חבל נחלתו ז לג
סימן לג
כיבוד אם חורגת
שאלה
לאדם מישראל שעלה מאנגליה היתה שם אם חורגת שהמשיכה לחיות שם עם אביו. האם גידלה אותו כשמונה שנים (מגיל - והוא זוכר שלא הכל הלך למישרין עמה). אביו נפטר לפני כחמש עשרה שנה, לפני כחודש יצא לבקר את האם החורגת בגלל מחלתה. עתה נפטרה האם החורגת. האם ראוי שיסע להלויתה בחו"ל?
יצויין שאין לה קרוב וגואל בעולם. וקרוב לודאי שלא יהיו בהלויה אף מנין של יהודים, כמו"כ לא ישבו עליה 'שבעה'.
תשובה
א. מסופר במסכת כתובות (קג ע"א): "ת"ר: בשעת פטירתו של רבי, אמר: לבני אני צריך, נכנסו בניו אצלו. אמר להם: הזהרו בכבוד אמכם".
ושואלת הגמרא: "הזהרו בכבוד אמכם. דאורייתא היא, דכתיב: כבד את אביך ואת אמך! אשת אב הואי. אשת אב נמי דאורייתא היא, דתניא: כבד את אביך ואת אמך, את אביך — זו אשת אביך, ואת אמך — זו בעל אמך, וי"ו יתירה — לרבות את אחיך הגדול! הני מילי מחיים, אבל לאחר מיתה לא". ופרש רש"י על המקום בקצרה: "ה"מ — דחייב בכבוד אשת אביו בחיי אביו". ומשמע שבחיי אב החיוב הוא מן התורה ולאחר מותו אין חיוב. ורבי יהודה הנשיא ציוה את בניו לכבדה אף אחר מותו. ועולה השאלה האם יש בכ"ז חיוב דרבנן בכיבוד אף שהאב נפטר.
מסברא יש לומר שיש חיוב כלשהו שכן אשת אב אסורה עליו באיסור ערוה עולמית (רמב"ם הל' אסורי ביאה פ"ב ה"א), ואע"פ שאין הלכות כיבוד אב ואם שייכים לאסורי ערוה ולדוגמא אין אב חייב בכבוד כלתו ואף היא אסורה עליו עולמית, בכ"ז אי-התבטלות איסור ערוה מוכיח שאף שהקשר שבין אביו לאשה זו בטל כיון שהאב מת, בכ"ז רושם נשאר ממנו שאוסר אותה כערוה. ודוגמא לכך כיבוד אב שהוא אף לאחר מיתה (הל' ממרים פ"ו ה"ה), וכן אדם מישראל חייב סקילה על קללת הוריו אף לאחר מיתתם (הל' ממרים פ"ה ה"א). וא"כ יש מקום לומר שה"ה לגבי כיבוד אשת אב נשאר חיוב כלשהו אף לאחר מיתת האב.
ואף שאמרו ביבמות (סג ע"ב): "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר — אמר רב חנן בר רבא אמר רב: זו אשת האב". וכונתם שכיון שלא ילדה אותם ורק עול הטיפול בגידולם על כתפיה ממילא אינה אוהבת אותם ואינה דואגת להם כמו לבניה. בכ"ז התורה ציותה לכבד אותה.
ב. כתב המאירי (כתובות קג ע"א): "חייב אדם לכבד אשת האב וכן בעל האם ודבר זה מצוה מדברי סופרים וסמכוה מן המקרא כבד את אביך לרבות אשת אביך ואת אמך לרבות בעל אמך ולא סוף דבר אשת אב או בעל אם בחיי האם אלא אף לאחר מיתה. ואע"פ שהזכירו בסוגיא זו שכבוד אשת אב דאוריתא וכמו שהקשו אשת אב דאוריתא לא אמרוה אלא דרך סמך ובהרבה מקומות מצינו כיוצא בזה כמו במסכת תענית כ"ח ב' אמרו הלל דראש חדש לאו דאוריתא כלומר הא של מועדות דאוריתא, ובמועד קטן י"א ב' אמרו חולו של מועד דאסירא ביה מלאכה מדאוריתא וכן בהרבה מקומות".
היינו לדעת המאירי קיים חיוב מדרבנן של כיבוד אם חורגת וחיוב זה הוא מדרבנן בין בחיי האב ובין אחר מיתת האב. מתבאר שהבין את החיוב באשת אב כחיוב מדרבנן אף בחיי האב וסבר שחיוב זה נמשך אף לאחר מיתה. ואע"פ שפשט הסוגיא אינה כן, אולי היתה לפניו גירסא שונה.
ג. בשטמ"ק (כתובות קג ע"א) כתב: "רש"י במהדורא קמא* משמע דמדרבנן חייב בכבוד אשת אב אפילו לאחר מיתה, וקשה קצת דאכתי תקשי אמאי צריך רבי להזהיר את בניו על כבודה אטו מי חשידי דקא עברי אדרבנן ובמהדורא בתרא פי' יפה שכתב וז"ל: ה"ה דחייב בכבוד אשת אביו בחיי אביו ע"כ פי' אבל לאחר מיתה לא מחייב כלל ולכך הוצרך להזהירן".
היינו רש"י בפירוש קמא פרש כמאירי, ובפירוש בתרא חזר בו. ונראה שהמחלוקת בין שני הפירושים היא האם חיוב כיבוד אשת אב נובע רק מצד כבוד האב ולכן כאשר הוא נפטר פטור בנו מכיבוד האם החורגת. או שבכך שהיא נישאה לאב נוצר חיוב עצמי שהוא חזק בחיי האב וקלוש לאחר מיתתו. המאירי סבר שיש חיוב כיבוד עצמי אלא שהוא קלוש ולכן התורה פטרה וחכמים חייבוהו, וכן סבר רש"י (=הריב"ן עי' בהערה) בפירוש קמא. ואילו רש"י בפירוש בתרא סבר שהכל הוא מחמת חיות האב שכבודו הוא שאשתו מתכבדת ע"י בנו, אבל לאחר מותו, שניתק הקשר לאשתו, בנו אמנם חייב בכיבוד אביו אבל אין בכך תוספת כבוד לאביו שינהגו כבוד באשתו ולכן פטור מכלום.
ד. הרמב"ם (הל' ממרים פ"ו הט"ו) כתב: "חייב אדם לכבד את אשת אביו אע"פ שאינה אמו כל זמן שאביו קיים שזה בכלל כבוד אביו, וכן מכבד בעל אמו כל זמן שאמו קיימת, אבל לאחר מיתתה אינו חייב".
מפורש בדבריו שלא הבין כמאירי אלא כרש"י בפי' בתרא שאין שום חיוב לאחר מיתת אביו, שכן כבודה הוא חלק מכבוד אביו.
ונראה שלפי הרמב"ם שכיבוד הוא עשיית פעולות (הל' ממרים פ"ו ה"ג): "אי זהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה משל האב, ואם אין ממון לאב ויש ממון לבן כופין אותו וזן אביו ואמו כפי מה שהוא יכול, ומוציא ומכניס ומשמשו בשאר הדברים שהשמשים משמשים בהן את הרב, ועומד מפניו כדרך שהוא עומד מפני רבו". וא"כ חייב בכבוד אשת אביו באותן פעולות ששייכות בה בחיי אביו, ולכן מעת שאביו מת ואינו יכול לעשות פעולות אלו לאביו – בטל חיוב פעולות אלו כלפי אשת אביו. (ואולי אם יש לבן ואין לאב לא כופים אותו לזון אשת אביו וצ"ע).
ואחר מיתת אביו שהכיבוד מתבטא בדברים ולא במעשים כאמור (הל' ממרים פ"ו ה"ה): "וחייב לכבדו אפילו לאחר מותו, כיצד היה אומר דבר שמועה מפיו לא יאמר כך אמר אבא, אלא אומר כך אמר אבא מרי אני כפרת משכבו, במה דברים אמורים בתוך שנים עשר חדש שלאחר מיתתו, אבל לאחר שנים עשר חדש אומר זכרונו לחיי העולם הבא". ממילא אינו מחוייב כלפי אשת האב יותר ממה שמחוייב כלפי האב עצמו.
ה. בשולחן ערוך (יו"ד סי' רמ סכ"א) פסק: "חייב אדם לכבד אשת אביו, אף ע"פ שאינה אמו, כל זמן שאביו קיים. וחייב לכבד בעל אמו, כל זמן שאמו קיימת. אבל לאחר מיתה, אינו חייב בכבודם. ומכל מקום דבר הגון לכבדם אף לאחר מיתה".
מבואר מדברי השו"ע שנטה מפסק הרמב"ם וכתב שמן הראוי לכבדה אף שאביו נפטר. וכן כתב הלבוש (יו"ד סי' רמ סכ"א). וכתב שהמקור לכך הוא ציוויו של רבי לבניו, בהם לימד לבניו שצריך לכבדה אף לאחר מותו. וכן בערוה"ש (סעיף מג) כתב: "אבל לאחר מותם אינו מחוייב לכבדם ומ"מ דבר הגון הוא לכבדם גם לאחר מותם שהרי רבינו הקדוש צוה כן לבניו [שם] וכך נהגו כל יראי ד'".
ו. והפני יהושע (כתובות קג ע"א) כתב: "שם ת"ר בשעת פטירתו של רבי כו'. הא דמייתי לה הכא בשמעתין כתב הריטב"א ז"ל בחידושיו משום דבירושלמי מייתי דרבי ציוה לבניו אל תזוז אלמנתי מביתו, ומסקינן נמי בירושלמי [הלכה ג'] דמה שהוצרך לצוות על ככה אע"ג דבכל הנשים הדין כן, מ"מ כיון שביתו של רבי היה מיוחד לנשיאים ס"ד שישכרו לה בית אחר, מש"ה ציוה להם דאפ"ה לא תזוז מאותו בית. מיהו כיון דלא מייתי הא מילתא בשמעתין בפירוש נראה דאגב דאיירי הכא בענין אשת האב לאחר מיתה קתני לה נמי הכא דצריך ליזהר בכבוד אשת האב לאחר מיתה אף במאי דלא הוי מעיקר חיובא, כן נראה לי".
וכן התורה תמימה (שמות פ"כ הערה פו) כתב: "ומסיק בגמרא לענין אשת האב דרק בחיי האב מחויב בכבודה, ובכ"ז כתבו הפוסקים, דמהא שצוה רבינו הקדוש לבניו קודם פטירתו הזהרו בכבוד אמכם, ואם חורגת היתה, מבואר דדבר הגון לכבדה אף לאחר מותו, ונראה הטעם בזה משום דכיון דמחויב לכבד את אביו גם במותו כמ"ש בקדושין ל"א ב' ממילא ראוי לכבדה כמו בחייו, וכן הדבר בבעל האם".
ז. ולכאורה כל זה אמור בכיבוד כשהוא במקומה של אשת האב. אבל לצאת מא"י אסור, כך מסופר בקידושין (לא ע"ב): "רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקינה, אמרה ליה: בעינא תכשיטין, עבד לה. בעינא גברא, נייעין לך. בעינא גברא דשפיר כותך, שבקה ואזל לארעא דישראל. שמע דקא אזלה אבתריה, אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: מהו לצאת מארץ לחוצה לארץ? א"ל: אסור. לקראת אמא, מהו? א"ל: איני יודע. [אתרח] פורתא הדר אתא, אמר ליה: אסי, נתרצית לצאת? המקום יחזירך לשלום. אתא לקמיה דרבי אלעזר, א"ל: חס ושלום, דלמא מירתח רתח! א"ל: מאי אמר לך? אמר ליה: המקום יחזירך לשלום, אמר ליה: ואם איתא דרתח לא הוה מברך לך. אדהכי והכי שמע לארונא דקאתי, אמר: אי ידעי לא נפקי".
והמהרש"א בחי' אגדות לאחר שדחה פירוש רש"י כתב: "ולולי פירושו נראה דלקראת אמו ולחזור לא"י קאמר (=יציאה לזמן קצר), ואפ"ה קא"ל ר' יוחנן איני יודע דאפשר דגם משום כבוד אם אסור לצאת מא"י לח"ל ומשום דמצות כבוד אם היה חביב עליה דרב אסי, הדר אתי לפני ר"י להתיר לו ספיקו, וא"ל ר"י נתרצית לצאת משום כבוד אם המקום יחזירך לכאן לא"י.
"אמר אי ידעי לא נפקי כו'. אע"ג דאמרינן בסמוך מכבדו בחייו ובמותו לקראת המת כי הכא אפשר שאין מקרי כבוד למת".
ובקידושין מדובר באם ואעפ"כ הסתפק ר' יוחנן אם מותר לצאת מא"י, וק"ו לאם חורגת ועוד שרב אסי עצמו אמר שלא היה יוצא מא"י אם היה יודע שיוצא לקראת ארונה. וא"כ איך נעשה כנגד סוגיא זו?
ח. ונראה לתרץ שר' אסי היה כהן ולכן יציאתו וטומאתו בארץ העמים יש בה איסור גדול יותר משאר אדם (עי' מאמרי חבל נחלתו ח"א סי' ג). וזה שהיה כהן הוא בגמ' מפורשת בגיטין (נט ע"א).
ועוד שכיון שהותר לצאת לחו"ל לצורך פרנסה או אפילו לבקר את חבריו, כאמור במשנ"ב (או"ח סי' תקלא ס"ק יד): "אבל מא"י לחו"ל אינו מותר (=לגלח במועד כשבא בחוה"מ) אלא ביצא להרויח או לראות פני חבירו דהוא חשיב דבר מצוה שמותר לצאת מא"י בשביל זה משא"כ לטייל בעלמא דבכה"ג אסור לצאת מא"י לחו"ל לא התירו לו לגלח".
וכך פסק המאירי (קידושין לא ע"ב): "אע"פ שהמצות לא ניתנו לדחות מפני כבוד אב ואם כמו שיתבאר מכל מקום מותר לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לצאת לקראת אביו או לקראת אמו וכן לשאר מיני כבוד".
וכאן זו אמנם אשת אב לאחר מות אביו, ובכ"ז יש בנסיעה לשם קבורתה כיבוד, וכיון שאינו כהן אין איסור נוסף העומד בעדו. (והוסיף לי הבן שטיסה לחו"ל ושהיה קצרה אינה נחשבת היום כיציאה מעבר לים בתקופת חז"ל ויחסית היא בטוחה וקצרה ולכן אין בכך מעמסה על הבן).
ז. ובמקרה הנוכחי ישנה סיבה נוספת שהיא כמת מצוה שאין לה קרוב או גואל, וא"כ אע"פ שמכיריה שם יטפלו בקבורתה, יש סניף נוסף לנסוע לשם ולסייע במה שניתן.
וחיזוק לדברי מדברי הפני יהושע (קידושין לא ע"ב): "נראה דאתא לאשמעינן דאע"ג דתנינן בסמוך מכבדן בחייו ומכבדן במותו היינו דבר שיש בו תועלת למת כגון לומר דבר שמועה מפיו או הריני כפרת משכבו, משא"כ לצאת לקראת ארונו לא. ורב אסי נפיק לקראתה מארץ ישראל לחו"ל, וקמ"ל דבשביל ארונו של מת אין לצאת מארץ ישראל לחו"ל, כן נראה לי". וא"כ יש בכך כיבוד ויש בכך סיוע נראה שמותר לצאת לחו"ל ולסייע ולכבד.
מסקנה
ראוי לצאת לחו"ל להלויית אם חורגת ולשוב אחרי כן, ולסייע שם בכל הנדרש*.