חבל נחלתו טו יב
סימן יב
הכנת משקה נענע בשבת
שאלה
אדם נוהג בימות החול להכין משקה חם מעלי נענע כך: הוא מכניס הרבה עלים
לתוך קנקן ומערה עליהם מים רותחים. את המים בהם מבושלים העלים הוא
מסנן במסננת דקה מאד אשר מונעת חרקים הנמצאים על הנענע, לתוך הכוס,
ושותה.
באיזו דרך הוא יכול להכין משקה כזה בשבת?
א. בישול הנענע בשבת
הרמב"ם (הל' שבת פכ"ב ה"ו) פסק: "מיחם שפינה ממנו מים חמין מותר ליתן
לתוכו מים צונן כדי להפשירן, ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך
החמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה, וכן קדרה רותחת
אף על פי שהורידה מעל האש לא יתן לתוכה תבלין אבל נותן לתוכה מלח
שהמלח אינו מתבשל אלא על גבי אש גדולה, ואם צק התבשיל מקדרה לקערה
אף על פי שהוא רותח בקערה מותר לו ליתן לתוך הקערה תבלין שכלי שני אינו
מבשל".
עולה מדברי הרמב"ם שאם מניח תבלין בכלי ראשון שהעבירו מהאש מבשל
בשבת, אולם מותר להניח תבלין בכלי שני.
ובאר המגיד משנה: "וכן קדרה רותחת וכו'. משנה (דף מ"ב:) האלפס והקדרה
שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן לתוך הקערה ולתוך התמחוי.
ואמרו שם בגמרא בלישנא בתרא דמלח אפי' בכלי ראשון לא בשלה וכ"פ
בהלכות ופירש"י ז"ל שכשהוא נותן תבלין לתוך הקערה דוקא אחר שהרותחין
בתוכה, אבל לתת לתוך הקערה תבלין תחלה ולערות עליהן רותחין אסור מפני
שעירוי כלי ראשון מבשל והרי הוא לענין זה ככלי ראשון וכן יראה מלשון רבינו.
אבל קצת מפרשים התירו אפי' עירוי כלי ראשון לפי שאינו מבשל. וזה נראה דעת
הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל להלכה אבל למעשה ראוי להחמיר כדברי רש"י ז"ל".
היינו, מחלוקת ראשונים היא האם עירוי מכלי ראשון על גבי אוכל שאינו מבושל –
מבשל או שאינו מבשל ונחשב ככלי שני.
וכן העיר בהגהות מיימוניות (שם אות ו): "בסה"ת בשם ר"ת שצריך ליזהר שלא
ליתן התבלין תחילה בקערה וישפוך רותחין עליהן דעירוי ככלי ראשון ומתבשל.
ובירושלמי מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה ר' יונה אמר אסור
עירוי ככלי ראשון. ואפילו שמואל דאמר בפרק כיצד צולין תתאה גבר מודה בעירוי
דמבשל לכל הפחות כדי קליפה ע"ש בספר התרומה וכן איתא בזבחים פרק דם
חטאת ועיין שם בתוס' ע"כ".
היינו, לא רק שאסור להניח תבלין בתוך כלי ראשון אלא גם אסור לערות מכלי
ראשון על תבלין.
וכן הבית יוסף (או"ח סי' שיח, י) כתב: "וכתבו התוספות (מב: ד"ה אבל) שרשב"ם
סובר דלא מיתסר אלא ליתן התבלין לתוך הכלי ראשון אבל מותר ליתן התבלין
לתוך הקערה ולערות עליהם מכלי ראשון דעירוי דכלי ראשון אינו ככלי ראשון ור"י
אוסר דעירוי ככלי ראשון. והרא"ש (סי' טז) והר"ן (כ. ד"ה ודאמרי') כתבו שרבינו
תם אוסר. ודברי הר"ן נוטין לדברי רשב"ם ודברי הרא"ש לדברי רבינו תם וכן דעת
הרב המגיד שכתב בפרק כ"ב (ה"ו) שפירש רש"י דעירוי ככלי ראשון ושכן נראה
מלשון הרמב"ם אבל קצת [מפרשים] התירו וזה נראה דעת הרמב"ן (חי' סוף ע"ז)
והרשב"א (שם עד: ד"ה דרש רבא, שבת מב. ד"ה מתני') להלכה, אבל למעשה
ראוי להחמיר כדברי רש"י עכ"ל".
וכך פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' שיח ס"י): "אסור ליתן תבלין בקערה ולערות
עליהן מכלי ראשון".
והמגן אברהם (ס"ק לב) העיר: "אסור ליתן כו' – ואם עירה אזי הקליפה אסורה
דנתבשלה בשבת דהא ר"ת דייק זה מהמשנה דשבת עיין בתו' ופשוט דאפי' למ"ד
כלי שני מבליע ומפליט היינו לענין איסור והיתר אבל לענין שבת אינו אסור אלא
בדבר שהוא מבשל כדתנן אבל נותן לתוך הקערה עבי"ד סי' ס"ח".
וכ"כ במשנה ברורה. ולפי דבריהם עולה שמותר לשפוך מים רותחים ממיחם שעל
האש (=כלי ראשון) לתוך כוס (כלי שני) ולהניח בתוכה עלי נענע ולשתות את
המים, אע"פ שהעלים נותנים טעמם לתוך המים. וכ"פ הבן איש חי (שנה שניה
פרשת בא סעי' ה-ט). אבל אם עירה מכלי ראשון משמע שאסור לאכול את
התבלין משום איסור בישול בשבת.
בערוך השולחן (או"ח סי' שיח סמ"ה) חולק על המג"א ומתיר לשתות בשבת את
המים שעירו על גבי עלי הנענע. וז"ל: "ולערות מכלי ראשון על התבלין כשהיד
סולדת בהן אסור דעירוי מבשל כדי קליפה ולכן אסור ליתן תבלין בקערה ולערות
עליהם מכלי ראשון, ואם עירה נאסר כדי קליפה ואף על גב דלענין הגעלה
מחמרינן דלא הוה ככלי ראשון כמו שיתבאר בסי' תנ"א מפני שיש סוברים דעירוי
אינו ככלי ראשון מ"מ לענין שבת מחמרינן כדיעות האוסרים. ומ"מ נ"ל דאין לאסור
התבשיל בשביל התבלין שנאסרו כדי קליפה וביו"ד סי' צ"א נתבאר דבמקום
שצריך קליפה אם לא קלפוה ובשלו כך מותר בדיעבד ע"ש וכן כשקשה לקלוף
מותר דלא כמו מי שמחמיר בזה".
בשו"ת בנין ציון (סי' יז) עונה לשאלה האם מותר לשפוך מכלי ראשון על עלי התה
שהיו מיובאים מסין: "הנה חקרנוהו כן הוא שהטהעע בא בלתי מבושל אלינו, ולכן
אין ספק שיש בזה איסור מלאכת שבת לערות חמין מכלי ראשון על טהעע, ורבים
מהמון עם גם מהיראי ה' אינם יודעים כי יש מלאכת בישול גם ע"י חמי אור
ונכשלים באיסור סקילה"...
אמנם בשמירת שבת כהלכתה (פ"א סעי' נה) החמיר אף בהנחת תבלין בכלי שני,
וכתב: "מכיון שישנם מאכלים המתבשלים גם בכלי שני, ואין אנחנו בקיאים לדעת
אילו הם, יש להחמיר ולומר שכל דבר שאינו מבושל יש משום איסור בישול גם
בנתינתו בכלי שני, אם אמנם התבשיל שבכלי שני הוא חם בשיעור שהיד סולדת
בו, ולפיכך אסור ליתן ביצה בתבשיל שבצלחת , וגם קקאו רגיל, עלי תה הנתונים
בשקית או בכפית תה ועלי מנתה (נענע) כל אלה אין לתתם בכוס כשהיא כלי
שני, כשהם אינם מבושלים, וכן אין ליתן פלח לימון לתוך כוס תה כשהוא בכלי
שני". וכן שמעתי משמו של הגר"מ אליהו שהיה מחמיר בשקיות תה שאינן
מבושלות מערב שבת להניחם רק בכלי שלישי ולא בכלי שני מחשש בישול כקלי
הבישול בכלי שני.
וכן כתב בס' דף על הדף (שבת פט ע"ב): "מהגאון ר' ניסים קרליץ שליט"א
שמעתי, דיש להחמיר בכל תבלין שמא הוא מקלי הבישול, דאין אנו בקיאים מהו
התבלינים שכיונו חז"ל. ומכל מקום סוגי הפילפל למיניהם בודאי חשיב תבלין וכמו
שמבואר ברש"י שבת (דף פ"ט ע"ב), ובכלל זה פפריקה דהוי ממשפחת
הפילפלין. ומסתברא דקינמון חשיב גם לתבלין ע"כ"...
ולכן נראה שמי שיכול להחמיר כרב אליהו וכשמירת שבת כהלכתה יניח את
העלים של הנענע בכלי שלישי. ואף מי שרוצה להקל ולנהוג כשו"ע יניח את
העלים בכלי שני לאחר שיצק אליו מים מכלי ראשון. אולם אין להניח את העלים
בכוס וליצוק עליהם מים מכלי ראשון מכיון שמבשל את העלים כדי קליפה,
ובעלים כה דקים אין 'כדי קליפה' אלא כל העלה מתבשל ביחד.
וכ"כ בילקוט יוסף (קצוש"ע או"ח סי' שיח סעיף נב): "רבים נוהגים ליתן עלי נענע
[או עלי מינטא ולואיזה] לתוך כוס תה חם בשבת, אף שהתה חם בחום שהיד
סולדת בו, ויש להם על מה שיסמוכו, דכלי שני אינו מבשל, ואין זה בכלל קלי
הבישול המתבשלים אפילו בכלי שני. והמחמיר תבא עליו ברכה". ועי"ש בסעיף
נג.
ב. סינון מי הנענע בשבת
הסינון של מי הנענע נעשה כדי שבתוך מי הנענע שהוא שותה לא יהיו חרקים
שהם טפילים שחיים בנענע, כאשר מגדלים אותה בגינה ולא בגידול מבוקר
בחממות וכד'.
לכאורה צריך גם לדון על המתת החרקים כאשר העלים מוכנסים למים רותחים
בכלי שני, ואולי מיתתם היא תוצאה שאינה מחויבת המציאות שאין כוונתו אליה –
היינו, אינו מתכוין ולא פסיק רישיה. וכן נראה מן הברכי יוסף (או"ח סי' שיט דין טז)
שכתב: "מותר לרחוץ במים שיש בהם תולעים ואין לחוש שימותו על ידי זה. הרב
החסיד מהר"ר יעקב מולכו בתשובה כ"י סי' כ"ה וגדול הדור מהר"ם ן' חביב
בתשובותיו כ"י סי' י"א". והו"ד אף בילקוט יוסף (על סי' שיט סוף הערה לו). ואולי
יש לחלק בין הכנסה למים חמים מאד שהיא פסיק רישיה של נטילת נשמה לבין
רחיצת ידים וצ"ב. ובילקוט יוסף לא חילק בין רחיצה לבין הכנסה במים חמים.
לעצם הסינון, הפרדת החרקים ממי הנענע ע"י מסננת היא: גם ברירת פסולת
מתוך אוכל וגם ברירה בכלי ובשני צדדי האיסור ישנו איסור תורה.
מותר לסנן בכלי המיועד לכך רק מאכל שנאכל כמות שהוא עם ה'פסולת' שבו,
ואין בסינון משום ליבון בגד. כמבואר בשולחן ערוך (או"ח סי' שיט ס"י): "יין או
מים שהם צלולים, מותר לסננן במשמרת. הגה: ואף על פי שיש בו קסמין דקין,
הואיל וראוין לשתות בלאו הכי (סמ"ג). אבל בסודר, מים אסור משום ליבון, ויין
ושאר משקין, מותר. ואם הם עכורים, בין מים בין יין, אסור לסננם"...
תולעים בתוך תה אינם נאכלים לאף אדם, ואסורים באכילה ובליעה, וממילא
אסור לסננם בכלי המיועד לכך, כפי שהוא רגיל בימות החול. ובשבת הדבר ודאי
אסור ויש בכך איסור תורה. ולכן הדרך שהציע השולחן ערוך (או"ח סי' שיט סט"ז)
היא כך: "מים שיש בהם תולעים, מותר לשתותן ע"י מפה בשבת דלא שייך בורר
ומשמר אלא במתקן הענין קודם אכילה או שתיה, אבל אם בשעת שתיה מעכב
את הפסולת שלא יכנס לתוך פיו, אין זה מעין מלאכה, ומותר".
ומשמע שסינון דרך בד על הכוס יהא אסור, ורק שתיה דרך מפה (ללא מציצת
הבד) תהא מותרת. ואנו בימינו לא מורגלים בשתיה כזו.
ולכן מה שנראה לי הוא להכניס את העלים לתוך שקיק נייר כמו בשקיות תה
המוכנות מבתי חרושת, ולהכניס את השקיק עם עלי הנענע לתוך מים בכלי שני,
וע"י כך החרקים ישארו בשקיק והוא ישתה את המים ויזרוק את השקיק.
ניתן גם להכניס לתוך שקית בד מוכנה מבעוד יום, שניתן לסגרה בחוט וכד'
ולהניח את השקיק בצד, אחר שיכניסה לכוס ובו המים.
לגבי בד שמרטיבים אותו בשבת לכאורה קיימת שאלת ליבון, אולם המשנה
ברורה (סי' שיט ס"ק לז) כתב על דברי השולחן ערוך (סי' שיט ס"י): "אבל בסודר
– מים אסור משום ליבון". וז"ל: "משום ליבון – דשרייתו זהו כיבוסו כ"כ הב"י
בביאור דברי הטור. והמג"א והגר"א מסקי דלא אמרינן בזה שרייתו זהו כיבוסו כיון
שאין עליו לכלוך וכדלעיל בסימן ש"ב ס"ט ועיקר טעם האיסור הוא משום דיכול
לבוא לידי ליבון דהיינו ע"י סחיטה משא"כ במשמרת שעשויה לכך לא יבוא
לסחטו וה"ה בסודר אם היה עומד מוכן לכך וכנ"ל". וא"כ אם משתמש בשקיק נקי
אין בו משום ליבון ורק צריך להיזהר מסחיטה.
וכן כתב בילקוט יוסף (קצוש"ע או"ח סי' שיח סעיף נב): "רבים נוהגים ליתן עלי
נענע [או עלי מינטא ולואיזה] לתוך כוס תה חם בשבת... וכן יוכל ליתן את עלי
הנענע לתוך מטפחת, ויטבל את המטפחת עם עלי הנענע בתוך התה, שבזה הוא
מונע את התולעים מלירד למים, ואין בזה לא משום בורר ולא משום מלבן".
והצעתו במטפחת דומה לשקיק שהזכרנו.