חבל נחלתו ח נג
סימן נג
שואל שהשליך כליו של משאיל
שאלה
אדם השאיל את דירתו למשפחה לשבת. לאחר השבת הוא גילה ששקית ובה מגפיים של ילדו נעלמה וכנראה נזרקה לאשפה, מחמת שהמשפחה המתארחת חשבה שהשקית ותוכנה מיועדים לאשפה.
האם שואלי הדירה חייבים בתשלום?
תשובה
א. ראשית צריך לברר שהנתונים שהוצגו בשאלה נכונים. היינו שהמשאיל אמנם השאיר את השקית ובה מגפי הילד בדירתו ולא הניחם או הטמינם במקום אחר ושכח מהם. כמו"כ צריך לברר אצל המשפחה ששאלה את הדירה, האם הם אמנם זרקו את השקית לאשפה כפי טענת התובע.
אחרי בירור העובדות צריך לדון מה הדין: א) במידה והשואלים מודים שהשליכו את השקית לפח אשפה. ב) במידה והם כופרים לגמרי וטוענים שאינם יודעים במה מדובר.
ב. במידה והשואלים מודים שהשליכו שקית שחשבו שהיא אשפה לפח האשפה הצבורי נראה שהשואלים חייבים בתשלום. ואע"פ שהם עשו זאת בטעות ובשגגה סו"ס אף אחד לא ביקש מהם לעשות זאת, ומי התיר להם לעשות זאת?! והרי זה אדם המזיק את חפציו של המשאיל.
אם שואל שבר כלי בדירתו של משאיל הוא חייב בתשלומים ככל אדם המזיק, ורק כלי שהפסיק את פעולתו בגלל קלקול עצמי השואל פטור. לדוגמא שואל שהמקרר הפסיק לעבוד בגלל קלקול בו או שמזגן הפסיק בגלל קלקול עצמי במקרה זה השואל פטור והרי זה כ"מתה מחמת מלאכה", אבל אם השואל שבר חלון וכד' – השואל חייב. והמקרה שלפנינו עדיף מצד זה שהיה כאן חפץ של המשאיל שהשואל כלל לא נשתמש בו אלא אולי הוא הפריע לו בבית, והיה צריך להניחו במקום מוצנע ולהשאירו לבעה"ב שיחליט מה ברצונו לעשות בו.
ג. ואף אם השקית הפיצה ריח רע והשואל חשב שיש בה אשפה וזרקה והתברר שהיו בה חפצים בעלי ערך של השואל, נראה שאעפ"כ הוא כאדם המזיק שחייב על שוגג כמזיד.
וניתן ללמוד זאת מבבא קמא (כג ע"א): "אמר רבא, קשיא ליה לאביי: למ"ד אשו משום חציו, טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה?"
ופרש רש"י: "היכי משכחת לה – אילו אדם זורק חץ והזיק בטמון לא מיחייב בנזק הא קיימא לן בהאי פירקין (בבא קמא דף כו) פצע תחת פצע לחייב את השוגג כמזיד ואונס כרצון".
וכן כתבו תוספות (שם): "טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה – פי' בשלמא למ"ד אשו משום ממונו אין תימה דפטור טמון ואע"ג דבכל נזקי ממונו כמו קרן שן ורגל חייב טמון שבממון מצינו חילוקים בקרן שן ורגל להלכותיהן אבל באדם המזיק לא חלק הכתוב דכתיב פצע תחת פצע ודרשינן בסוף פירקין (דף כו:) לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון לפיכך אין סברא לדרוש אשו משום חציו".
וכן הים של שלמה (ב"ק פ"ב סי' כב): "והיכא דגחלת אינה שלו, שהחיובא משום חציו, אזי חייב אפילו בטמון".
והפני יהושע (ב"ק ו ע"ב) כתב: "דאדם המזיק ודאי חייב בטמון כדמקשה הש"ס [כ"ג ע"א] בפשיטות למ"ד אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה".
וכך פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' תיח סי"ג): "אבל אם הדליק בתוך של חבירו, או אפילו בתוך שלו ולא כלו חציו, כגון שנפל הגדר מחמת הדליקה, חייב בדבר שדרכו להטמין בגדיש כגון מוריגים וכלי בקר, כמו שנתבאר בסי' צ', ובבית חייב על כל דבר, שדרך בני אדם להניח בבית כל כליהם וכל חפציהם, וכל מה שיטעון בעל הבית שהיה בבית, ה"ז נשבע בנקיטת חפץ ונוטל, ובלבד שיטעון דברים שהוא אמוד בהם שהם שלו או שרגילים להפקיד בידו. (וע"ל סימן צ')".
וכתב הש"ך (חו"מ סי' תיח ס"ק ו): "על כל דבר שדרך בני אדם להניח כו' – משמע אם אין דרך להניחו אפי' ידוע שהי' שם פטור ויש להקשות דהא לעיל ר"ס שפ"ח משמע להדיא מדברי הרמב"ם והמחבר דבידוע שהי' שם אפי' אין דרכו להניח שם חייב וצ"ל דהתם מיירי המזיק בידים אבל הכא אע"פ דמיירי שהדליק בתוך של חבירו היינו בפשיעה ולא בידים וכן נ"ל מתוך דברי מהרש"ל פרק הכונס סי' ל"ב שכתב שם וז"ל אבל אי הוי עדים פשיטא דמשלם מאחר דמזיק בידים הוא אבל מזיק בפשיעה לא משלם אפי' בעדים דבר שאין דרך להניח בו ומדליק בתוך של חבירו נמי דפטרי רבנן כל מה שאין דרכו להניח היינו דמדליק בידים פשיטא שחייב על הכל עכ"ל ונ"ל שיש חסרון בדבריו וכך צ"ל היינו מדליק בפשיע' דאלו מדליק בידים פשיטא שחייב על הכל ודו"ק".
ונראה שכאן הוא מזיק בידים. ואע"פ שלא הזיק בידים למגפיים בכ"ז נחשב כמטיל אותם לים או לתוך האש וע"כ חייב אף בדבר שאין דרך להניח שם.
אולם נראה שהשואל צריך להישבע בנק"ח שהמגפיים היו שם, וא"כ אם אינו בטוח בכך ודאי שהשואל פטור. ואם הוא בטוח בכך כיון שאיננו נשבעים בימינו הרי על השואל לשלם שני שליש משווי המגפיים. ואם השואל מודה שהוא זרק את המגפיים עליו לשלמם.
ד. כל זאת אם השואל מודה שהשליך את השקית.
אולם אם השואל אומר שאינו יודע מאומה מתביעת המשאיל או שאינו זוכר כאן הדין הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ולכן עד שהשואל לא יוכיח בעדים שהשקית נזרקה ע"י השואל הרי הוא פטור מתשלומים.