חבל נחלתו ו נה
סימן נה
השבת גזל עצים לאחר נטיעתם
שאלה
ראובן עקר עצים שאינם שלו, מגוש קטיף קודם מסירתו לערבים, ע"מ לנוטעם במקום אחר. בתחילה הוא חשב שהם שייכים לשמעון, ממנו קיבל רשות לכך. לאחר מכן התברר לו שהם שייכים ללוי. לוי בעל העצים ביקש ממנו שכיון שגוש קטיף נעקר מעל אדמתו וכיון שכבר עקר את העצים שלו, יעבירם לכתובת מסויימת בפתח תקוה, ושם המקבל, קרוב משפחה של לוי, ייטע אותם מחדש. ראובן לא העביר את העצים לקרובו של לוי, אלא נטע אותם באזור בנימין. האם לוי יכול ליטול את עציו? אם אינו רשאי ליטלם, האם הוא זכאי לפיצוי כספי מראובן?
תשובה
א. בפשטות ראובן גזל את לוי, ואע"פ שבהתחלה חשב שהם שייכים לשמעון, למעשה לאחר שהתברר לו שהם שייכים ללוי היה עליו להעבירם לקרובו של לוי ולא ליטלם לעצמו או ליתנם לאחרים. ולכל היותר היה זכאי לפיצוי כספי עבור השקעתו בזמן ובממון בעקירתם. וכיון שלוי לא התייאש מן העצים ולא מחל או הקנה אותם לראובן, לא היתה לראובן שום זכות קניינית בהם, ואסור היה לו לעשות בהם כרצונו, וממילא היה עליו להשיבם ללוי.
ב. יש שחשבו להביא ראיה מן הנאמר בבבא מציעא (ק ע"ב): "שטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חבירו, זה אומר: זיתי גדלו, וזה אומר ארצי גדלה – יחלוקו". ובהמשך: "תנא: אמר הלה זיתיי אני נוטל — אין שומעין לו. מאי טעמא? — אמר רבי יוחנן: משום ישוב ארץ ישראל".
וכן בדף הבא: "איתמר, היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, אמר רב: שמין לו, וידו על התחתונה. ושמואל אמר: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה". ובהמשך: "עצי ואבני אני נוטל. אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: "בבית שומעין לו, בשדה — אין שומעין לו. בשדה מאי טעמא — משום ישוב ארץ ישראל. איכא דאמרי: משום כחשא דארעא. מאי בינייהו? איכא בינייהו חוצה לארץ".
ופסק הרמב"ם במקרה הראשון (הל' שכנים פ"ד ה"י): "שטף נהר את זיתיו ושתלם בתוך שדה חבירו ואמר הלה זיתי אני נוטל אין שומעין לו, משום יישוב הארץ אלא יעמדו במקומן, ואם עקרן הנהר בגושיהן כששתלן יחלקו הפירות בעל השדה עם בעל הזיתים כל ג' שנים ולאחר ג' הכל לבעל השדה, ואם לא נעקרו בגושיהן הכל לבעל הקרקע מיד".
והראב"ד השיג: "א"א אומר אני בעל הזיתים נוטל ממנו דמי זיתיו ליטע, כלומר אומדין כמה אדם קונה זיתים כאלו ליטע אותם בתוך שדהו עכ"ל".
במקרה השני פסק הרמב"ם (הל' גזלה ואבדה פ"י ה"ה): "אמר לו בעל השדה עקור אילנך ולך שומעין לו, אמר הנוטע הריני עוקר אילני אין שומעין לו מפני שמכחיש את הקרקע".
והראב"ד השיג: "אמר לו בעל השדה עקור אילנך ולך שומעין לו. א"א נראה לי שאין אומרין כך בארץ ישראל מפני ישוב ארץ ישראל וכן אם אומר הנוטע הריני עוקר אילני אין שומעין לו כמו שכתב הוא ואפילו בחוצה לארץ מפני שמכחיש את הקרקע וזה מוסיף הוא דאית ליה נמי משום ישוב א"י".
ונראה שהשגת הראב"ד שאין בעל השדה בו נמצא האילן עתה (או הזית במקרה הראשון) יכול לומר לו 'טול עצך' משום ישוב ארץ ישראל, היא בשני המקרים. ולכאורה ניתן להוכיח מכאן שעפ"י תקנת חכמים כוחו של ישוב ארץ ישראל מונע מלעקור נטוע, ולכל היותר יכול לוי – בעל העצים, לקבל את דמי עציו במקרה הראשון, או שתהא ידו על העליונה בתשלום ההוצאות ליורד שלא ברשות במקרה השני.
מסוגיות אלו רצו להוכיח כי בעל השדה, בו ניטעו העצים, זכה באילנות ומוטל עליו או על העוקר להשיב לבעל האילנות את שווי האילנות, אבל אינו צריך לעקור משום ישוב ארץ ישראל כדוגמת המקרים שהובאו לעיל.
ג. אבל בשו"ע (חו"מ סי' קסח ס"א) פסק: "שטף הנהר זיתיו ושתלן בתוך שדה חבירו, ואמר הלה: זיתי אני נוטל, אין שומעין לו בארץ ישראל, משום ישוב הארץ, אלא יעמדו במקומם. ואם עקרן הנהר בגושיהם (בענין שראוים להתקיים על ידן) (טור), יחלקו הפירות בעל השדה עם בעל (הזיתים) כל שלשה שנים, ולאחר שלשה שנים הכל לבעל השדה, אלא שצריך ליתן לבעל הזיתים דמי הזיתים כמו שהיו שוים מתחלה כששטפן הנהר. ואם לא נעקרו בגושיהן, הכל לבעל הקרקע מיד. ואם בא בעל הזיתים ליטול זיתיו, בין תוך שלשה בין לאחר שלשה, הרשות בידו בחוצה לארץ, אבל בארץ ישראל אין שומעין לו, וזה נותן לו דמי זיתיו כמו שעומדים לימכור לנטיעות. ואם זה אומר לו: טול אילנותיך, שומעין לו".
ואם כן לפי פסק השו"ע, אין הלכה כראב"ד, אלא הלכה היא שבעל השדה יכול לכפות את בעל האילנות ליטול את עציו, ואין הנימוק של ישוב ארץ ישראל יכול לכפותו להחזיק את האילנות אם אין רצונו בהם.
וכן במקרה השני של יורד לשדה חבירו שלא ברשות ונטעה ג"כ פסק השו"ע (חו"מ סי' שעה ס"ב): "אמר ליה בעל השדה: עקור אילנך ולך, שומעין לו. אבל אם אמר הנוטע: הריני עוקר אילני, אין שומעין לו, מפני שמכחיש הארץ". וא"כ פשוט לשו"ע שבעל השדה אינו מחוייב מצד ישוב א"י להחזיק אילנות בשדהו שלא ברצונו, וכל טעמה של תקנת חכמים היא דוקא על בעל הזיתים במקרה ששטפן נהר או על הנוטע במקרה השני שאינו יכול ליטול את האילנות. וכש"כ במקום גזל, שישובה של ארץ ישראל אינו מספיק כדי לתקן את הגזל.
ד. ועוד, מסביר המגיד משנה (הל' שכנים שם): "ואני אומר כשנעקרו בלא גושין ה"ז אבידה המותרת כזוטו של ים וכשלוליתו של נהר דודאי בעלים מתייאשי ממנו כמ"ש פ"ו מהלכות גזילה ואבידה ולפיכך הכל לבעל הקרקע מיד ואינו נותן לו דמים כלל וכפשט הגמרא, אבל כשנעקרו עם הגושין הרי גדלו עם סיוע הגושין ולפיכך נוטל חלקו, א"נ שכל שנעקרו עם גושין שיכול לחיות בהן אין דרך הנהר להוליכן למקום רחוק ולפיכך אינו מתייאש מהן ובדין היה שיטלם אלא שחשו ליישוב הארץ כך נ"ל".
המגיד משנה מסביר את החילוק בין אם נעקרו עם גוש או בלעדיהן לגבי חלוקת הפירות בין בעל הזיתים למי שניתנו בשדהו, בהסברו הראשון סובר שיש יאוש בעלים מהעצים כשנעקרו ללא גושם, ובהסברו השני סובר שאין יאוש בעלים. אולם בשני ההסברים מתבסס על כך שהיה מן הראוי שיחזיר את העצים לבעליהם, לולא יאוש בעלים, אלא שחששו חכמים לישוב הארץ.
והסמ"ע (סי' קסח ס"ק א) כתב בטעם תקנת חכמים משום ישוב ארץ ישראל: "הטעם כתבתי בפרישה משום דעמדו חכמים על דעתן ואמרו שהראשון ודאי יטע אחרים בשדהו כמו שנטעם מתחילה, מה שאין כן זה שלא נטע מתחילה זתים בשדהו ואם יטלם הראשון שוב לא יטע אחרים כמו שלא נטעם מתחלה. ומיהו אם גם עתה אחר שנשתלו בתוך שדהו אומר בעל הקרקע איני חפץ בהן אין כופין אותו לקיימן בתוך שדהו ולשלם לזה זיתיו וכ"כ הטור והמחבר בסמוך".
מבואר מדבריו שהטעם הוא מחמת שההפסד של בעל העצים קטן, ואף הוא מפוצה ע"י בעל השדה שנשטפו העצים לשדהו, וא"כ ניתן להכניס את טובת ארץ ישראל. אבל במקום שלא נוח לצד המקבל אין כופים אותו אפילו מצד טובת ישוב ארץ ישראל.
ועל כן לגבי השאלה העומדת לפנינו שראובן גזל את העצים מבעליהם והם לא ניטלו ע"י שטיפת נהר אלא ניטלו בזרוע, לית מאן דפליג שעל הגזלן להחזיר את העצים לבעליהם.
ה. וצריך לדון על השבת העצים עצמם מדין תקנת מריש. בתקנת מריש תקנו חכמים שהגזלן שגזל קורה ושיקעה בבניין אינו צריך להשיב את הקורה עצמה אלא את דמיה, אף שלא היה בה שום שינוי, וזאת כדי להקל לגזלן לשוב בתשובה. במקרה הנוכחי האילנות שנעקרו ניטעו והשתרשו אולם לא חל בהם שינוי מהותי ולכן צריך לדון האם חלה עליהם תקנת מריש. ונראה לי שאין בהם תקנת מריש שכן לא נמצאת על כך שום תקנה. ואמנם בירושלמי (ביכורים פ"א ה"ב): נאמר: "גזל זמורה ונטעה ולא דמים הוא חייב לו". אלא ששם גזל זמורה והיא הפכה לנטיעה או לעץ וע"כ אינו מחזירה כמו שהיא. ועוד שלהחזרת זמורה אין שום משמעות לבעליה מפני שלא ניתן לחברה לעץ ממנו נקצצה, וכשהיא מנותקת הרי היא עץ להסקה, ולכן זו הדרך להשיב את דמיה. אבל אם גזל עץ בן כמה שנים ודאי שיש לו דמים וצריך להשיבו.
ו. ואין זה שייך לתלוש ולבסוף חיברו הנזכר בחו"מ סי' צה האם נחשב למחובר או לתלוש ולפי"ז אם יש בו דיני גזילה, שכן שם המדובר בתלוש אשר חברו ואח"כ גזלו – מה דינו. אולם כאן העצים היו אמורים בלאו הכי להיעקר ולהינטל ע"י בעליהם כיון שגוש קטיף נמסר לידי המחבלים, וע"כ דינם כמטלטלין, ועוד שראובן גזלם לאחר שעקרם. ולכן דינם כגוזל מטלטלין וחייב בהשבתם. ודומה הדבר לגוזל עצים ממשאית המעבירה אותם, ושותלם באדמתו, ולכן הוא צריך להשיב את העצים לבעליהם. ורק אם בעל העצים מסכים לקבל את תמורתם הכספית מותר לו להשאירם אצלו.
מסקנה
על הגזלן להשיב את העצים לבעליהם.