פתיחת התפריט הראשי

<< · חבל נחלתו · ח · טו · >>

סימן טו

מצות בניית סוכה

שאלה

האם ישנה מצוה חיובית לבנות סוכה לקראת סוכות או שהמצוה היא לשבת בסוכה ולשם כך בונים סוכה אבל אין מצוה בבניית הסוכה?

תשובה

א. כתב הרמב"ם בספר המצוות (מ"ע קסח): "היא שצונו לישב בסוכה שבעה ימים בימי החג כלם והוא אמרו יתעלה (שם) בסוכות תשבו שבעת ימים וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכתא המחוברת לזה כלומר מסכת סוכה (פ"א מ"ב, לא ע"א, לו ע"ב, לז ע"א, מב ע"ב, מג ע"א, מה ע"ב-מח ע"א). ואין הנשים חייבות בה (מתני' כח א)".

מבואר מדבריו שאין חיוב לבנות סוכה אלא החיוב הוא לשבת בה. וכן בספר החינוך (מצ' שכה): "מצות סוכה, שנצטוינו לשבת בסוכה שבעת ימים, שנאמר [ויקרא כ"ג, מ"ב] בסוכות תשבו שבעת ימים. ויום ראשון הוא יום ט"ו בתשרי".

וכיון שאין הם מונים מצוה נוספת לגבי סוכות משמע שאין חיוב של בניית סוכה.

וכן נראה מדברי הרמב"ם בתשובה (סי' קמב): "ואין הדבר כן, אלא המצוה היא השמיעה, לא התקיעה, ואין אנו תוקעין, אלא כדי לשמוע, כמו שהמצוה היא ישיבת הסוכה, לא עשייתה, ואין אנו עושין, אלא כדי לישב, ולכן נברך לישב ולא נברך לעשות, ונברך לשמוע קול שופר, ולא נברך על תקיעת שופר".

אולם מכמה מקורות עולה שיש מצוה בבניית סוכה ונ"מ שמצוה בו יותר מבשלוחו וכן שהעוסק בה פטור ממצוה אחרת.

ב. במשנה בשבועות (פ"ג מ"ח) נאמר: "נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה ושלא ליטול לולב ושלא להניח תפילין זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור".

וכן בתוספתא ברכות (פ"ו ה"ט): "העושה כל המצות מברך עליהן העושה סוכה לעצמו אומר: ברוך שהגיענו לזמן הזה נכנס לישב בה אומר ברוך". וכן מובאת הבריתא בבבלי (פסחים ז ע"ב, סוכה מו ע"ב, מנחות מב ע"א) ובירושלמי (ברכות פ"ט ה"ג, סוכה ה"ב). משמע שיש מצוה בעשיית הסוכה עד כדי כך שהבונה מברך שהחיינו. והביאו את הברייתא בעיטור (הל' ציצית עו ע"ב) ובאור זרוע (ח"ב הל' סוכה סי' שטז).

וכ"פ הרמב"ם (הל' ברכות פי"א ה"ח): "כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה, וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון, כיצד העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה או לולב או לכתוב תפילין מפני שיש אחר עשייתו צווי אחר, ואימתי מברך בשעה שישב בסוכה". ובהלכה הבאה: "כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה. מברך עליה בשעת עשייתה שהחיינו, ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהם שהחיינו בשעת עשייה מברך עליהן שהחיינו בשעה שיצא ידי חובתו בהן וכן כל כיוצא בהן".

מבואר מדבריו שיש מצוה בעצם עשיית הסוכה אלא שאין מברכים על העשייה מפני שהיא אינה סיום המצוה אלא הישיבה בה, אבל שהחיינו מברכים ואנו סומכים את ברכת הזמן על העשיה לברכת שהחיינו בקידוש ראשון בכניסה לסוכה, כמבואר בשו"ע (או"ח סי' תרמא).

ג. וכן עולה מדברי הסוגיא במסכת מכות (ח ע"א): "א"ל ההוא מרבנן לרבא: ממאי דמחטבת עצים דרשות? דלמא מחטבת עצים דסוכה ומחטבת עצים דמערכה, ואפ"ה אמר רחמנא: ליגלי! א"ל: כיון דאם מצא חטוב (אינו חוטב) לאו מצוה, השתא נמי לאו מצוה". היינו רבא מלמד את שיטת אבא שאול במשנה שדוקא השוגג והרג בפעולה רשותית חייב, אבל השוגג בדבר מצוה כגון הרב הרודה את תלמידו פטור. ומפרש רש"י: "השתא נמי - כי לא מצא חטובה אין החטבה מצוה אלא עשיית הסוכה". היינו חטיבת העצים לצורך הסוכה אינה מצוה כיון שיכול ליטול מהחטוב כבר, בניגוד לקצירת העומר שאף אם מצא קצור חייב בקצירה לצורך קרבן העומר (שבת קלא ע"ב). אולם עולה מרש"י שעצם בניית הסוכה היא מצוה.

וכך העיר שם הערוך לנר (מכות ח ע"א): "הא דפשיטא לרש"י דעשיית סוכה חשיב טפי מצוה מהחטבה אף דהעשייה ג"כ אינה רק לצורך מצוה הבאה אחריה דהיינו הישיבה בסוכה, י"ל דהעשיי' שפיר נחשבת מצוה לעצמה ולא הכשר מצוה לבד כמו החטבה, דהא מברכין על עשיית סוכה שהחיינו כדאמרינן בסוכה (מו, א), ולחד מ"ד בירושלמי מברכין גם לעשות סוכה כמש"כ התוס'. והא דבאמת נחשבת העשיה מצוה, י"ל משום דהתורה כתבה וצותה העשיה כדכתיב חג הסוכות תעשה לך דהיינו העשי' ולא הישיבה, שהרי בסוכה (כז ב) דרשינן מיני' למר עשה סוכה הראוי' לז' ולמר עשה סוכה בחג. ובהכי א"ש ג"כ מה דהכא חשיב החטבה רק להכשר מצוה ולא למצוה ואילו בחולין (ז א) חשבינן להאי דדרי חטי דפיסחא דבמצוה קעסיק, והרי זה ודאי ג"כ אינו רק הכשר לעשות ממנה מצה ולאכלה בליל פסח. ולפ"ז א"ש, דשאני התם כיון דבפי' כתיבי ציווי השמירה כמש"כ רש"י שם דכתיב ושמרתם את המצות א"כ כשנושא החטים ושומרם מקיים מצות הכתוב אבל חטיבה דלא כתיב בקרא לא הוי רק הכשר מצוה".

עולה מדברי הערול"נ שאמנם חטיבת עצים היא רשות, אבל בניית סוכה היא מצוה.

וכ"נ מדברי המרדכי (סוכה פרק לולב וערבה רמז תשסט והו"ד בב"י סי' תרמא): "והאידנא לא מברכינן שהחיינו אעשיית סוכה כמו שעשו בימי החכמים התנאים ואמוראים. וי"ל לפי שאז כל אחד ואחד עשה לעצמו לפיכך היה מברך, אבל עתה שאחד עושה לק' אין נראה שיברך העושה והשאר לא יברכו וסומכין אהא דאמרי' פרק לולב (הגזול) [וערבה] רב כהנא מסדר להו אכסא דברכתא וכן עמא דבר". משמע שעצם הבניה היא מצוה שמברכים עליה שהחיינו.

וכ"נ מדברי הרמ"א (או"ח סי' תרכה): ""ומצוה לתקן הסוכה מיד לאחר יום כפור, דמצוה הבאה לידו אל יחמיצנה (מהרי"ל)". משמע שזו מצוה ולא רק הכשר ויש חשיבות לעסוק בה בגופו ולא ע"י שליח, ומברכים בעשייתה שהחיינו.

ד. בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' תנט) דן בשאלה שהעלנו, וז"ל:

"י) ומה שכתב עוד דעשיית הסוכה אינה מצוה כלל, ובש"ס מכות (דף ח ע"א) הואיל אם מצא חרוש אינו חורש חרישה לאו מצוה, והכא נמי כיון דסוכת גנב"ך כשירה עשייתה לאו מצוה הוא. ודאי מסברא הי' נראה כן, אבל מה נעשה דלשון המשנה בשבועות (דף כ"ט ע"א) נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה. כמו שהביא כת"ר בעצמו:

"יא) ומה שכתב מספר הון עשיר דפירושו שלא לישב, אין זה פירוש של עשות, ומה יעשה להא דבספר תקוני זוהר תיקון שבעין קל"א וכל פקודין דעשי' דסוכה ולולב תליין בידין יעוין שם. וברש"י מכות (דף ח ע"א) מפורש דעשיית סוכה היא גופה מצוה. ומה שכתב כבוד תורתו ליישב דברי רש"י, דרש"י ס"ל הזמנה לגוף מצוה מילתא ודמי נמי לגוף קדושה, וסבירא לי' נמי דאינו יוצא בסוכה אלא אם כן חל שם שמים עליו, ובסוכת גנב"ך קדושתי' ומצוותי' באים כאחת, ממילא כשעושה לשם סוכה נתקדש בשעת עשי' מה שמקדשו חשיב מצוה שעל כן צריך לקדשו, רק בסוכת גנב"ך הקידוש בשעת ישיבה ומכל מקום מאחר שצריך לקדשו חשיב הקידוש מצוה, וכשמתקדש על ידי עשי' חשיב העשי' מצוה דפח"ח.

"יב) אבל אינו עולה לדעת רש"י.

"יג) אך מה שכתב שאינו יוצא אלא אם כן נתקדשה הסוכה פשיטא שהרי"ף והרמב"ן שכתבו בפרק המביא (ביצה ל ע"ב) דמהני תנאי דאיני בודל בעצי סוכה, ורש"י כתב שם דלא מהני משום דעל כרחו הוא בודל מהם כמו איסור סתירת אוהל. הרי דאם לאו איסור סתירת אוהל הי' מהני תנאי, הרי דיוצא ידי סוכה אף שאינו מתקדש".

נראה בדברי האב"נ כפי שכתבנו בשם הערול"נ שיש מצוה בבניית מצוה.

אמנם במקום אחר נראית מעין סתירה (שו"ת אבני נזר או"ח סי' תקלה) שכן כתב:

"י) ובמה שכתבתי נראה לי לדחות מה שכתב הרשב"ש בתשובה דנשבע שלא יעלה לארץ ישראל לא חשוב נשבע לבטל את המצוה. דאין המצוה העלי' רק הישיבה והעלי' מכשירין. והביא מהא דמפורש במשנה נדרים (דף ט"ז ע"א) נשבע לבטל את המצוה סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל. ובגמרא שם מפרש הא דסוכה שאיני עושה דאמר שבועה שלא אשב בסוכה. משמע שאם נשבע שלא יעשה סוכה לא חשוב נשבע לבטל ומשום דמצוה הישיבה והעשי' מכשירין. הכי נמי בעלי' לארץ ישראל עכ"ד. ולפי מה שכתבתי אין הנידון דומה לראי'. דסוכה אין המצוה לישב בסוכה זו דווקא. ואילו הי' לו סוכה אחרת לא הי' מחוייב לעשות סוכה זו אין העשי' מצוה. מה שאין כן העלי' לארץ ישראל שאי אפשר לישב בארץ ישראל אלא אם כן יעלה. אם כן העלי' גופה מצוה".

משמע לכאורה שאין העשיה מצוה לפחות אם יש לו סוכה אחרת לשבת בה.

ה. משו"ת אגרות משה (חלק קדשים וטהרות סי' כא) משמע שהקמת סוכה היא רק הכשר מצוה: "בדבר מצות עליה ברגל שמסתפק כתר"ה אם צריך לילך דוקא ברגלים מעיקר המצוה או רק מדין הר הבית משום ששם אסור לרכוב על בהמה. והנה פשוט שעצם ההליכה להעזרה אינו מהמצוה אלא הוא הכשר מצוה משום שבלא ההליכה לשם לא יוכל להראות בעזרה והוא כמו עשיית סוכה שעצם המצוה היא הישיבה בסוכה והעשיה היא הכשר המצוה שבלא העשיה לא יוכל לישב בסוכה, וכן הוא ממש בהליכה לעזרה וממילא אין חלוק איך יבא לעזרה אם ברגליו או ברכיבה על כתפי חברו או גם ברכיבה על בהמה". אולם ניתן לומר שבערך המצוה היא הכשר מצוה, אבל אין בכך הכרח שכאשר היא נעשית אין היא מצוה ואין מברכים עליה.

בשו"ת דברי יציב (או"ח סי' ריז אות ג) מדייק מדברי החת"ס שאין בעשיית סוכה מצוה, ודבריו צ"ב. ומסביר כך אף את דברי הארחות חיים (הל' סוכה אות לט) שהביא מהר"י מקורביל שאין מברכים על עשיית סוכה משום שאינה גמר המצוה (כרמב"ם שהו"ד לעיל). ומבאר האדמו"ר מקלויזנבורג: "ועכ"פ שפיר לומר דגם בעשיית סוכה שלמד האורחות חיים מציצית ומזוזה ליכא מצוה כלל בעשייתה, וכדברי הח"ס, ומה שנקט בלשונו 'שאין העשיה גמר המצוה' יש להעמיס בכוונתו דאף שגמר העשיה מ"מ אין בזה מצוה, דאין בעשיה משום מצוה ודו"ק".

ומבאר עוד: "ומ"ש באבני נזר או"ח סי' תנ"ט להוכיח מלשון המשנה שבועות כ"ט ע"א נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה עיי"ש. הנה לענ"ד להעמיד דברי הח"ס די"ל דמיירי בענין שאינו יכול לצאת בסוכת חבירו ועומד להתבטל לגמרי ממצות סוכה, שבכה"ג יש עליו חיוב בעשיית סוכה מחמת חובת השתדלותו לקיים מצות ישיבה בסוכה. ושו"ר בהון עשיר שבועות פ"ג מ"ח, שציינו ג"כ באבנ"ז שם וז"ל, נשבע לבטל המצוה שלא לעשות סוכה פי' שלא לעשות מצות סוכה דהיינו ישיבתה דהא אין מצוה תלויה בעשייתה אלא בישיבתה דכתיב בסכת תשבו עכ"ל.

"ובגוף הדבר כבר האריכו האחרונים טובא, ותליא במחלוקת הש"ס דילן במנחות מ"ב ע"א ובתוס' שם ע"ב ד"ה ואלו עם הירושלמי ברכות פרק הרואה ה"ג הובא בתוס' סוכה מ"ו ד"ה העושה, ולהלכה נקטינן כש"ס דילן עי' בטושו"ע סי' תרמ"א סעיף א' ובט"ז שם ובלבוש ופמ"ג ואכמ"ל. ויעויין בשו"ת מהר"ח א"ז סי' י"א שכתב ג"כ שאין העשיה מצוה.*, והגם שכתב שהכתוב וחג הסוכות תעשה קאי אעשיה ודלא כמ"ש החת"ס, מ"מ כתב דעיקר מצותן אינו העשייה אלא שהמילה תהיה חתומה בבשרו וכן ישיבתו בסוכה וכו' עיי"ש, ונראה ביסוד דבריו דס"ל דמצוה הנמשכת א"א לחלקה לשנים, העשיה לחוד וקיום המצוה לחוד, אלא דעיקר המצוה הוא שישב בסוכה ושהמילה תהיה חתומה בבשרו ודו"ק כי קצרתי".

ו. בשו"ת משנה הלכות (ח"ח סי' רלז, ח"י סי' עב) דן בשאלה שהבאנו והוא חוזר כ"פ על דעתו: "הנה מבואר דעשיית סוכה לכ"ע מצוה הוא והש"ס בבלי מודה להירושלמי דעשיית סוכה מצוה הוא, ולא פליגי אלא לענין ברכה דלהירושלמי מברכין על עשייתה אף דאין עשייתה גמר מצוה ולש"ס בבלי אין מברכין לפי שאין עשייתה גמר מצוה ומדנתנו טעם שאין העשייה גמר מצוה מבואר דמצוה מיהו הוה אלא דלא הוה גמר מצוה ואגמר מצוה הוא דמברכינן". ותמה על האחרונים שעסקו בשאלה שלא הביאו מחלוקת בבלי וירושלמי זו.

מסקנה

נראה שלא כדברי החת"ס אלא הבונה סוכה מקיים מצוה, ולכן מצוה בו יותר מבשלוחו והעוסק בה פטור ממצוה אחרת. ועל כן אף מברך עליה שהחיינו (ובדר"כ סומכם על ברכת הקידוש בלילה ראשון של סוכות). אולם זו אינה חובה ואם יושב בסוכה אינו מחוייב לבנות סוכה.