חבל נחלתו טו י

<< · חבל נחלתו · טו · י · >>


סימן י

אמירה לנכרי בשבת בדאורייתא

שאלה

בשבת בה עשרות משפחות אכלו ממטבח משותף, נגמר הגז בבלון הגז ששימש

לחימום האוכל לסעודה שניה. אין דרך אחרת לחימום האוכל לכל עשרות

המשפחות הסועדות במקום. במטבח עובדים נכרים אשר יכולים לחבר בלון אחר

ולהדליק את האש – האם מותר לומר לו בשבת לעשות זאת?

תשובה

א. אמירה לנכרי לעשות מלאכה מן התורה עבור ישראל בשבת אסורה בדרך

כלל.

כך פסק השולחן ערוך (או"ח סי' שז ס"ה): "דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור

לעשות בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לא"י לעשותו בשבת; והוא

שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה; כיצד:

אומר ישראל לא"י בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה; או

להביא מים דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער; ויש אוסרין".

ורמ"א הגיה: "ולקמן סי' תקפ"ו פסק להתיר, וע"ל סי' רע"ו דיש מקילין אפילו

במלאכה דאורייתא, וע"ש ס"ג".

פירוש הדברים: שיטת בה"ג אותה מביא בעל העיטור היא שמותר לומר לנכרי

לעשות מלאכה מן התורה עבור ישראל לצורך מצוה. לעומת זאת שאר הראשונים,

אם מחמת גירסא שונה ואם מחמת פירוש שונה בסוגיית עירובין סז ע"ב-סח ע"א,

סוברים שאמירה לנכרי בדאורייתא אף לצורך מצוה אסורה (אלא לשם מצות ישוב

א"י) ומותר לומר לנכרי לעשות שבות לצורך מצוה או לצורך רבים או במקום צער.

במקרה הנוכחי האמירה היא לצורך עונג שבת של רבים, שלא יאכלו את סעודתם

קרה בשבת. והנצרך לכך הוא מלאכה מן התורה של החלפת בלונים והדלקת אש

בשבת.

ב. וכ"כ המשנה ברורה (סי' שז ס"ק כד) על דברי הרמ"א: "אפילו במלאכה

דאורייתא – ע"י א"י במקום מצוה מיהו כבר כתב רמ"א לעיל דיש להחמיר בזה וכן

עיקר כי דעה זו היא רק דעת יחידאה והרי"ף והרא"ש והרמב"ם ועוד כמה גדולי

ראשונים חולקין עליה, ואך לענין מילה מצדד המ"א לקמן בסימן של"א לסמוך

על דעה זו ועיין בא"ר שם. ודע דמה דקי"ל אמירה לא"י שבות הוא אפילו אם אומר

לא"י שיאמר לא"י אחר לעשות לו מלאכה בשבת [הגאון מו"ה גרשון בעל עבודת

הגרשוני] והחות יאיר בסימן נ"ג מצדד להקל בזה וכ"ש בדבר שאינו אלא משום

שבות ועיין בספר החיים שכתב דבמקום הפסד גדול יש לסמוך על המקילין ועיין

לעיל במה שכתבתי ס"ק י"א דשייך גם כן הכא".

ג. וכך כתב הרמ"א בסימן רעו ס"ב: "י"א דמותר לומר לא"י להדליק לו נר לסעודת

שבת משום דסבירא ליה דמותר אמירה לא"י אפי' במלאכה גמורה במקום מצוה

(ר"ן ס"פ ר"א דמילה בשם העיטור), שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות

לא"י להדליק נרות לצורך סעודה, בפרט בסעודת חתונה או מילה, ואין מוחה

בידם. ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול, דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא

זו וע"ל סי' ש"ז".

וא"כ גם הרמ"א וק"ו השו"ע שלא הביא דעת העיטור סוברים שמן הראוי שלא

ללכת בשיטת בה"ג והעיטור.

ד. אולם גם בשולחן ערוך (או"ח סי' רעו ס"ה) פסק להקל במצבים מסוימים:

"בארצות קרות, מותר לא"י לעשות מדורה בשביל הקטנים ומותרין הגדולים

להתחמם בו, ואפי' בשביל הגדולים מותר אם הקור גדול, שהכל חולים אצל

הקור; ולא כאותם שנוהגים היתר אף על פי שאין הקור גדול ביום ההוא".

ולא נראה שההיתר בשו"ע הוא משום סכנה אלא משום הצער של הרבים.

וכן פסק המשנה ברורה (סי' רעו ס"ק כה): "ומ"מ מותר לומר לא"י לתקן את

העירוב שנתקלקל בשבת כדי שלא יבואו רבים לידי מכשול וכדאי הוא בעל

העיטור לסמוך עליו להתיר שבות דאמירה אפילו במלאכה דאורייתא במקום מצוה

דרבים [ח"א בשם המ"מ] וכעין זה דעת הפמ"ג לעיל בסוף ס"ק כ"ב".

ולכן נראה שבמקרה זה מותר לומר לנכרי להדליק אש כדי לחמם את הסעודה

לכל הציבור. וכ"נ מדברי שו"ת קול מבשר (ח"א סי' עט): "והפמ"ג באש"א סי' ש"ז

סק"ח צידד אף להתיר שבות דאמירה לנכרי אפילו במלאכה דאורייתא לצורך

מצוה דרבים אף לדעת האוסרין בסי' רע"ו סעיף ד' לצורך מצוה סתם". וכן כתב

בברית עולם (לגר"ב זילבר, ח"ב סי' ד).

ה. וכן בחשוקי חמד (שבת קכז ע"א) כתב: "שאלה. מעשה שנשבר המנעול של

הארון שהיה השופר מונח בו בראש השנה, והסתפקו המתפללים האם מותר

לשבור את דלת הארון, ולהוציא את השופר, או האם מותר להם לומר לנכרי לשוף

את המפתח?"

והשיב: "ויש לדון אם אפשר לסמוך בכה"ג על שיטת בעל העיטור שהביא הרמ"א

(סימן רעו סעיף ב וסימן שז ס"ה) שהתיר אמירה לנכרי אפילו באיסור דאורייתא.

אמנם כתב שם הרמ"א 'ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול', דהא רוב הפוסקים

חולקים ע"ז, וכתב המשנ"ב (סימן רעו ס"ק כד): 'ושל"ה החמיר אף לצורך גדול',

ומ"מ כתב המשנ"ב (שם ס"ק כה) ד'מותר לומר לא"י לתקן את העירוב שנתקלקל

בשבת, כדי שלא יבואו רבים לידי מכשול, וכדאי הוא בעל העיטור לסמוך עליו,

להתיר שבות דאמירה אפילו במלאכה דאורייתא במקום מצוה דרבים'. והעצה

היעוצה היא לומר לנכרי אחד שיאמר לנכרי שני שישוף את המפתח, וכמו שכתב

המשנ"ב (סימן שז ס"ק כד) 'דהחוות יאיר מקיל בזה, וכתב בספר החיים דבמקום

הפסד גדול יש לסמוך על המקילין', וכ"ש הכא דהא במקום מצוה דרבים".

וכן בילקוט יוסף (שבת ה', הערות מלאכת מכבה, חשמל על – ידי גוי) כתב

שאמירה לנכרי בדאורייתא לצורך מצוה דרבים היא דוקא במקום הפסד פתאומי

אבל לא כסדר רגיל.

ועי"ע שו"ת היכל יצחק (או"ח סי' ל).

ו. וכן במנוחת אהבה (ח"א פט"ו ס"ג) כתב: "ויש מתירים לומר לנכרי לעשות

מלאכה האסורה מן התורה לצורך קיום כל המצות, ועליהם סמכו בכמה מקומות

לומר לנכרי בשבת להדליק נרות לצורך סעודת שבת ולצורך תפלה בבית הכנסת.

אבל להלכה העיקר כדעת האוסרים. ובמקום מצוה של רבים אפשר לסמוך על

המתירים אם אי אפשר באופן אחר".

ובהערה 10 כתב: "כ"כ החיי אדם (כלל סב דין יא) שמותר לומר לנכרי לתקן את

חוט הערוב שהתקלקל בשבת כדי שלא יבואו רבים לידי מכשול, שכדאי הוא בעל

העטור לסמוך עליו להתיר שבות דאמירה לנכרי אפי' במלאכה דאורייתא במקום

מצוה דרבים, עכ"ל. והובא להלכה במשנ"ב (סי' רעו ס"ק כה). וכ"פ הגאון ר"ש

קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (סי' קעב) ושכן נהגו לפני גאוני עולם, הגר"ז

והגאון גור אריה יהודה, משום דהוי שבות במקום מצוה וצורך גדול ומצוה דרבים.

ע"ש. וכ"פ הגאון מופה"ד הגרע"י שליט"א בספר לוית חן (סימן יז) ושפעם אירע

קצר חשמלי בבית הכנסת בליל שבת והורה לומר לגוי שיתקן החשמל, שיש

לסמוך ע"ד העיטור במקום מצוה דרבים שקוראים ק"ש ומתפללים מתוך הסידור

דוקא. ושכן עשה מעשה הגרב"צ קואניאקה זצ"ל ואמר לגוי לתקן החשמל

בביהכ"נ ביוה"כ ערבית. ע"ש. ומ"מ אם אפשר לרמוז לגוי שלא בלשון צווי שיתקן

אין להתיר אמירה ממש, וגם אם אפשר לומר לנכרי שיאמר לחבירו נכרי לעשות

המלאכה, יש לעשות כן".

מסקנה

מותר, לצורך רבים, לומר לנכרי לעשות איסור תורה כדי שיוכלו לקיים מצות שבת

כהלכתה. וראוי לומר ברמז או ע"י נכרי שיאמר לנכרי אחר שיתקן בשבת, וכ"ז

לצורך השבת ובמקרה חד פעמי אבל לא כסדר קבוע.