכן בכל
לילה ולילה בלי הוספה כלל, וא"כ מנהג דידן לפי דעת רבינו ז"ל לכאורה נראה
מנהג בטעות! בשלמא לפירוש המפרשים דמפרשין דמהדרין מן המהדרין אין
מדליקין אלא נר אחד בלילה הראשונה והולכים ומוסיפין ניחא. וי"ל דמ"מ לא הוי
מנהג בטעות כיון דעבדינן כדין ואף על גב דמדינא לא בעי הוספה אנן נראה לנו
למיעבד האי פשרה ולעשות ההוספה בכה"ג".
וא"כ לפי הלח"מ מנהג ספרד לשיטה שהביא הרמב"ם לפניה אינו כאף דרך
הדלקה: לא כמצוה – נר לביתו, ולא למהדרין – לכאו"א, ולא למהדרין מן
המהדרין – מוסיף והולך לפי מספר אנשי ביתו, ומנהג ספרד הוא שכל הבית
מדליק יחד ביום הראשון אחד ומוסיף והולך. ומתרץ הלח"מ שבכ"ז זו פשרה ואינו
מנהג טעות.
הב"ח (או"ח סי' תרעא, ג) העיר: "...מיהו מנהג שלנו כדעת הרמב"ם ומנהג ספרד
כדעת התוספות וכן כתב הרמב"ם (שם ה"ג) שמנהג ערי ספרד אינו כמו שפסק
הוא ז"ל ומשמע מדבריו שאין לשנות מנהגם דאם לא כן לא הוה ליה לכתבו
בסתם. ורא"ם (בביאורו לסמ"ג הל' חנוכה כו ע"ד) כתב על מנהג ערי ספרד
שקשה עליו דלפי דעת הרמב"ם אינו לא כפי מצותה ולא כפי המהדרין ולא כפי
המהדרין מן המהדרין עכ"ל ולא קשה מידי דברור הוא דאותו מנהג הוא על פי
דעת התוספות".
וא"כ הב"ח דוחה את שאלת הלח"מ שמנהג ספרד אינו פשרה אלא הוא כתוס'.
ועי' להלן בדברי רעק"א.
ד. שיטת הרמ"א ומקורה
בשולחן ערוך (או"ח סי' תרעא ס"ב) פסק לנהוג כתוס' וכטור: "כמה נרות מדליק;
בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל
האחרון יהיו שמונה, ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר".
והרמ"א הגיה: "וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק (הרמב"ם), וכן המנהג פשוט;
ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד, כדי שיהא היכר כמה נרות
מדליקין (מהר"א מפראג)".
היינו, השו"ע פסק כתוס', ואילו הרמ"א פסק שמדליקים כל בני הבית ומוסיפים
והולכים וכתב שמקור שיטתו מן הרמב"ם, אולם שיטת הרמ"א שונה מהרמב"ם
בשני פרטים: א. לפי הרמב"ם מדליק בעה"ב כנגד כולם ולפי הרמ"א כל אחד
מדליק בעצמו, ב. לפי הרמב"ם מדליקים אף כנגד הנשים ולפי הרמ"א רק
הגברים מדליקים ולא הנשים בבית אפילו הן גדולות.
מתבאר שתוס', והרמב"ם (לפי מנהג ספרד – שלא כהבנת רעק"א), הטור והשו"ע
כולם סברו שמנהג המהדרין מן המהדרין אינו מוסיף על המהדרין אלא הוא דרך
הידור בפ"ע המהודרת יותר מן המהדרין, ובה הבית כולו מדליק רק הדלקה אחת
ובה מוסיף והולך.
לעומת זאת מנהג אשכנז הוא שהמהדרין מן המהדרין מוסיפים על המהדרין.
אולם בשונה ממג"ת לא בעל הבית מדליק לפי מספר אנשי הבית אלא כל אחד
מן הגברים מדליק ומוסיף והולך וכל אחד מדליק במקום אחר ומברך כל לילה,
ורק הגברים מדליקים ולא הנשים.
והעיר בדרכי משה (הקצר או"ח סי' תרעא ס"ק א): "וכן המנהג. וכתב מהר"א
מפראג דלדידן שמדליקין בפנים ויודעין בבית כמה בני אדם בבית וליכא למיחש
שמא יאמרו כך בני אדם הם בבית אף לדעת התוספות מנהגינו נכון. ועוד דמאחר
שמדליקין בפנים כל אחד יוכל להדליק במקום מיוחד ולא בעי להדליק כולן
בטפח הסמוך לפתח וניכר הנרות שמדליק כל אחד ואחד ואיכא היכרא כשמוסיף
והולך בשאר הלילות ולכן מנהגינו אתי שפיר לכולי עלמא".
הב"ח כתב שמנהג אשכנז הוא כשיטת הרמב"ם בפירושו ולא כמנהג ספרד. וכ"כ
בכנה"ג ובשיירי כנה"ג שמנהג אשכנז כפירוש הרמב"ם. (והערנו לעיל שיש
הבדלים ניכרים בין השיטות).
רבי עקיבא איגר (שבת כא ע"ב) מבאר את ההנהגות השונות של אשכנז וספרד.
וז"ל: "מה דהקשה מעכ"ת על הב"י א"ח סי' תרע"א ונראה שהעולם נוהגים וכו',
דדעתם כדעת תוס', הא דבר פשוט שכן הוא, שזה ממש דעת תוס'".
"נראה בפשוטו דלדעת תוס' הא דקרי להו מהדרים מן המהדרים אף דלא יוכלו
לעשות הידור דנר לכל אחד ואחד, וסוף סוף אינם עושים רק הידור אחד, והיינו
דהך הידור דמוסיף והולך עדיף, ולהרמב"ם כפשוטו דעושים הא והא, א"כ היה
נראה דטעם הנוהגים שלא קבלו עלייהו להיות מהדרים מן המהדרים, ודי להם
בהידור אחד ובחרו בזה דמוסיף והולך, וכנראה מהרמב"ם דכתב תחילה כיצד
יעשה וכו' מנהג הספרדים וכו', והא ודאי דוחק לומר דס"ל להרמב"ם דטעמא
דמנהג ספרד דס"ל כתוס', דהרי לא הביא הרמב"ם כלל דעת חולקים, א"ו הכוונה
בפשוטו דבספרד עושים רק הידור דמוסיף, אם כן אם אחד רוצה לעשות מובחר
יותר למנקט תרווייהו בידו משובח יותר, לזה בא הב"י לומר נהי דהרמב"ם היה ס"ל
כן בדעת מנהג ספרד, כיון דהרמב"ם פשיטא ליה כפירושו דמהדרים מן
המהדרים עושים תרווייהו ולא היה לו צד אחר, אבל אנן דלפנינו שיטת תוס' טוב
יותר לומר דטעם המנהג דסוברים כתוס' ממה דנימא דלא רצו לעשות מהמובחר
יותר וא"כ אין רשות במקום ההוא לעשות שניהם".
עולה מדברי רעק"א שמנהג ספרד ברמב"ם אינו כתוס' אלא הוא הידור אחד מתוך
שני ההידורים של המהדרין מן המהדרין לפי סברת הרמב"ם, וא"כ הוא רק
מהדרין, ולדרך זו הרוצה להיות מן המהדרין מן המהדרין – רשאי, אבל השו"ע
הכריע שאנו נוהגים כתוס' ולדידם הדלקה לכל הבית מוסיף והולך היא מהדרין מן
המהדרין, ולא כרמב"ם בהידור אחד ולכן אין לסור משיטתם.
עולות להלכה שלש שיטות בדרך ההדלקה למעשה:
א) שיטת תוס' וכך נהגו למעשה כל הראשונים, וכן פסק השו"ע ונוהגים בימינו
הספרדים.
ב) שיטת מגילת תענית והרמב"ם שהיא שיטה פרשנית אבל לא מצאנו שנהגו
כמותה.
ג) שיטת ספרד עפ"י הסבר רעק"א שאינה אלא כמהדרין.
ד) שיטת הרמ"א וכך נהגו בני אשכנז.
מבחינה היסטורית לא מצאנו ראשונים המורים לעשות כפי הרמ"א, ראשוני אשכנז
רמזו שיש נוהגים כך אבל לא הסבירו איך באשכנז הגיעו לנהוג כשיטת הרמב"ם
עם השינויים של הרמ"א, ומשמע שנהגו בדרך כלל כתוס' ורק מדורו של הרמ"א
מעידים האחרונים שמנהגם כפירוש הרמב"ם. כ"כ בשו"ת מהרש"ל (סי' פה):
"והמהדרין מן המהדרין מוסיפין נר בכל לילה וגם נר לכל אחד כמו שפי' הרמב"ם
וכן המנהג ולא כדברי ר"י שסבר שלא ידליקו יותר מבני הבית אלא נר אחד".
והעיר הט"ז (סי' תרעא ס"ק א): "ובכאן יש חידוש במנהג שהספרדים נוהגין כתוס'
כמ"ש [ב"י] והאשכנזים כרמב"ם וזה לא מצינו בשאר מקומות".
הפרי חדש (או"ח סי' תרעא ס"ב) הביא את שתי השיטות, וסיים: "ומיהו, אי עביד
כדעת הרמב"ם כל שכן דאיכא הידור טפי, ודוק".
בביאור הגר"א כתב ששיטת הרמב"ם ושיטת תוס' חלוקים האם טעם מח' בית
שמאי ובית הלל הוא מטעם ימים הנכנסים והיוצאים וכן סבר תוס' או משום פרי
החג ומעלין בקודש. ושאין חשוב המספר להוראת ימי החג אלא הריבוי והמיעוט
בנרות2, וכיון ששני הזקנים בצדן חלקו בטעם האחרון (פרי החג ומעלין בקודש)
מכאן שהלכה כרמב"ם ואמנם הרי"ף הביא רק טעם זה ולא ימים הנכנסים
ויוצאים.
ומוסיף בביאור הגר"א את המובא בד"מ: "וכן המנהג (=באשכנז, שכל אחד מוסיף
והולך). כתב בד"מ בשם מהראמ"פ (=מהר"א מפראג) דלדידן שמדליקין בפנים
ויודעין כמה בני הבית אף תוס' מודי, ועוד כיון שמדליקין בפנים אין לחוש לטפח
הסמוך לפתח כ"כ כמ"ש בס"ז בהג"ה, ויכולין להדליק כ"א במקום מיוחד ואיכא
היכרא וז"ש ויזהרו כו' וע"ש בהג"ה". והביא זאת בביאור הלכה.
בחי' אבן ישראל (הל מגילה וחנוכה פ"ד ה"א) הביא הסבר בשם הגרי"ז
שמחלוקת אשכנז והרמב"ם בנויה על מחלוקת הרמב"ם עם רש"י והטור אם
חוזרים על ציצים שאינם מעכבים את המילה בימות החול. ולרמב"ם אין חוזרים
מפני שהידור בפנ"ע אינו נחשב לחלק מהמצוה ולרש"י והטור חוזרים מפני
שנחשבים להידור אף אם מתחילים בהם. (וכ"כ בשורש המחלוקת בהידור
השאג"א סי' נ והגרי"ז). ומסביר: "ולכן הרמב"ם לטעמיה ה"נ הכא גבי נר חנוכה
ס"ל דהכל הדלקה אחת, כיון דכל הך מילתא דנר לכל אחד הוא ענין של הידור
מצוה, ע"כ לא שייך כלל לומר שתהא הדלקה מיוחדת לכל אחד ואחד דא"כ הא
נמצא דהדלקה השניה היא רק משום הידור בלבד ונפרדת מעיקר מעשה המצוה,
וזה אי אפשר לדעת הרמב"ם, ולהכי ס"ל דהפירוש נר לכל אחד ואחד הוא,
דמדליק בעה"ב נרות בעד כולם והכל הדלקה אחת היא דלפי"ז נמצא דעצם
המצוה נעשית בהידור, אבל אם ידליק כ"א בפני עצמו בהדלקה מיוחדת נמצא
דהמצוה לחוד וההידור לחוד ואין זה בכלל ואנוהו, משא"כ הרמ"א לטעמיה דפסק
ביור"ד סי' רס"ד סעיף ה' כדעת רש"י והטור דבחול בכל גווני צריך לחזור על ציצין
שאינן מעכבין אף אם כבר פירש וסילק ידיו מהמילה וא"כ גם בפירש איכא הידור
מצוה על הציצין, ע"כ שפיר מפרש דנר לכל אחד ואחד היינו דכל אחד מדליק
בפנ"ע, דגם באופן זה הוה בכלל הידור לדידיה עיין שם".
ומקשה הגרי"י פישר על הסבר זה: אם ההדלקה של הרמ"א של כל אחד היא רק
משום הידור מצוה, איך מברך כל אחד ואחד, הלא לפי הרמ"א ביו"ד (סי' רסה
ס"ג) אין מברכים על הידור מצוה? ומתרץ: "וע"כ דאין כונת הרמ"א כאן דהבני בית
מדליקין בתורת הידור מצוה להמדליק, אלא הוה כאן דין הידור על עצם קיום
המצוה דהמהדרין כל אחד מקיים המצוה בפני עצמו וא"כ אין לו שייכות לדינא
דהרמ"א במה דס"ל דגבי מילה איכא דין קיום הידור מצוה אחר שכבר גמר ופירש
מן המצוה, ולכך שפיר מברכין הכא".
ועי' שו"ת שער אפרים סי' מב ותבונה על הל' חנוכה.
ה. הסבר חדש למקור שיטת הרמ"א
כאמור שיטת אחרוני אשכנז שונה משיטת הרמב"ם בשלשה דברים: 1) כ"א
מדליק בעצמו ומוסיף והולך. 2) נשים אינן מדליקות. 3) כל אחד מברך לעצמו.
ומצאתי באוצר הגאונים (תשובות אות סו, ושערי תשובה סי' רלד): "וששאלתם
הרבה בני אדם הדרים בחצר אחד חייב כל אחד ואחד בנר חנוכה או משתתפין
כולם בנר אחד. שורת הדין אם משתתפין כולם בשמן יוצאין כולם בנר אחד...
אבל מי שרצה לחבב ולהדר את המצות כל אחד ואחד מדליק נר לעצמו דת"ר
מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד".
היינו הגאונים העמידו את נר איש וביתו וכו' לא בבני משפחה אחת, אלא בבני חצר
אחת שלכל אחד בית בפנ"ע והמהדרין, וכן המהדרין מן המהדרין ודאי לא מדובר
שאחד מדליק לכולם כמו בהעמדת הרמב"ם, אלא כל אחד מדליק לעצמו ומברך
שהרי אין אחד עדיף על חבירו, וברור שגם כל אחד מאותם מדליקים של
המהדרין מוסיף והולך – ולא החצר כולה מדליקה יחדיו ומוסיפה והולכת. וזה
נראה לי המקור לשיטת הרמ"א.
ונראה שמקור שיטת אשכנז אינו מגילת תענית (כפי שהסברנו ברמב"ם), אלא
הש"ס בשבת, וכך הם פרשו בו: המהדרין – נר לכל אחד ואחד. הכוונה היא שכל
אחד ואחד מדליק בפנ"ע, ובכך עבר מרכז הכובד של תקנת הדלקת נר חנוכה
מהבית או החצר כמעין מצות חפצא – למצות גברא שכל אחד מדליק, וממילא
צריכים להדליק במקומות שונים. ו'המהדרין מן המהדרין מוסיף והולך' היינו אותם
שבמהדרין – כל אחד ואחד וכפשט הלשון, שהם מהדרים יותר מן המהדרין
הראשונים. וזו דרכם של אחרוני אשכנז, ונשים לא נהגו להדליק בפני עצמן, אלא
נכללו בנר של הבית המקורי, והגברים והקטנים נהגו להדליק כ"א בפנ"ע
ולהוסיף.
נספח – ההידור בנר חנוכה
א. בנר חנוכה מצאנו שלא הוזכר כלל הערך הכמותי של הידור מצוה עד שליש,
כמו כן מצאנו שיש זקנים שנהגו כב"ש אע"פ שנאמר בעירובין (יג ע"ב): "אמר רבי
אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה
כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים
חיים הן, והלכה כבית הלל". וא"כ מי הרשה לאותו זקן בצידן לנהוג כב"ש?
ובביאור הלכה (סי' תרעא ד"ה וי"א דכ"א מבני הבית) התייחס לשאלה האחרונה
וכתב: "עיין בביאור הגר"א שכתב דגם דעת הרי"ף כן (=לפסוק כפירוש הרמב"ם
במהדרין מן המהדרין) הוא מדהביא המימרא דרבה בב"ח אמר ר"י וכו'. ולולי
דברי קדשו היה אפשר לומר עוד דדעת הרי"ף דזה לא נכנס בכלל מה דקי"ל
בעלמא דהלכה כב"ה בדינא אחרי דאינם מחולקים בענין הלכה אלא בענין הידור
בעלמא ולזה הביא מה שאמר ר' יוחנן על שני זקנים ומשמע לכאורה דהיו בימיו
שכבר נפסק בעלמא דהלכה כב"ה ואפ"ה זקן אחד עשה כב"ש. אכן מדלא הוזכר
ד"ז בשום פוסק אין לצרף ד"ז להלכה כלל ולא כתבתי רק לעורר לב המעיינים".
וכן התעורר לשאלה זו השל"ה (פרשת וישב מקץ ויגש תורה אור): "וקשה, בכל
התורה כולה הלכה כבית הלל חוץ מששה דברים שמנו (ראה שבת עז, א), ובית
שמאי במקום בית הלל אינו משנה (ברכות לו, ב), ולמה בכאן נתנה הבחירה, זקן
זה נהג כבית שמאי, וזה כבית הלל". ותרץ על דרך הסוד מדוע יש מקום לעשות
אף כהידור בית שמאי.
ב. על השאלה בראשית דברנו שלא מצאנו כאן גדרי הידור מצוה הרגילים כתב
בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' צ) לחלק בין סוגי הידור וממילא על חובת חינוך
קטן להידור מצוה: "שנית נלענ"ד לחדש דיש שני מיני הידור, א' הידור בגוף
המצוה, והשנית הידור בגוף האדם, ואפרש שיחתי. דבגמ' אמרו ת"ר נר חנוכה
איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין ב"ש אומרים וכו'
והנה המהדרין שמדליקין נר לכל אחד ואחד אין זה הידור בגוף המצוה דבין
המהדרין ובין המדליקין נר אחד לאיש וביתו המצוה היא רק בנר אחד וא"כ בקיום
המצוה ליכא הידור בין איש וביתו ובין נר לכל אחד ואחד ולעולם אין מדליקין אלא
נר אחד. אמנם ההידור הוא בגופים כלומר דמעיקר דינא סגי בנר לכל הבית
והמהדרין מדליקין לכל אחד ואחד וההידור שכל גוף מקיים המצוה בעצמו, אמנם
המהדרין מן המהדרין דקיי"ל כב"ה דמוסיף והולך הרי זה הידור בגוף המצוה
דהמהדרין אין מדליקין אלא נר אחד שהוא עיקר המצוה והמהדרין מן המהדרין
מוסיפין בכל יום הידור על עיקר המצוה. ואומר אני דמה שאמרו דליכא חינוך
בהידור היינו בהידור בגוף המצוה אבל הידור בגוף האדם פשוט דשייך גם בקטן
והטעם נראה לזה הוא כך: דכל ענין החינוך הוא משום חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי
יזקין לא יסור ממנה, והחינוך הוא העיקר שיתרגל עצמו לעשות מצות כשיגדל עי'
טש"ע א"ח סי' שמ"ג אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו ועי' ב"י שם ועי' רמב"ם
פי"ז מהל' מ"א הכ"ח אף על פי שאין ב"ד מצווין להפריש את הקטן מצוה על אביו
לגעור בו כדי לחנכו בקדושה שנאמר חנוך לנער ע"פ דרכו וגו'." "והנה המחנך את
בנו בגוף המצוה זה כבר די לו שלא יסור ממנו כשיזקין וההידור הוא מה שממילא
יעשה כרצונו כשיגדיל דאין לזה דין מיוחד בגוף המצוה ולכן סגי ליה בחינוך בגוף
המצוה ולא בעי חינוך בהידור המצוה אבל היכא דההידור הוא בגוף האדם שיהדר
אחר מצות ודאי החיוב לחנכו בזה שיהיה האדם מהדר אחר מצות לקיימם ולכן
שפיר מחויב בחנוך זה וממילא אתי שפיר דברי הרמ"א דודאי הידור בגוף המצוה
פטור אבל הכא כיון דאנו נוהגין שכל אחד ואחד מדליק והוא הידור בקיום המצוה
ובגוף האדם ולא הידור בגוף המצוה ס"ל להרמ"א דודאי כה"ג חיוב גם על
הקטנים. והוא הידור על מצוה שלמה לקיים ולא על הידור מצוה וק"ל וברור
לפענ"ד".