חבל נחלתו ז ח

<< · חבל נחלתו · ז · ח · >>

סימן ח

הריגת וצידת שקצים ורמשים ארסיים בשבת

שאלה

מי שרואה בביתו או בקרבתו שקצים ורמשים שיכולים להכיש ולעקוץ האם מותר לו להורגם או לצודם בשבת?

תשובה

א. המשנה בעדויות (פ"ב מ"ה) מלמדת: "שלשה דברים אמרו לפני רבי ישמעאל ולא אמר בהם לא איסור והיתר, ופירשן רבי יהושע בן מתיא. ועל הצד נחש בשבת אם מתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב".

ופרש הרמב"ם: "הרי זה מותר לכתחלה וזהו ענין אמרו כאן פטור. וכן הצד נחש אם נתכוון להתעסק בו כדי שלא ישכנו הרי זה מותר לכתחלה, ואם צדו כדי להתרפות בבשרו או בו עצמו הרי זה חייב סקילה".

ור' עובדיה מברטנורא פרש: "אם מתעסק שלא ישכנו פטור — דאינו צריך לגופו של דבר הניצוד, ואם היה יודע שיעמוד ולא ישכנו לא היה צד. ובהאי נמי לא גזרו רבנן, והוי פטור ומותר".

המדובר בצידה שהיא אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת שחיובן במזיד סקילה ובשוגג חטאת, והמשנה מלמדת על שתי אפשרויות: צד כדי שלא יישוך – מותר, וצד לרפואה חייב. הרע"ב וכן ראשונים נוספים מסבירים שההיתר הוא משום מלאכה שאי"צ לגופה, שאיסורה מדרבנן וכאן מחמת הסכנה והצער התירו לכתחילה. לפי הרמב"ם צריך להסביר שההיתר הוא משום פיקוח נפש, שכן הרמב"ם פסק שמלאכה שאיצ"ל חייב עליה (הל' שבת פ"א ה"ז), וא"כ טעם זה אינו מתיר במזיקים שאין בהם ספק פיקו"נ.

וכך פסק שמואל (שבת קז ע"א): "אמר שמואל: כל פטורי דשבת פטור אבל אסור, לבר מהני תלת דפטור ומותר. ואידך: הצד נחש בשבת, אם מתעסק בו שלא ישכנו — פטור, אם לרפואה — חייב. וממאי דפטור ומותר — דתנן: כופין קערה על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה, ועל צואה של קטן, ועל עקרב שלא תישך". וכן רש"י (סנהדרין קא ע"א) פרש: "ולוחשין על נחשים ועל עקרבים בשבת — בשביל שלא יזיקו, ואין בכך משום צידה".

ב. הרמב"ם (הל' שבת פ"י הכ"ה) פסק: "רמשים המזיקין כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן אע"פ שאינן ממיתין הואיל ונושכין מותר לצוד אותם בשבת, והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן, כיצד הוא עושה כופה כלי עליהן או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו".

הרמ"ך השיג על הרמב"ם: "תמה גדול דבכאן פסק כר' שמעון ובפ"ק פסק כר' יהודה שמלאכה שאיצ"ל חייב עליה והא מתניתין דאם מתעסק שלא ישכנו מותר מוקים בגמ' כר' שמעון". והשגתו תתפרש על הדגשת הרמב"ם: "אע"פ שאינן ממיתין הואיל ונושכין מותר". והרי אין כאן פיקו"נ, ומדוע מותר לשיטת הרמב"ם לצודם בשבת? וצריך לתרץ לפי דברי הרמב"ם שם בהלכה יט שרק דבר שבמינו ניצוד חייב עליו מן התורה. אבל דבר שאין במינו ניצוד – איסור צידתו מדרבנן בלבד, ולכן אם מתעסק שלא ישכנו מותר. ולפי כו"ע אם צד לצורך, דבר שאין במינו ניצוד, הרי זו צידה וחייב ומפני כך לרפואה חייב*.

ג. הטור (או"ח סי' שטז) פסק: "הצד נחש לרפואה חייב ואם בשביל שלא ישכנו מותר לכתחלה".

ובאר הב"י: "והר"ן (לח: ד"ה הצדן) כתב דשמנה שרצים אין דרכן להזיק וכל צידתן לצורך היא אבל שאר שקצים ורמשים שדרכן להזיק פעמים אדם צדן שלא לצורך והיינו כדי שלא יזיקו. והא דתנן בשאר שקצים ורמשים שלא לצורך פטור אוקימנא לה בגמרא (שם:) כרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. והרמב"ם פסק בפרק א' (ה"ז) דלא כרבי שמעון ולפיכך כתב בפרק י' (הכ"א) דבצדן שלא לצורך נמי חייב".

וכך פסק השולחן ערוך (או"ח סי' שטז ס"ז): "הצד נחשים בשבת, או שאר רמשים המזיקים, אם לרפואה, חייב; ואם בשביל שלא ישכנו, מותר".

ובאר המגן אברהם (ס"ק יב): "שלא ישכנו מותר — משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה ובמקום הזיקא לא גזרו. ולהרמב"ם הטעם משום דאינו צד כדרכו אלא מתעסק בו ואפילו אין ממיתין שרי דהא אין במינו ניצוד כמ"ש ס"ג וע' ססי' של"ד". המג"א מוסיף בדעת הרמב"ם שכיון שאין במינו ניצוד וכיון שאינו צד כדרכו מותר אף מין שאינו הורג.

וכן המשנה ברורה (ס"ק כז) כתב: "היינו אפילו במקום שאין רגילין הנחשים להמית ואין רצין אחריו אלא עומדין במקומן דבזה אסור לילך להרגן וכדלקמן בסעיף י, אפ"ה לצודן שרי דהיינו שכופה עליהם כלי או שקושר אותן והטעם דהא הוי מלאכה שאין צריך לגופה דהא אינו צריך לצוד אלא שלא ישכנו ואם היה יודע שיעמוד ולא יזיקנו לא היה צד וקי"ל דמלאכה שאינו צריך לגופה פטור אבל אסור מדרבנן והכא משום הזיקא אפילו איסור דרבנן ליכא. ואפי' להרמב"ם דמחייב בעלמא במלאכה שא"צ לגופה מודה בזה. וכתבו דטעמא משום דס"ל דזה לא מיקרי מלאכה כלל והוי כמתעסק* בעלמא כיון שאין רצונו בעצם הצידה כלל ואדרבה כונתו להבריח אותו מעליו".

המשנ"ב נתן טעם נוסף ברמב"ם שאין זה נחשב כלל כצידה אלא כמתעסק מפני שעושה זאת להבריחו מעליו ואין רצונו בעצם הצידה כלל.

לדידן, שפוסקים כר"ש, ממילא מותר לגמרי משום מלאכה שאיצ"ל שאיסורה מדרבנן, וכיון שהוא מקום היזק התירו חכמים לגמרי.

ד. לגבי הריגת בעלי חיים מזיקים נאמר במסכת שבת (קכא ע"ב): "אמר רבי יהושע בן לוי: כל המזיקין נהרגין בשבת. מתיב רב יוסף: חמשה נהרגין בשבת, ואלו הן: זבוב שבארץ מצרים, וצירעה שבנינוה, ועקרב שבחדייב, ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה בכל מקום. מני? אילימא רבי יהודה — הא אמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה! אלא לאו — רבי שמעון, והני הוא דשרי, אחריני — לא! — אמר רבי ירמיה: ומאן נימא לן דהא מתרצתא היא, דילמא משבשתא היא? — אמר רב יוסף: אנא מתנינא לה ואותיבנא לה, ואנא מתריצנא לה — ברצו אחריו ודברי הכל. תני תנא קמיה דרבא בר רב הונא: ההורג נחשים ועקרבים בשבת אין רוח חסידים נוחה הימנו. אמר לו: ואותן חסידים — אין רוח חכמים נוחה מהם. ופליגא דרב הונא, דרב הונא חזייה לההוא גברא דקא קטיל זיבורא, אמר ליה: שלימתינהו לכולהו? תנו רבנן: נזדמנו לו נחשים ועקרבים, הרגן — בידוע שנזדמנו לו להורגן, לא הרגן — בידוע שנזדמנו להורגו, ונעשה לו נס מן השמים. אמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בנישופין בו. אמר רבי אבא בר כהנא: פעם אחת נפל אחד בבית המדרש, ועמד ניותי אחד והרגו. אמר רבי: פגע בו כיוצא בו. איבעיא להו: פגע בו כיוצא בו — דשפיר עביד, או לא? תא שמע: דרבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא ורבי זירא הוו יתבי אקילעא דבי רבי ינאי, נפק מילתא מבינייהו, בעו מיניה מרבי ינאי: מהו להרוג נחשים ועקרבים בשבת? אמר להו: צירעה אני הורג, נחש ועקרב לא כל שכן? — דילמא לפי תומו. דאמר רב יהודה: רוק — דורסו לפי תומו. ואמר רב ששת: נחש דורסו לפי תומו. ואמר רב קטינא: עקרב — דורסו לפי תומו".

ומפרש רש"י (בדילוג):

"כל המזיקין — ההורגין.

"נהרגין בשבת — וקא סלקא דעתך אפילו אין רצין אחריו, ומשום דסבירא ליה כר' שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה מדרבנן היא דאסירא, והכא לא גזור.

"(נהרגין בשבת — אפילו אין רצין אחריו) משום דסבירא ליה דסתמן הורגין הן.

"האמר חייב עליה — והיכי שרי במלאכה גמורה כשאין רצין אחריו, דליכא פקוח נפש?

"ואנא מתרצנא לה — דלא תיקשי, כי אמר ר' יהושע בן לוי כל המזיקין נהרגין — ברצין אחריו קאמר, דפקוח נפש הוא.

"ודברי הכל — ואפילו לר' יהודה, והא דחמשה נהרגין — כשאין רצין אחריו, ור' שמעון.

"צרעה אני הורג — בשבת, לכלות מזיקין, ואף על פי שאינה מועדת כאלו.

"לא כל שכן — אלמא: שפיר עביד.

"דילמא לפי תומו — לא שיעמוד עליו ויהרגנו להדיא, אלא כשהוא הולך לתומו, ונחש או עקרב בפניו — אין צריך לישמט ממנו, אלא דורכו והולך, ואם מת בדריכתו — ימות, הואיל ולא נתכוין, דדבר שאין מתכוין לר' יהודה מדרבנן הוא, ולענין מזיקין לא גזור".

עולה מדברי רש"י שלר"ש בבע"ח הורגים מותר להורגם בשבת בין רצים אחריו בין אין רצים. וכל הדריסה לתומו היא דוקא אליבא דר' יהודה, אבל לר"ש מותר. ולא נתבאר מה דינו של מזיק שאינו הורג אמנם מלשון רש"י "וקא סלקא דעתך" משמע שאינו נהרג אם אינו רודף אחריו. אולם לפי פשט הסוגיה שאינו מבחין בין בע"ח הורגים לשאינם הורגים לפי ר"ש מותר להורגם כשם שהותר לצודם, וכל ההריגה רק כשאינו מתכוין כשאינם רצים אחריו היא אליבא דר' יהודה. ואף הרי"ף (מה ע"ב) השמיט את מימרת ריב"ל שכל המזיקים נהרגים בשבת.

ה. הרמב"ם (הל' שבת פי"א ה"ד) נאמן לשיטתו פסק: "חיה ורמש שהן נושכין וממיתין ודאי כגון זבוב שבמצרים וצרעה שבנינוה ועקרב שבהדיב ונחש שבא"י וכלב שוטה בכל מקום מותר להרגן בשבת כשיראו, ושאר כל המזיקין אם היו רצין אחריו מותר להרגן ואם היו יושבין במקומן או בורחין מלפניו אסור להרגן, ואם דרסן לפי תומו בשעת הילוכו והרגן מותר".

ובאר המגיד משנה: "חיה ורמש שנושכין וממיתין וכו'. דברי רבינו בכאן עד אסור להרגן הם כדברי ההלכות ממש בפרק כל כתבי וזה דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל בעיקרי הדין אבל כתבו שהיתר אלו המנויין בשאין רצין דוקא הוא כר"ש שפטר מלאכה שאצ"ל, אבל לר"י אסור הוא שאין זה פקוח נפש גמור כיון שאין רצין אחריו, וזה שלא כדברי רבינו שפסק כר"י ופסק כאן כן. ונראה שדעתו ז"ל שפקוח נפש הוא בהראותן בלבד.

"ואם דורסן לפי תומו וכו'. שם (שבת קכ"א:) נחש דורסו לפי תומו עקרב דורסו לפי תומו, ופירשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דורסו ואפי' במתכוין אלא שהוא עושה לפי תומו שמראה עצמו כאילו אינו מתכוין וכל זה משום דקי"ל כר"ש במלאכה שאצ"ל ואע"פ שרבינו פסק כר"י, כפירוש הזה נראה מלשונו, ושלא כדברי רש"י ז"ל שכתב שא"צ ליזהר ממנו שלא ידרסנו אלא דורסו לפי תומו, ונראה מדבריו שלא התירו אלא משום דבר שאין מתכוין וכר"ש ואין זה עיקר".

היינו, לרמב"ם החידוש הוא שאע"פ שפסק כר' יהודה התיר להורגם ברצין אחריו. ולפי תומו מתבאר שלא כרש"י שאינו מתכוין אלא מותר לכוין להורגו אלא "שמראה עצמו כאילו אינו מתכוין". וקצת תמוה שלפי"ד המ"מ התחלפו הראשונים בחומרת דבריהם, רש"י אליבא דר"י אינו מתיר להרוג לפי תומו אלא כשאינו מתכוין. ואילו הרמב"ם לפי ר' יהודה מתיר להרוג לפי תומו בהערמה.

ו. כתב שלטי הגבורים (שבת מה ע"ב אות ב): "רבינו (=הרי"ף) ומיימוני פי"א מהל' שבת וסמ"ג לאוין ס"ה והרא"ש והמרדכי והר"ן והטוא"ח סי' שט"ז שוין דחמישה מזיקין מותר להורגן בכל ענין אפילו אין רצין אחריו, ושאר מזיקין אם רצין אחריו מותר להורגן ואם לאו אסור. ומתוך כך התיר ר"ת להרוג פרעוש שעוקץ הבשר בשבת, דס"ל דשאר המזיקין שמותר להורגן אם רצין אחריו מיירי אפילו דליכא בהו סכנה ופרעוש נמי הוי בכללן. ומיהו מיי' לא ס"ל כוותיה בהא דאי תימא דלמיי' אפי' ליכא סכנה שרי להורגן כשרץ אחריו הא לדידיה מלאכה שאצ"ל חייב עליה והיאך יתיר איסור דאורייתא במקום צער. אלא ודאי הכרח לומר דלדידיה כל המזיקין שהותר הריגתן מיירי שיש בהן סכנה והלכך לדידיה בכל ענין יהיה אסור להרוג פרעוש כיון דלית ביה סכנה. והמרדכי כתב בשם גאון דלא חזינן לרבנן קשישי שיהרגו אותן ואפי' לצוד אותן. מיהו הצידה חומרא בעלמא הוא כדלעיל. והתוס' כ' בשם ר"י ור"ח דאפילו החמישה מזיקין אין הורגין אותם אא"כ רצין אחריו ושאר כל המזיקין אין הורגין אותם אפי' רצין אחריו אלא דורסן לפי תומן ובודאי נמי אסור להרוג פרעוש בשבת אפילו עוקצו".

מתבאר מהריגת פרעוש לר"ת שלפי סיעת ראשונים גדולה מותר להרוג חרקים מעופפים ועוקצים כיון שנחשבים רץ אחריו, ובפרעוש שיטת ר"ת להתיר ושאר הפוסקים להחמיר, ואילו לרמב"ם איסור הריגת פרעוש מן התורה. ולפי המרדכי לא נהגו להורגן ולצודן, ולפי תוס' כיון שאין הורגין מותר רק לדורסם לפי תומו, ואסור להרוג פרעוש אפילו עוקצו.

ז. הטור (או"ח סי' שטז) פסק: "ה' נהרגין בכל ענין שמועדין להזיק: זבוב שבארץ מצרים וצרעה שבננוה, עקרב שבדיב ונחש שבא"י וכלב שוטה בכ"מ. ושאר מזיקין אם רצין אחריו מותר להורגן ואם לאו אסור להורגן. נחש ועקרב דורסן לפי תומו הואיל והן מזיקין מותר". ובניגוד לרש"י שכתב שדוקא בע"ח הורגים נהרגים בשבת, הרי הטור כתב מזיקין.

והבית יוסף אגב הדיון בפרעוש שההורגו חייב כתב: "ואף על פי דבסוף פרק כל כתבי (קכא:) שרינן להרוג שאר כל המזיקין אם היו רצין אחריו וכמו שכתב רבינו בסמוך איכא למימר דהנך מזיקין דרכן לנשוך נשיכה עוקצת מה שאין כן בפרעושים. אבל במרדכי פרק כל כתבי (שם) כתוב ושאר כל המזיקין כלומר שאין בהם סכנה אם היו רצין אחריו מותר להורגן, וכתב רבינו תם דהוא הדין פרעוש וכיוצא בהם וטעמא משום דסבר כרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ומשום צערא שרי לכתחלה, מידי דהוה אמפיס מורסא (קז.) וכיבוי גחלת שלא יזוקו בה (מב.) עכ"ל ונקיטינן לחומרא".

ונראה שנחלקו דוקא בפרעוש ובו פסק לחומרא, אבל בע"ח שעקיצתם ארסית מפרעוש מותר להורגם אליבא דר"ש אפילו שאינם הורגים. וחלקו את רמות העקיצה לשלש: הורגים, עקיצה כואבת ועקיצת יתוש ופרעוש.

וכן כתב הב"י בהמשך: "ונראה מדברי הרמב"ם בפרק י"א דהני חמשה לאו דוקא דהוא הדין לכל חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי. ולפי זה כי אמרינן דשאר מזיקין אם רצין אחריו נהרגין בשאינם ממיתין בודאי אלא ספק ממיתין ספק אין ממיתין וכיון שהם ספק ממיתין ברצין אחריו הוי ספק פיקוח נפש דאם לא כן לא הוה שרי לרבי יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. ומיהו למאן דסבירא ליה כרבי שמעון אפשר דאף על גב דלית בהו ספק פיקוח נפש שרי משום צערא וכן כתב המרדכי (סי' תב) וזה לשונו ושאר כל המזיקין. כלומר שאין בהם סכנה. אם היו רצין אחריו מותר להרגן וטעמא משום דסבר כרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ומשום צערא פטור עליה ושרי לכתחלה מידי דהוה אמפיס מורסא (קז.) וכיבוי גחלת שלא יזיקו (מב.)".

וכך פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' שטז ס"י): "כל חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי, נהרגים בשבת אפילו אין רצין אחריו; ושאר מזיקין, כגון: נחש ועקרב מקום שאינם ממיתין, אם רצין אחריו, מותר להרגם; ואם לאו, אסור. אבל מותר לדורסם לפי תומו, ואפילו במתכוין אלא שמראה עצמו כאילו אינו מכוין".

ונראה שהשו"ע פסק כמרדכי שמותר להרוג את כל המזיקים המכאיבים יותר מפרעוש אם רצים אחריו, ואם אינם רצים אחריו, מותר להורגם לפי תומו.

וכך כתב במשנה ברורה (סי' שטז ס"ק מו): "לדעת הרמב"ם דמחייב במלאכה שאין צריך לגופה צ"ל דהכי קאמר שאין ממיתין ודאי אלא הוא ספק פקוח נפש ולכן ברצין אחריו איכא חשש סכנתא ושרי, מיהו לדידן דסבירא לן מלאכה שאין צריכה לגופה מדרבנן הוא דאסירא אף שאין ספק פקוח נפש כלל שרי משום צערא בעלמא כדי שלא יוזק. ודוקא אלו וכל כי האי גוונא שמזיקין הן בטבען ונשיכתן נשיכה עוקצת אלא שאין דרכן להמית בזה המקום, משא"כ פרעוש דלעיל וכל רמשים קטנים כהאי גוונא דאף ע"י עקיצתן ליכא צער כולי האי בהני אסור להורגן אף כשהם עוקצין אותו אלא יבריחם מעליו [ב"י]". ונראה כמו שהגדרנו לעיל שיש שלש מדרגות בבעלי חיים עוקצים ולכן צרעות ודבורים אם נכנסו לבית ואין דרך להוציאן מותר אף להורגן וביותר במקום שיש ילדים קטנים.

ובס"ק מח כתב לגבי הריגה לפי תומו: "ואפילו במתכוין — דמלאכה שאין צריכה לגופה היא והכא כשהן מזיקין אפילו מדרבנן לא גזרו כשאין הורגן להדיא אלא שיראה לפני הרואה כאלו אינו מתכוין שלא יאמרו זה נוטל נשמה בשבת במתכוין ולא ידעו לחלק. אמנם נמלים ושאר שקצים ורמשים אפילו דרך הילוכו אסור לדרסן. אסור להרוג בשבת שממית שקורין שפי"ן (=עכביש עי' משנ"ב סי' רנ ס"ק ג) ואף שאומרים העולם שהוא סכנה כשנופל במאכל מ"מ לא ברי הזיקא, וגם יכול לכסות המאכלים לכן יש למחות בידם וכ"ש דיש ליזהר מלהרוג שאר רמשים ותולעים הנמצאים בפירות [אחרונים]".

מסקנה

כל בעלי החיים העוקצים מותר לצוד בשבת. לגבי הריגתם, אם הם ממיתים או מעופפים ועקיצתם חמורה יותר מפרעוש או יתוש מותר להורגם. אם הם אינם מעופפים ואינם רצים אחריו מותר להורגם בדרך הליכתו כאילו בלא כוונה. ואם הם רק עוקצים כיתוש ופרעוש אסור להורגם אלא מותר לגרשם בלבד. וסתם חרקים אסור להרוג אפילו בדרך הילוכו.