חבל נחלתו ח לו
סימן לו
האם יש חובת וידוי מעשרות על כל אחד
א. העמדת השאלה
אדם הקונה פירות וירקות בחנות שיש בה השגחה על הפרשת תרומות ומעשרות, האם חייב בוידוי מעשר*?
נראה שהנקודה העיקרית הטעונה בירור היא: האם מצות וידוי מעשרות היא מצוה חיובית כלולב ושופר שכל אדם מישראל חייב בהן בהגיע עיתן, וביעור מעשרות וכל המתנות הן רק עיכוב לוידוי במידה ולא נתנן, וא"כ אף מי שאין לו קרקע ואין לו יבולים, מהם צריך להפריש תרו"מ ושאר מתנות – חייב להתוודות. או שאין זו מצוה חיובית כללית על כל יחיד מהציבור, אלא מצוה המסיימת את מערכת המתנות ממצוות התלויות בארץ, ומי שיש לו פירות שצריך לקיים בהן מתנות הוא שחייב להתוודות, אבל מי שאין לו פירות משלו לא מוטל עליו לתת מתנות – לא שייך שיתחייב בוידוי.
ואפשר להציג שאלה זו בצורה מעט שונה. האם מצות ביעור מעשרות היא חלק ממצות וידוי מעשרות (ללא תלות בשאלה אם היא נמנית כמצוה נפרדת או כמצוה בפני עצמה), ועל כן רק מי שקיים את החלק הראשון במצוה – שהיו לו פירות שצריכים ליתנם למקבלי המתנות – הוא יכול לקיים את החלק השני במצוה. או שאלה הם שני חיובים נפרדים לגמרי, והביעור הוא מעכב את הוידוי אבל אינו חלק ממנו, וגם מי שלא מוטל עליו כלל החלק הראשון, מוטל עליו החלק השני. וכן לגבי הוידוי עצמו האם עיקרו הוא ההודאה שעשה את כל המוטל עליו ורק מתוך כך באה התפילה והבקשה שבסופו, או שעיקרו התפילה והכרת התודה היא רק פתח להיכנס לתפילה.
ב. מחלוקת בירושלמי והשלכתה
בתלמוד ירושלמי מעשר שני (פ"ה ה"ה) מצאנו מחלוקת בין ברייתות: "אית תניי תני כל המצוות שבתורה מעכבות. אית תניי תני כל המצוות שבפרשה מעכבות. רבי אחא בר פפא בעא קומי רבי זעירא אפילו הקדים תפילה של ראש לתפילה של יד אמר ליה אוף אנא סבר כן". ולכאורה מה שייכות כל מצוות שבתורה לוידוי מעשרות, הרי הוידוי מתייחס למתנות ובעיקר למעשר שני. אלא משמע מכך שביטול מצוה מן התורה הוא עיכוב לוידוי, שהוידוי אינו מכוון דוקא על המצוות הללו. ואם ביטול כל מצוה מעכב את הוידוי, אזי אין קשר לוידוי עם המתנות דוקא, אלא כל מצוה יכולה לעכב, וכל מצוה שלא ביטלה אינה מעכבת אפילו אם לא נכנס לכלל חיוב באותה מצוה.
לפי"ז עולה מן המחלוקת בין הברייתות בירושלמי מחלוקת במהות המצוה. מי שסובר שרק המתנות המנויות בפרשה מעכבות מוידוי מבין שמצות הוידוי היא סיום של מערכת נתינת המתנות ועל כן במידה ולא התחייב בהן אינו מצווה בוידוי ואינו יכול להתוודות. אולם הסובר שכל מצוה שבתורה, אפילו מדרשת הכתוב, מעכבת, (כהקדמת תפילין של יד לשל ראש), מצות הוידוי מוטלת על כל אחד מישראל באופן כללי, ורק יש כמה הלכות המעכבות מאמירת הוידוי.
ג. הפסיקה במחלוקת בירושלמי
לפי דברינו התשובה לשאלה שהעלינו תלויה בפסיקה במחלוקת הבריתות. הרמב"ם בפסקיו אינו מזכיר כלל שכל מצוות שבתורה מעכבות, ומשמע שרק המתנות מעכבות. ומשמע שמי שלא היתה לו כלל אפשרות לנתינת מתנות מפני שאת כל פירותיו הוא מקבל לאחר נתינת המתנות אינו יכול להתוודות*.
אולם הגרי"פ פערלא הסביר את לשון הרס"ג (עשה צ) שהכריע עפ"י הירושלמי שכל מצוות שבתורה אם ביטל מהן – אינו יכול להתוודות, ולפי דבריו עולה שכל אחד חייב להתוודות, אם אין לו עיכוב פרטי לכך.
ד. נשרף טבלו אינו יכול להתוודות
עוד ניתן להביא ראיה לחקירה זו מהירושלמי (מעשר שני פ"ה ה"ה): "אמר רבי יונה זאת אומרת נשרף טיבלו אינו יכול להתודות".
ומבאר הגר"א (על הירושלמי): "פירוש דדייק מדקאמר הלקט והשכחה והפיאה אף שאין מעכבין את הוידוי והא ודאי הא דלקט אין מעכב היינו שלא בא לכלל לקט, דאם בא לכלל לקט ולא נתן ודאי מעכב מכל מצותך דהמצוות שבפרשה ודאי מעכבין, אלא ודאי כשלא בא לכלל לקט, ומיניה הא דקתני דמעשרות ותרומה מעכבין היינו אף שלא הגיעו דהיינו שנשרף טבלו נמי מעכב".
לכאורה נראה לומר שכשם שלקט אינו מעכב כאשר לא מוטלת עליו חובת לקט, הוא הדין שאר מצוות המנויות בפרשה כאשר לא הגיע לכלל חיוב אינן מעכבות את הוידוי. והדין שאם נשרף טבלו מעכב היינו מפני שהגיע לכלל חיוב ונאנס ולא נתן, ולכן מעכבו.
אמנם מלשון הגר"א משמע שאין דעתו כן, ובניגוד למצות לקט שבאופן קצירת שדהו לא הגיע לכלל לקט, כגון שנפלו רק שלש שיבולים ויותר, או שלא קיים שכחה מפני שלא שכח, הרי המעשרות ותרומה מעכבים את הוידוי לגמרי, וכדי להגיע לחיוב וידוי ישנה חובה ליתנם, ולא רק שלא לעבור עליהם, ורק אם יש לו פירות והפריש תרומות ומעשרות ונתנן אפשר להתוודות וידוי מעשר. וכן יוסבר אף בשיטת הרמב"ם שמזכיר שאם נשרף טבלו אינו יכול להתוודות, שהתרו"מ אינן רק עיכוב, אלא כל המצוה מוטלת דוקא על מי שהיו לו פירות והפריש מהם ונתן את המתנות כדין.
עפ"ז ניתן להבין את שריפת טבלו בשתי דרכים: דרך אחת, שכיון שהיה לו טבל ונשרף אינו יכול ליתנו, אבל מי שלא היה לו כלל טבל אינו מעכבו מלהתוודות. ובדרך שניה, כגר"א, שנתינת המתנות היא היוצרת את האפשרות להתוודות ולכן אם נשרף ואינו יכול ליתן מעוכב מוידוי.
ה. העיכובים מצד תוכן הדברים בוידוי
אולם, אם סוברים שהוידוי הוא מצוה חיובית על כל אדם מישראל, לכאורה אדם מישראל שאין לו כלל מתנות לתת, אשר אומר שביער את הקודש מן הבית ונתנו לעניים – אומר שקר. ולא ניתן לומר שהוא מתודה על הרבים בעלי שדות ופירות, אלא משמע שהוא עצמו טוען שעשה כך והרי ולא עשה ולא כלום.
בשו"ת משפט כהן (סי' נו אות ד) התייחס לבעית אמירת דברים בוידוי שלא עשאם וכתב: "מי שאין לו כ"א מעשר שני לבד, וכן בכורים לבד, ג"כ צריך להתוודות, כמש"כ הרמב"ם בהי"ד, והוא מירושלמי בכורים פ"ב. ונראה שמ"מ לא יאמר כל הוידוי, דלא יוכל לומר וגם נתתיו ללוי ולא נתן, ומ"מ אינו מעכב את הוידוי, שאינו מעכב כ"א מה שעשה היפוך המפורש בוידוי, אבל מה שלא בא החיוב לידו אינו מעכב. ונראה שמתחיל ביערתי הקודש וגו' ומדלג וגם נתתיו וגו', ואם יאמר לא עברתי ממצותיך צ"ע, דאע"ג דדרשוהו חז"ל על ממין על שאינו מינו ומן התלוש על המחובר, דלא שייכי בביכורים, מ"מ י"ל שגם פרטי דיני ביכורים הם בכלל זה".
ניתן ללמוד מדברי הרב זצ"ל שיכול להתוודות בהשמטת חלקים מהוידוי שאינם רלוונטיים לגביו. ועוד למדנו שמתנות שלא בא החיוב לידיו אינן מעכבות. ולכאורה יכול להתוודות אף שמלכתחילה אינו חייב כלום.
ו. הקושי בדברי הרב קוק
אבל דברי הרב זצ"ל מוקשים מדברי המשנה (מעשר שני פ"ה מט"ו): "יוחנן כהן גדול העביר הודיות המעשר". ופרש הרמב"ם: "לפי שלא היו יכולין לומר באותו הזמן ככל מצותך אשר צויתני, כי ה' אמר לתת מעשר ראשון ללוים, והם היו באותו הזמן נותנים אותו לכהנים". וכן בהלכה (הלכות מעשר שני ונ"ר פי"א הי"ג) פסק הרמב"ם: "ובזמן שהיו נותנין מעשר ראשון לכהנים לא היו מתודין שנאמר וגם נתתיו ללוי". ולכאורה לפי הצעת הרב זצ"ל יכלו לדלג על משפט זה: 'וגם נתתיו ללוי'. ואולי כוונת הרב לחלק בין אם נתן את המתנה אך לא למי שהתורה חייבה אותו, אלא למישהו אחר שאז אינו יכול לומר 'עשיתי ככל אשר צויתני' שהרי עשה בפירוש שלא כתורה, לבין אם לא נכנס לכלל חיוב נתינה שאז במה שעשה – עשה עפ"י התורה.
ז. השמטת עיקר הוידוי
. אלא שאף אם נקבל שיכול לדלג על מילים מסוימות מהוידוי שאינן מתייחסות אליו, הרי בתחילת הוידוי אומר: "בערתי הקודש מן הבית". ועל משפט זה אינו יכול לדלג, שהרי ללא מעשר שני או ביכורים אינו יכול להתוודות, ואם לא נתנם אינו מתוודה, אף שנתן שאר מתנות כגון תרומות וחלה ולקט שכחה ופאה. ולכן נראה שאף אם נאמר שהמצוה בעיקרה היא מצוה כללית על כל אדם מישראל, בכ"ז מי שאין לו כלל מתנות לתת מפני שקונה פירות לאחר נתינת כל המתנות אינו יכול להתוודות, כדי שלא יימצא דובר שקר.
מסקנה
נראה על–כן שאף לסוברים שכל מצוות התורה מעכבות מלומר וידוי, בכ"ז המחייב בפועל לאמירת וידוי הן דוקא מעשר שני וביכורים, ומי שלא נתן בפועל מתנות אלו אף שנתן שאר מתנות אינו מחויב בוידוי.
עולה מן הדברים, שבדורנו אף אם היו נשלמים שאר התנאים לחיוב מן התורה רוב הציבור כלל לא יכול להגיד ביעור מעשרות בברכה כמצוה מן התורה, אלא לכל היותר יכול לקרוא את הפסוקים כקורא בתורה*.