חבל נחלתו טו הקדמה

"מלחמות אני עשיתי" – במקום הקדמה

אנו נמצאים בימים אלו בעוד מערכה צבאית מול אויבינו באזור עזה. וארשום כמה הרהורים שעלו בראשי ביחס למערכה זו.


עם ישראל נמצא במלחמה על ארץ ישראל מעת תחילת שובנו לארץ ישראל. וכשם שהפעולה האלוקית של חזרת ישראל לארצו היא פעולה כלל-עולמית, כך השיבה לכל חלקי ארץ ישראל היא פעולה אלוקית שאנו נפעלים על ידה, ברצון ובהכרה ושלא ברצון וללא הבנה. בכל היד האלוקית מושלת. כדברי הראי"ה קוק זצ"ל (ישראל ותחיתו סי' יג): "בנפש היחיד ובנפש העמים, בדאגות החיים היומיים ובהתגדרות הלאומים והממלכות, בעליותיהם וירידותיהם, בנכלי הפוליטיקה, בשגעונות המשתגעים, בערמת הערומים ובישרת לב הישרים, בחכמת החכמים, בבינת הנבונים, בגבורת הגבורים, וברוח החלש של החלשים, בכל, רק יד האורה העליונה, אור חכמת כל עולמים, רוח ד' נשמת חיי העולם היא מופיעה. והיד נטויה והזרוע מושלת, 'למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך'".

חז"ל מדגימים זאת באמירתם על מכירת יוסף (ב"ר פר' פה, א):

"רבי שמואל בר נחמן פתח (ירמיה כט) כי אנכי ידעתי את המחשבות, שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח".

כל אחד מהשותפים בפעולה האלוקית עסוק במקטע הקטן שלו, כל אישיותו עסוקה במפעל הפרטי שלו. אבל הקב"ה בורא אורו של משיח דרך כל הפועלים הללו.


והפעולה הכלל-עולמית של שיבת ישראל לארצו היא המהלך העיקרי האלוקי כשרבונו של עולם שב לציון ומשיב את ישראל לציון ברחמים.

ומערכות מערכות ב'הצגה' הגדולה של שיבת ישראל לארצו. גדולות וקטנות מקיפות את כלל העם ומצומצמות, ודרך כל המאורעות היד נטויה והזרוע מושלת – ומובילה ומנחה אותנו אם שהקב"ה קורא לנו ואנו באים אחריו ואם שהוא מקיש עלינו במקל.


חיבה יתרה ישנה לאותם הפועלים עם אל בהכרה ובידיעה. הפועלים ללא הכרה הם בבחינת אחי יוסף אשר יוסף אומר להם (בראשית מה, ח): "ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלהים וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומשל בכל ארץ מצרים". החיים מתוך ידיעת התהליך האלוקי אע"פ שאינם מבינים כל פרט וכל מהלך, שואפים להשלמתו יודעים את טובו ונושאים עול יסורים באהבה. לעומת זאת מי שמנסה לפעול כנגד הפעולה האלוקית הוא מובל בעל כרחו בלא הבנה תוך קבלת היסורים בבעיטה, ובכך הבדל גדול ביניהם.


כל מי שעיניים בראשו רואה ברור שהגירוש מחבל עזה הביא למצב הנוכחי, שבכל סבב לחימה נוסף האויב מתחזק. ובמקום להשאיר את גוש קטיף במקומו ואת אויבינו ביכולות נמוכות, עקרו את יושביו, 'ואת ארצי חילקו', הסגירו חבלי ארץ פורחים בידי אויבים, והם פיתחו את אחיזתם בחבלנו לְאִיוּם על כל מדינת ישראל, ברקטות, פצצות מרגמה ובכלי משחית שונים ומשונים.

תאוות השלום, הדמיון המדומה של המנוחה, גרמו לחשוב שאם רק נעזוב חלקי ארץ ישראל – כל אויבינו ישלימו עימנו.

כדוגמת מה שאמר ר' עקיבא לפפוס (ברכות סא ע"ב): "אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה – לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה כי הוא חייך וארך ימיך – כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה – על אחת כמה וכמה".

הטפשים תולים את האיבה בעוד ויתור קטן בעוד איזה בקשה או תנאי קטן של אויבינו שאם רק נמלאם, וכבר אויבינו ישלימו לנו, ואינם מבינים שלא את הויתור הם צריכים, אלא את ארצנו ונפשנו לקחתה. הם אינם רוצים את האזור הזה בלבד, הם רוצים שבכל הארץ לא יהיה שום אדם מישראל, ומה תועיל הסתלקות ממקום אחד אם הם מבקשים לקחת את נפשנו.


את גבורתה של מדינת ישראל נוכל ללמוד מהאמור באיכה רבה בפתיחתות (ל):

"זבדי בן לוי פתח לא האמינו מלכי ארץ וגו', ארבעה מלכים היו מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו".

"דוד אמר (תהלים י"ח) ארדוף אויבי ואשיגם וגו' אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה כן הה"ד (ש"א ל') ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם, מהו למחרתם, ר"י בן לוי אמר: לשני לילות ויום אחד, היה הקדוש ברוך הוא מאיר לו בלילות בזיקין וברקים כמה דתנינן תמן על הזיקין ועל הזועות ועל הברקים הה"ד (תהלים י"ח) כי אתה תאיר נרי וגו'".

"עמד אסא ואמר אני אין בי כח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו אני עושה שנאמר (דה"י ב' י"ד) וירדפם אסא וגו' לפני אסא אין כתיב כאן אלא לפני ה' ולפני מחנהו.

"עמד יהושפט ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה שנאמר (דה"י ב' כ') ובעת החלו ברנה ותהלה וגו'".

"עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה שנא' (מלכים ב' י"ט) ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור".

ישנם הסומכים על הנס אשר בגלל חוסר יכולתם להילחם הם רוצים שהקב"ה יעשה את מלחמתם באויבינו, להם אין כח נפשי להרוג ולרדוף ואפילו לא לומר שירה. אולם דוקא הבוטחים ביותר בה' עושים כל שביכולתם לרדיפת אויבינו עד כלותם. לא פעולה חלקית ולא הסתתרות מאחורי אידיאולוגיות שאינן מחיות את הנושאים אותן בפיהם, הם שונאים את הרע ועושים לכלותו בעולם בכל כוחם.

אולם לשם כך צריך גבורה פנימית גדולה. לא רק יכולת מעשית אלא בראש וראשונה בטחון מוסרי שזו הדרך להילחם באויבי ישראל – 'ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם'. וכך דברי המדרש (דברים רבה, דברים פר' א, טז) על דוד המלך: "א"ר יהודה בר סימון: א"ל הקדוש ברוך הוא: דוד יודע אני שידיך חדות וחרוצות ואני מבקש לרדות את עולמי בהם".

וכאשר העוצמה המוסרית קטנה, אז אין כוחות פנימיים לפעול ומטילים את האחריות על הקב"ה – 'אני אין בי כח'... ולפי חוסר הכוחות כך מבקשים מהקב"ה שישלים... והוא משלים אבל מי שפעלו עבורו אינו בטוח ואינו יודע ומציב כל מיני רעיונות למילוט אויבינו. ואז ההשגחה העליונה כופה עליו עוד מערכה ועוד אבדות ועוד צער... יש מי שלומד שיעור אחד ויש מי שצריך כמה וכמה שיעורים אולם המטרה האלוקית ברורה ו"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" (שמו"א טו, כט).

דוקא למי שפועל עם הקב"ה, בשליחותו בכל כוחותיו המוסריים – הקב"ה מסייע כדברי מדרש תנחומא (שופטים סי' יז): "וכל המשמש למלך גוזר עליו והוא עושה גזרתו והלוים משמשין להקב"ה ועושין גזרותיו, חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם (דברים לא) ולמה כי ה' אלהיך הוא ההלך עמך לא ירפך ולא יעזבך (דברים ל"א), אינו מניחך והוא יוצא לפניך ועושה מלחמה... וכן בדוד כתיב (שמואל ב ה) לא תעלה וגו', ובאת להם ממול בכאים ויהי בשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים אז תחרץ, שהם מלאים קוצים, ולמה נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא מראשי הבכאים שהיו ישראל בצרה, אמר רבי ברכיה זהו שנאמר (תהלים צא) עמו אנכי בצרה, כי אז יצא ה' לפניך להכות במחנה פלשתים (שמואל ב ה) הוי כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך"...

והמעשה והנצחון הוא של העושה, של עם ישראל, לא מתנה ממרום, אלא כח לעשות חיל. הנסים הנסתרים מוסיפים ומגדילים את הנצחון. דרך ידיו ופעלו של הבוטח ופועל עם אל – הקב"ה נותן לנו כח לעשות חיל.


אולם כוחו של עם ישראל בישרותו ובאחדותו. כדברי המדרש (ויק"ר אמור פר' כו, ב):

"רבי יוסי ממלחיא ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמרו מצינו תינוקות בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור והוה דוד מצלי עליהון הדא הוא שדוד או' (תהלים יב) אתה ה' תשמרם אתה ה' נטר אורייתהון בלבהון תנצרם מן הדור זו לעולם מן הדור ההוא שהוא חייב כלייה אחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין אלא ע"י שהיו בהם דלטורין היו נופלין, הוא שדוד אומר (תהלים נז) נפשי בתוך לבאים... באותה שעה אמר דוד וכי מה השכינה עושה בארץ (תהלים נז) רומה על השמים אלהים - סלק שכינתך מביניהון". "אבל דורו של אחאב כלן עובדי עבודת כוכבים היו וע"י שלא היו בהן דילטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין, הוא שעובדיה אמר לאליהו (מלכים א' יח) הלא הוגד לאדוני וגו' ואכלכלם לחם ומים... ואליהו מכריז בהר הכרמל ואומר (מלכים א' יח) אני נותרתי נביא לה' לבדי, וכל עמא ידעי ולא מפרסמי למלכא".

כאשר יש ח"ו דלטורין בישראל, יש שנאה פנימית, וכל מיני איברים מדולדלים נושאים ראש ומנהיגים את העם ללא טובת עם לנגד עיניהם – הקשר של כלל האומה לרבש"ע נפגע, והשמירה האלוקית דרך האחדות הלאומית המגינה על כל אחד ואחד נפגמת, ולכן יוצאין למלחמה ונופלין...


יש המקשים, איה המוסר בפגיעתכם באוכלוסיה אזרחית אשר אינה לוחמת נגדנו. והנה צה"ל איננו פוגע בכוונה באוכלוסיה שאינה לוחמת בזקנים נשים וילדים אשר אינם לוחמים נגדנו.

אבל צריך להזכיר את דברי המהר"ל בספרו גור אריה (בראשית לד, יג) העוסק בפרשת שמעון ולוי בשכם:

"אך קשה אם שכם חטא כל העיר מה חטאו להרוג, ותירץ הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ט הי"ד) דבני נח מצווים על הדינין, ועבירה אחת שעובר – נהרג על ידו, וכאן ראו המעשה הרע הזה ולא דנוהו, לכך היו חייבין מיתה שלא היו דנין אותם. ובאמת דבר תימה הם אלו הדברים, כי איך אפשר להם לדון את בן נשיא הארץ (פסוק ב), כי היו יראים מהם, ואף על גב שנצטוו על הדינין – היינו כשיוכלו לדון, אבל אונס רחמנא פטריה (ב"ק כח ע"ב), ואיך אפשר להם לדון אותם?!"

"ונראה דלא קשיא מידי, משום דלא דמי שני אומות, כגון בני ישראל וכנעניים, שהם שני אומות, כדכתיב (פסוק טז) "והיינו לעם אחד" – ומתחלה לא נחשבו לעם אחד, ולפיכך הותר להם ללחום כדין אומה שבא ללחום על אומה אחרת, שהתירה התורה. ואף על גב דאמרה התורה (דברים כ, י) "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום", היינו היכי דלא עשו לישראל דבר, אבל היכי דעשו לישראל דבר, כגון זה שפרצו בהם לעשות להם נבלה, אף על גב דלא עשה רק אחד מהם – כיון דמכלל העם הוא, כיון שפרצו להם תחלה – מותרים ליקח נקמתם מהם. והכי נמי כל המלחמות שהם נמצאים כגון "צרור את המדיינים וגו'" (במדבר כה, יז), אף על גב דהיו הרבה שלא עשו – אין זה חילוק, כיון שהיו באותה אומה שעשה רע להם - מותרין לבא עליהם למלחמה, וכן הם כל המלחמות".

מלחמות הן של עם בעם אחר, כל המשתייך לאומה הבאה נגדנו הוא בכלל הלוחמים נגדנו, ולכן גם אם נפגע – השתייכותו לנלחמים נגדנו היא הגורמת לפגיעתו ועל כן אין לו שום התנצלות שאינו לוחם בפועל.

ולכן שאול המלך במלחמת עמלק אומר לקיני (שמו"א טו, ו): "ויאמר שאול אל הקיני לכו סרו רדו מתוך עמלקי פן אספך עמו ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים, ויסר קיני מתוך עמלק".

ומפרש מצודת דוד: "הפרדו מעם עמלק כי פן אוסיפך עמו בעת אחרימם היות בעת כזאת א"א להבחין ולהזהר".

ועל כן מרגלי יהושע ביריחו מתנים עם רחב (יהושע ב, יט): "והיה כל אשר יצא מדלתי ביתך החוצה דמו בראשו ואנחנו נקים וכל אשר יהיה אתך בבית דמו בראשנו אם יד תהיה בו".

ועי' בעמוד הימיני סי' טז.


אף המערכה האחרונה על ארץ ישראל החלה בהריגת שלשה מטובי ילדינו ע"י רוצחים מחברון, כאשר הם נהרגו ע"י אויבינו לשם גירוש עם ישראל מארץ ישראל, כחלק מהמלחמה הכוללת שלנו על ארץ ישראל. ועל המזבח הבנוי שמיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן – עולים נשמותיהם לפני הקב"ה (עי' מנחות קי ע"א ותוס' שם). ואנו מתפללים שהקרבנות שכל עם ישראל מקריב ירוממוהו ויביאוהו אל החבל ואל הנחלה.


כרך זה נכתב בחצי השנה האחרונה, ושוקעו בו שאלות שונות שהגיעו מכל מיני שואלים ובכל מיני מצבים.

ומודה אני לקב"ה על כל שזיכני לשעבר ומתפלל על לעתיד לבוא.

ומודה לכל הרבנים שעברו כרך זה והעירו את הערותיהם, ולכל השואלים.

ומודה לאמי – יהודית – "אמר רבי חנינא: חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי" (חולין כד ע"ב). אמי שתחי' יצאה את גרמניה, ארץ ההריגה, ללא הוריה, כילדה בת שמונה ב-1940 למניינם, גדלה במוסדות ליתומים, והעמידה עם אבי ז"ל משפחה לתפארה. ואני מברכה שה' יחזקה ויאמצה בימי אלמנותה על אבי ז"ל.

ומודה לאשתי שמסירה ממני הרבה עול במלאכת הבית וטיפול בבני הבית. ונושא תפילה:

"ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כלנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה".


שומריה, תמוז תשע"ד יעקב הלוי אפשטיין