פתיחת התפריט הראשי

<< · חבל נחלתו · ח · נא · >>

סימן נא

חיוב תשלומים לבעל חברת הסעות

שאלה

מנהל מוסד חינוכי מקבל כל בוקר הסעות תלמידים למוסד כאשר התשלום מתבצע ע"י העיריה. יום אחד הוצרך לנסיעות לא למוסד החינוכי אלא למקום אחר לשם פעילות חינוכית באותו מקום. מצד הטורח והעלות המדובר באותם מרחקים ובאותה עלות נסיעה. הוא דיבר עם מי שדיבר בעיריה והובטח לו שההסעות באותו יום ישולמו גם הן ע"י העיריה. למנהל חברת ההסעות אמר שביחס להסעות אלו אל יפנה ישירות לעיריה, אלא הוא (מנהל המוסד) ידאג לתשלום. כאשר מנהל חברת ההסעות ניגש לקבל את תשלומי שאר ההסעות מהעיריה, הוא שאל מה בענין התשלום על אותו יום בו ההסעות היו למקום אחר ולא למוסד. בעיריה התנערו מהענין ולא מוכנים לשלם את אותן הסעות.

מנהל חברת ההסעות טוען ששכח מבקשת מנהל המוסד שלא יזכיר זאת והוא ידאג לתשלום. מנהל המוסד שואל האם עליו לשלם את ההסעות מקופתו הפרטית, או שמנהל ההסעות פשע בכך שהזכיר זאת ולכן הוא פטור.

תשובה

א. יש להעיר ולהאיר שישנו הבדל גדול בין ההסעות של שאר הימים להסעות אותו יום בו ההסעות לא היו למוסד. בכל יום המעסיק היא העיריה היא עובדת ישירות מול חברת ההסעות אשר במסגרת שכירותה היא מסיעה תלמידים למוסד החינוכי. מנהל המוסד החינוכי רק מאשר שאמנם הפועלים, קרי חברת ההסעות, עשו עבודתם, אבל בעצם אינו צד בשכירות אלא נהנה ממנה בלבד.

שונה הדבר לגבי היום בו הוא סיכם על הסעות למקום אחר עם חברת ההסעות. ביום זה הוא שוכר באופן פרטי את חברת ההסעות. העיריה אינה אחראית ואינה שוכרת עבורו הסעות ליום כזה, והוא מבחינתם ויתר על ההסעות ליום זה. אלא שמנהל המוסד תיכנן עם מאן דהו מהעיריה שהתשלום יושת על העיריה במסוה של הסעה רגילה, כיון שהיא אינה נפסדת משינוי המסלול, וכיון שבמבחינה עקרונית הוא היה זכאי אף באותו יום להסעת התלמידים למוסד החינוכי.

עולה איפוא שלמנהל המוסד החינוכי אחריות ישירה לתשלומי ההסעות ליום זה, ולא לעיריה. ועליו היה לבאר זאת באר היטב למנהל חברת ההסעות שבאותו יום המוסד שוכר אותו להסעות פרטיות והמוסד אחראי לתשלומים ממקורותיו או מן העיריה.

ב. השינוי הזה נראה שלא היה ברור דיו למנהל חברת ההסעות. הוא כנראה הבין שיש כאן 'סידור פרטי' (=קומבינה) בין מנהל המוסד לבין העיריה, אבל לא בורר לו היטב שלגבי היום הזה כל יחסי שוכר ונשכר השתנו אלא הבין שרכביו נשכרים ע"י העיריה לצורך הסעת התלמידים למקום אחר. ולכן הוא דרש את התשלום על ההסעות מהעיריה.

אם היה מבורר לו שהשוכר הוא מנהל המוסד, כל דרישת התשלום היתה רק מול מנהל המוסד. והוא לא היה דורש זאת מהעיריה מכיון שהיה מבין שהוא ביום זה לא נשכר ע"י העיריה. כיון שלא הבין זאת, ואף אם שמע לא הפנים זאת, הוא דרש את התשלום מהעיריה ובכך 'קלקל' למנהל המוסד שעתה העיריה לא מסכימה לשלם זאת.

ג. אלא שבכך שמנהל חברת ההסעות 'קלקל' למנהל המוסד את מקור התשלום על ההסעות לא פקעה ממנו חובת התשלום. הרי מנהל המוסד היה מזמין השכירות והיא נעשתה לשביעות רצונו, וא"כ חובת תשלומיה עליו. ומה שמנהל חברת ההסעות קלקל לו את הכיסוי הממוני של ההסעות אינו קשור לחובת התשלום המוטלת עליו. ולכן חובת התשלום מוטלת על מנהל המוסד החינוכי ככל תשלומי פועלים. ואם הוא סבור שמנהל ההסעות הזיק לו יתבע ממנו את התשלום על נזקו.

ד. ונראה שאין לו עילה לתבוע את מנהל חברת ההסעות על נזק ממוני. אותו מאן דהו מן העיריה שהבטיח לשלם הרי זה כמבטיח מתנה לחבירו – שכן העיריה לא היתה חייבת בתשלום זה, ומה שמנהל ההסעות קלקל בדבורו הוא לכל היותר גורם שאדם לא יתן מתנה לחבירו.

ונפסק בטור (חו"מ סי' רמט): "הנותן מתנה לחבירו וחזר בו הרי זה ממחוסרי אמנה במה דברים אמורים במתנה מועטת אבל במתנה מרובה לא שהרי לא סמכה דעת המקבל שיתננה לו עד שיקננה לו בקנין או באחד מן ההקנאות שהמתנה נקנית בהן". וכאן זו מתנה מרובה, ולא ע"י אדם פרטי והרי לא היה קנין על המתנה שעובד העיריה הסכים לתת למוסד.

ועי' במקור הדברים בב"י (חו"מ סי' רנט) ובירושלמי סוף שביעית*. נמצא שאפילו היה אדם ניגש במזיד ואומר למבטיח מתנה גדולה לחבירו – 'אל תתן לו' ומונע ממנו לקבל מתנה הוא אינו בגדר מזיק ולכל היותר החוזר מנתינתו עבר משום מחוסר אמנה. ולכן אין למנהל המוסד שום סיבה לתבוע את מנהל ההסעות.

כמו"כ יש לדון אם בכלל למאשר מטעם העיריה היתה סמכות לאשר זאת אמנם זה נושא לבדיקה בפ"ע ולא נשאלתי על כך.

מסקנה

בעל המוסד החינוכי צריך לשלם לבעל ההסעות את השכירות לאותו יום.