פתיחת התפריט הראשי

חבל נחלתו ח ח

<< · חבל נחלתו · ח · ח · >>

סימן ח

הוצאת והריגת תולעי מעיים בשבת

שאלה

לילד יש ל"ע תולעי מעיים המציקות לו, האם כאשר הן יוצאות מפי הטבעת, מותר ליטלן ולהורגן בשבת?

תשובה

א. נאמר במסכת שבת (קז ע"ב): "ושאר שקצים כו'. הא הורגן - חייב, מאן תנא? אמר רבי ירמיה: רבי אליעזר היא, דתניא, רבי אליעזר אומר: ההורג כינה בשבת - כהורג גמל בשבת. מתקיף לה רב יוסף: עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בכינה, דאינה פרה ורבה. אבל שאר שקצים ורמשים דפרין ורבין - לא פליגי. ושניהם לא למדוה אלא מאילים, רבי אליעזר סבר: כאילים, מה אילים שיש בהן נטילת נשמה - אף כל שיש בו נטילת נשמה. ורבנן סברי: כאילים, מה אילים דפרין ורבין - אף כל דפרה ורבה. אמר ליה אביי: וכינה אין פרה ורבה? והאמר מר: יושב הקדוש ברוך הוא וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים! - מינא הוא דמיקרי ביצי כינים. והתניא: טפויי וביצי כינים! - מינא הוא דמיקרי ביצי כינים. והרי פרעוש דפרה ורבה. ותניא: הצד פרעוש בשבת, רבי אליעזר מחייב ורבי יהושע פוטר! - אמר רב אשי: צידה אהריגה קרמית? עד כאן לא פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע, אלא דמר סבר: דבר שאין במינו ניצוד - חייב, ומר סבר: פטור. אבל לענין הריגה - אפילו רבי יהושע מודה".

משמע שכל שפרה ורבה חייבים על הריגתו בשבת, וכל שאינו פרה ורבה אין חייבים על הריגתו בשבת.

ב. כתב על כך הרמב"ן (שבת יב ע"א) בחידושיו: "מ"מ מסקנא דב"ה סברי מותר להרוג מאכולת לכתחלה בשבת ורבה דשדי להו לקנא דמיא ור"נ אמר לבנתיה קטלן בשבת הוה דדבר הלמד מענינו הוא, ומוכח בירושלמי דגרסינן התם חזקיה אמר כל ההורג כינה בשבת כאלו הורג גמל שמואל מקטע ידא ורגלא ויהב לי' קומי עוקא, ר' יוסי בר בון יהיב לי' גו צלוחיתא, אר"ש בן חלפתא ולא מחלזון למדת וחלזון יש בו גידין ועצמות ולא קתני כל דבר שאין בו גידין ועצמות אינו חי יותר מששה חדשים וכו', ומיהו בגמרא דילן בפ' שמונה שרצים לא אמרינן הכי אלא מה אילים שפרין ורבין אף כל דפרין ורבין ולפום הכי נמי אמרינן התם שהורג פרעוש בשבת חייב, ותמה אני על ר"ת ז"ל שכתב כאן הכינה היא הפרעוש, ואי אפשר, וגמרא בהדיא היא בפ' שמנה שרצים, מכל מקום נפרש שהפרעוש מין רמש הוא שפרה ורבה, ויש אומרים שהוא מין הידוע ההווה מן העפר בימות החמה שקורין בערבי אלברגו"ת והוא אינו פרה ורבה אלא שחייבין עליו כמי שהוא פרה ורבה מזכר ונקבה שכן ההורג עכבר שהשריץ מן העפר חייב ולא פטרו מאלים מאדמים אלא כגון כינה שהווה מן הזיעה וכן תולעים שבאשפות ובדברים המוסרחין, וזה דעת הרמב"ם ז"ל, ולי משמע דעכבר שהשריץ מן העפר חייבין עליו ודאי מפני שמינו פרה ורבה הוא אלא שהוא כמין הסריסים, אבל מין שאין בהם מפרים ורבים כלל כגון אלברגו"ת פטור ולכתחלה נמי מותר בין לצוד בין להרוג דבכלל מאכולת הן וכדפרישית". והו"ד אף במגיד משנה (הל' שבת פי"א ה"ב).

וכן כתב הרמב"ן בדף קז (ע"ב): "ואתא רב יוסף ופליג ואמר דלא גמרי רבנן מאילים מאדמים אלא דבעי פרה ורבה אבל גידין ועצמות לא בעינן, הלכך ברמשים שהן פרין ורבין חייבין לדברי הכל".

לעומתו הרמב"ם (הל' שבת פי"א ה"ב) כתב: "רמשים שהן פרין ורבין מזכר ונקבה או נהוין מן העפר כמו הפרעושין ההורג אותן חייב כהורג בהמה וחיה, אבל רמשים שהויתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן כגון תולעים של בשר ותולעים שבתוך הקטניות ההורגן פטור".

רואים ברמב"ם שהחמיר בשני המינים ברמשים הנוצרים מעפר החמיר שההורגם חייב אע"פ שאין בהם פו"ר. ורמשים שהוייתן מגללים או פירות שהרקיבו כתב שפטור אבל אסור.

ג. כך כתב הר"ן על הרי"ף (שבת דף ה) בהסבר שיטת הרמב"ם והרמב"ן: "וכ"ת אותה הקופצת למה היא אסורה והרי מן העפר היא נעשית ואינה פרה ורבה, יש לומר דכי בעינן פרה ורבה ה"מ למעוטי רמשים שהוייתן מן העפושין ככנה וכיוצא בה אבל כל המתהווה מן העפר חיות יש בו כאילו פרה ורבה מזכר ונקבה וההורגו חייב, וכן כתב הר"מ במז"ל בפי"א מהל' שבת. ולפי זה הא דאמרי' בפרק שמונה שרצים (דף קז:) והרי פרעוש שפרה ורבה הכי קאמר שדינו כפרה ורבה. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דפרעוש שאסור בגמרא מין אחר הוא והוא פרה ורבה אבל שחורה זו הקופצת הנקרא בערבי אלברגו"ת כיון שאינה פרה ורבה לכתחילה מותר בין לצוד בין להרוג דבכלל מאכולת הוא ולזה הסכים הרשב"א ז"ל ולפי דעתי שזו קולא יתירה".

וכן כתב על כך הלחם משנה: "רמשים שהן פרים ורבים וכו'. צ"ל לפי דברי רבינו והרמב"ן ז"ל שמ"ש בגמרא (דף ק"ו ב) והרי פרעוש דפרה ורבה רצונו לומר דהוי כמו פרה ורבה כיון דאינו מזיעת אדם כמו כנה והוכרחו לומר מכח ההיא דעכבר והוא פשוט. ומ"ש רבינו דתולעים של בשר וכו' שהם דומים לכנים דהוי אתי משום זיעה אע"פ שלענין ההריגה חילקם במ"ש דמותר להרוג את הכנים בשבת ובתולעים כתב דהורגן פטור אבל אסור היינו משום דדי לנו לדמותם לענין שאינם חייבים חטאת בלבד מפני דאינם דומים זה לזה בשוה".

מתבאר שהרמב"ם והרמב"ן חלקו האם על בריה שאינה פרה ורבה אבל יש לה חיוניות כאילו היא פרה ורבה האם חייבים* עליה (כרמב"ם) או שמותר להורגה (כרמב"ן). כן עולה שלפי הרמב"ם ההורג תולעים הגדלות מרקבון פטור אבל אסור, ולעומת זאת הרמב"ן סובר שכל שאינו פרה ורבה מותר לגמרי.

הרשב"א (שבת יב ע"א) כתב כרמב"ן: "וקיימא לן כבית הלל דמתירין להרוג מאכולת, ורבא נמי דשדי להו לקנא דמיא ורב נחמן דאמר להו לבנתיה קטלן בשבת הוה, דדבר הלמד מענינו הוא וכן מוכח בירושלמי, וטעמא דכינה שמותר להורגה לפי שאינה פרה ורבה דאינה גדלה אלא מן הזיעה, ואנן מאלים ילפינן כדאיתא בריש פרק שמנה שרצים (ק"ז ב') מה אילים שפרים ורבים אף כל שפרה ורבה, ומכאן אמרו שם דאסור להרוג פרעוש בשבת לפי שהיא פרה ורבה".

וכן המאירי (שבת יב ע"א) הביא את שתי השיטות וכתב שנהגו כשיטת הרמב"ם וכן הריטב"א כתב שראוי להחמיר.

בשולחן ערוך (או"ח סי' שטז ס"ט) פסק: "אבל כנה, מותר להרגה; והמפלה בגדיו מכנים, לא יהרגם אלא מוללן בידו וזורקן; אבל המפלה ראשו, מותר להרגם". והזהירות מהריגת כנים היא שמא יהרוג פרעושים.

וכתב על כך המג"א (ס"ק כ): "מותר להרגה - לשון הרמב"ם פי"א רמשים שהווייתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן כגון תולעים של בשר וכתולעים שבתוך הקטניות ההורגן פטור אבל רמשים שהן פרין ורבים או שהווייתן מן העפר כמו הפרעושין (אף על פי שאינה פרה ורבה) ההורגן חייב ומשמע במ"מ דהא דקאמר ברישא פטור לאו דוקא אלא מותר לכתחלה דומיא דכינה ומ"מ התולעים הגדלים בפירות במחובר אסור להרוג דמקרי שרץ גמור".

מתבאר שבחומרא אחת של הרמב"ם בהריגת מין המתהווה מן העיפוש שאינו פרה ורבה דעת האחרונים שכוונתו להקל ומותר ורק במקום שיש אף מינים אחרים החמירו שלא יהרוג אלא ימלול.

וכן במשנה ברורה (ס"ק מ"א) כתב: "להרגה - הטעם כנ"ל. ורמשים שהוייתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן כגון תולעים של בשר והתולעים שבתוך הקטניות ההורגן פטור [ואסור מדרבנן] אבל רמשים שהן פרים ורבים מזכר ונקבה או שהוייתן מן העפר כמו הפרעושים ההורגן חייב [רמב"ם]. ".

לפי זה צריך לברר מה דינן של תולעי מעיים. האם הן נחשבות כפרות ורבות או כנולדות מן העיפוש והרקבון.

ד. צריך לברר מה נחשב פרה ורבה. בפשטות אין הכוונה לכל מין שיש בו זכר ונקבה שכן אף בחרקים ותולעים יש זכרים ונקבות*. ומצאתי בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' שטז ס"כ) שכתב: "אין חייבין משום נטילת נשמה אלא על מיני בעלי חיים שהם פרים ורבים ונהוין מזכר ונקבה אבל רמשים הנהוין מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן כגון תולעים של בשר וכתולעים שבתוך הקטנית ההורגן פטור מפני שבמשכן לא היתה נטילת נשמה אלא באילים ותחשים וחלזון שהם פרים ורבים ונהוין מזכר ונקבה".

ונלענ"ד שהמודד להגדיר זאת כזכר ונקבה הוא האם יש הבחנה חיצונית בין זכר לנקבה שניתן לומר זה זכר וזו נקבה, ויש ביניהם פעולת פו"ר, אבל רמשים או חרקים וכד', אין הבדל חיצוני ביניהם, ולא ניתן לראותם פרים ורבים. ולכן נראה כאילו הם נתהוו מריקבון או מעיפוש וכד'.

וכך כתב הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"ב הי"ג): "אלו המינין שנבראין באשפות ובגופי הנבלות כגון רמה ותולעת וכיוצא בהן שאינן נבראין מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהן הן הנקראין רומש על הארץ, והאוכל מהן כזית לוקה שנאמר ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ ואע"פ שאין פרין ורבין, אבל השרץ השורץ על הארץ הוא שפרה ורבה מזכר ונקבה".

נראה על כן שתולעי מעיים הם כתולעים היוצאים מן העיפוש ומותר להורגם לכתחילה בשבת ככינים, וכש"כ כשהילד מצטער.

וכך פסק בחיי אדם ח(לק ב-ג הלכות שבת ומועדים, כלל לא ס"ג): "הכינים שהם נולדים רק מן הזיעה, מותר להרגן, דלא נקרא בריה. ולכן המפלה ראשו, מותר להרגם. אבל במפלה בגדיו, אסור להורגן, דשם מצויים גם כן פרעושים ושמא יהרוג גם כן פרעושים, אבל מותר למוללן בידיו. ונראה לי דאסור לזרוק אותם במים. ולכן בלילה כשאינו יודע אם הוא כינה או פרעוש, אסור למוללו אלא יזרקנו (שם)".

ה. וכן ניתן ללמוד משו"ת פעולת צדיק (חלק א סי' קפא [סי' קע"ט]): "שאלה מהו שיהא מותר לצוד הפשיפש (=פישפש) או להרגו בשבת והם אותם הרוחשים בכותלים ובמטות שקורין להן כתן ובל' ערב בקה.

"תשובה: בפ"ק דשבת (דף י"ב) תניא אין הורגין את המאכולת בשבת דברי ב"ש וב"ה מתירין. וכן היה ר"ש בן אלעזר אומר משום רשב"ג וכו'. וכ' הר"ן והך מאכולת דשרינן. כינה הוא דילפינן מאילים מה אילים דפרים ורבים אף כל דפרה ורבה וכינה אינה פרה ורבה וכו'. וכ"ת ואותה הקופצת למה היא אסורה והרי היא מן העפר נעשית ואינה פרה ורבה י"ל דכי בעינן פרה ורבה ה"מ למעוטי רמשים שהוייתן מן העפושין ככינה וכיוצא בה אבל כל המתהוה מן העפר חיות יש בה כאלו פרה ורבה. אבל הרמב"ן כתב דפרעוש האמור בגמ' מין אחר הוא והוא פרה ורבה. אבל שחורה זו הזוקפת (הקופצת) הנק' ברג'ות' (בארץ תימן [צנעא] קורין לו קומל"י) כיון שאינה פרה ורבה לכתחלה מותר בין לצוד בין להרוג דבכלל מאכולת היא. ולזה הסכים הרשב"א ז"ל. ולפי דעתי שזו קולא יתירה עכ"ל, והרא"ש כ' בזה באורך וסיים, הלכך הלוקח כנה מעל בשרו בשבת או מעל חלוקו מותר להרגה כבית הלל וכו'. וז"ל הרמב"ם פ' י"א [מהלכות שבת] ומותר להרוג את הכנים בשבת מפני שהן מן הזיעה ע"כ. וקודם לזה כ' רמשים שהם פרים ורבים מזכר ונקבה או נהוים מן העפר כמו הפרעושים. ההורג אותו כהורג בהמה וחיה ע"כ. והב"י הכריע באו"ח בסי' שי"ו כד' רמב"ם והרא"ש לאסור בפרעוש ולהתיר בכינה ע"ש, וכ' רבי' תנחום הירושלמי בס' המספיק שמאכולת היא שקורין אלבקה ע"ש, וכ"כ בס' הקנה ח"א דף קל"ג ע"ב. (יצא איפוא כי המאכולת להר"ן היא הכנה הנק' בלשון ערב בתימן קמל"ה המצויה בגופו של אדם ובבגדיו והיא הנז' ברמב"ם פי"א מהל"ש. ולפי' המספיק [הנקרא בל"ע אלכאפי] מ"ש אלבקה, ובתימן קורין להן כותן, והיא מ"ש הרמב"ם פ"ח דתרומות המצויות בכותלים ובמטות. ושני המינים האלו, מותר להרגן בשבת כי הם מתהוים מזיעת האדם.) א"כ איפוא קם דינא להתיר צידת המאכולת וגם להרגה. שדבר ידוע הוא שאין פשיפש זה גדולי עפר כי אם מזיעת וריח השינה. וגם אינו פרה ורבה מזכר ונקבה שכן פי' הרמב"ם פ"ח דתרומות דפשיפש (י"ג פשפש בלי יו"ד), מין תולעים עגולים אדומים כצורת העדשים והם מאוסים מאד ובל' ערבי בקה ע"כ. ורע"ו כ' וז"ל: שהוא מצוי בכתלים ובמטות ונק' בקה עכ"ל. הרי מבואר מכל זה להתיר כי אינם גדלים ומתהוים רק מהזיעה והריח (כמפורסם) ופי' ס' המספיק יוכיח אשר יאמר כי הוא זה המאכולת דבית הלל ע"כ, ואפי' שנאמר שאין פי' המאכולת פשיפש זה. מ"מ דבר פשוט דבכלל מאכולת היא, וכן שמעתי שהורה כן מהר"ר שלום צעדי זלה"ה".

ו. ויש לתת עוד טעם להיתר שהרי אינו מתכוין בדוקא שהתולעים ימותו אלא מסיר אותן ממקומן כדי שלא יצערו את הילד, והן מתות כיון שהן טפילות ואין להן מהיכן לינוק את חיותן. נמצא שבעצם המלאכה (נטילת נשמה) אינה צריכה לגופה של מלאכת הסרת התולעים.

ואף אם נחוש שמא יש בכך פס"ר הנה כתב הבית יוסף (או"ח סי' שטז): "וכתב הר"ן (לח. ד"ה מתני' השני) בשם הרשב"א (קז. סוד"ה אף) דבירושלמי (שם ה"ו) נראה שהתירו לנעול בתחלה [ביתו] לשמור ביתו וצבי שבתוכו דכיון שהוא צריך לשמור ביתו אף על פי שעל ידי כך ניצוד הצבי ממילא מותר ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד. ותמה עליו הר"ן דאטו מפני שהוא צריך לנעול את ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו אינו מתכוין לנעול בעד הצבי כל שהוא ידוע שהצבי בתוכו ושאי אפשר לו שלא יהא הצבי בתוכו ניצוד אסור דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. וזו שאמרו בירושלמי ענין אחר הוא לומר שאם נתכוין לנעול את ביתו ולא נתכוין לצבי כלל אף על פי שאחר כך מצא הצבי שמור בתוכו מותר כלומר שאינו מחוייב שיפתח את ביתו. וגם הרב המגיד כתב בפרק י' (הכ"ג) דברי הרשב"א וכתב שאין להקל כל כך".

וכתב על כך כנה"ג (או"ח ב"י סי' שטז): "נמצינו למדין לדעת הרשב"א ז"ל דאע"ג דקי"ל דפסיק רישיה אסיר היינו דוקא היכא שבאותו מעשה דעביד דפסיק רישיה אינו מתכוין ואינו דבר התר עמו, אבל אם באותו הפסיק רישיה שעושה עושה ג"כ דבר היתר עמו ויתכוין גם לדבר ההתר אז אפילו עביד גם הפסיק רישיה ומתכוין גם לו – שרי". וכאמור דעת הרשב"א לא התקבלה.

במקרה דילן אף למחמירים ביותר זהו פס"ר באיסור דרבנן שהמג"א (סי' שיד ס"ק ה) הביא בכך מחלוקת ומסקנת האחרונים להחמיר (מג"א שם ובסי' שטז ס"ק א וכן פסק בביאור הגר"א סי' שיד ס"ק א וכ"פ המשנ"ב סי' שמ ס"ק יז). אמנם כאן שהרשב"א היקל אף בדאורייתא אף ששם לא התקבלה דעתו נראה ששומעים לו בדרבנן, וכיון שהוא מנסה להקל את צער הילד והתולעים מתות מעצמן – מותר.

ז. וכן ניתן ללמוד משו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ד סי' שעג) שכתב: "ומה דשאל אודות גבינה מתולעת באכילה בשוי"ט, אי אית בי' חשש נטילת נשמה. עי' ש"ע או"ח סי' שט"ז ס"ט ובמ"א שם. ובס' לקט הקמח (הובא בנז"י סי' י"ט סק"י) כ' דגבינה שיש בו תולעים דמותר לאכלם, מותר אף בשבת דמה שהורגן בתוך פיו, הוי כלאח"י ע"ש ור"ל דלכך מותר גם לכתחילה. וכ"כ בס' ארחות חיים סי' הנ"ל בשם ס' עץ חיים למהר"י חגיז. ומה שהביא שם בשם כתב סופר סי' פ"ד שאוסר אף בחול. במחכ"ת קיצר בהעתקתו, דהכת"ס מיירי בתולעים עכ"פ על גג הגבינה. ע"ש". וא"כ אף כאן נראה שהסרת התולעים מותרת.

מסקנה

מותר להסיר תולעי מעיים מפי הטבעת של ילד ולהניחן על נייר ניגוב ולזורקן לאשפה, ואע"פ שהן ימותו כתוצאה מפעולה זו, אבל אין להורגן בידים*.