חבל נחלתו ו מה

<< · חבל נחלתו · ו · מה · >>

סימן מה

חילול מעשר שני

שאלה

אדם מפריש תרו"מ לעתים רחוקות ולכן אינו מנוי בקרן מעשרות. כאשר הוא מפריש מעשר שני האם מותר לו לחלל ישירות על סוכר בשווי פרוטה או שצריך לחלל קודם על פרוטה במטבע ואח"כ את המטבע על סוכר וכד'?

תשובה

א. השאלה היא האם מותר לפדות פירות על פירות כדי שהפירות הראשונים יצאו לחולין והפירות עליהם חללו יתקדשו בקדושת מעשר שני. צריך לבדוק את השאלה בשני זמנים: בזמן שביהמ"ק קיים מעיקר הדין, ולאחר החורבן שאין אפשרות לאכילת מעשר שני.

ב. נאמר בחומש דברים (פי"ד פס' כד-כה): "וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם כי יברכך ה' אלהיך. ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו". ומשמעות פשט הפסוקים שאם מחמת הטורח אינו יכול להביאו ולאוכלו בירושלים מותר לו לחלל את הפירות על מעות. וכך נאמר בספרי (דברים פיסקא קז): "ונתתה בכסף, מלמד שאין מתחלל אלא על הכסף". ובממון עליו לקנות אוכל ולאוכלו בירושלים כאמור בפס' כו: "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך ואכלת שם לפני ה' אלהיך ושמחת אתה וביתך". והנה אע"פ שהתורה ציותה שמחללים דוקא על ממון, עדיין עולה השאלה מה הדין לגבי חילול על פירות. למרבית הפלא אין גילוי ישיר לכך במשנה או בירושלמי לדין זה: האם מחללים פירות מעשר שני על פירות חולין. והדין נלמד מדברים שנאמרו בדרך אגב בסוגיות השונות.

ג. נאמר במשנה בטבול יום (פ"ד מ"ה): "בראשונה היו אומרים מחללין על פירות עם הארץ חזרו לומר אף על מעותיו".

הר"ש והרא"ש כתבו שהמדובר במעשר שני של דמאי שמחללים אותו על פירות אחרים של עם הארץ ואין חוששים שהם מעשר שני וא"כ אין מכאן ראיה לענייננו*. וכן הרמב"ם פרש: "אמר שבתחלה היו מתירין גם חלול מעות* מעשר שני על פירות עם הארץ בלבד ואינן חוששין שמא פירות מעשר הן ואין קדש פודה קדש". וא"כ אף מדבריו אין ראיה לענייננו. אולם ר' עובדיה מברטנורא פרש: "מחללים על פירות עם הארץ — מחללים מעשר שני על פירות עם הארץ, ואין חוששין שמא הפירות של עם הארץ מעשר הן ונמצא מחלל מעשר במעשר".

ד. מקור אחר שמביאים הראשונים הוא במסכת סוכה (מא ע"א): "אלא אמר רב אשי: מחלוקת בפרי שני, אבל בפרי ראשון, דברי הכל דרך מקח — אין, דרך חילול — לא. והא דקתני אחד שביעית ואחד מעשר שני מאי שביעית — דמי שביעית. דאי לא תימא הכי — מעשר מעשר ממש? והא כתיב (דברים יד) וצרת הכסף בידך! אלא — דמי מעשר, הכא נמי — דמי שביעית".

ופרש רש"י: "בפרי ראשון — בפירות שביעית הוא דאמר ר' אלעזר דרך חילול לא, משום דדריש סמוכין. פרי שני — דמי שביעית". וא"כ ה"ה למעשר שני הכוונה היא בפרי ראשון לדמי מעשר שני ולא למעשר שני עצמו שהוא מתחלל רק על כסף. וכ"כ המאירי (שם): "הא מעשר שני עצמו אינו מתחלל אלא בכסף שיש בו צורה כמו שהתבאר במקומו מדכתיב וצרת הכסף בידך".

ה. ומקור נוסף במסכת בבא מציעא (מד ע"ב) בסוגיא המדברת בחילול מעות על מעות, ואלו מעות נחשבות טבעא (=מטבע) ואלו קרויות פירא (=פירות). וכתב על כך הריטב"א (בבא מציעא מד ע"ב): "ודעת מורי דכי אמרינן דלא מחללינן אפירא דדהבא או כספא חוץ לירושלים היינו מדרבנן, דאילו מדאורייתא לא אסיר אלא על פירות שיש בהם טורח להוליכם בדרך כדכתיב כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום, אלא דרבנן הוא דגזרו בכל מידי דמיקרי פירא אטו פירא ממש דיקירי, ודוקא היכא דלא חזו למיכל בירושלים כדעת התוס'".

. מכל המקורות, פרט לרע"ב בטבול יום (ולפי' הרמב"ם לגירסאות מסויימות), עולה שאין לחלל פירות על פירות אלא רק על מעות כפשט לשון התורה: "וצרת הכסף בידך".

ו. אולם הרמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"ד הלכות א, ב) כתב:

"הרוצה לפדות פירות מע"ש פודה אותן בדמיהן ואומר הרי המעות האלו תחת הפירות האלו או הפירות האלו מחוללות על המעות האלו".

ומוסיף בהלכה ב: "וכן אם רצה לחלל פירות המעשר על פירות אחרות, יעלו הפירות השניות ויאכלו בירושלים, ולא יחלל ממין על שאינו מינו ולא מן היפה על הרע ואפילו באותו המין ואם חילל הרי הן מחוללות".

היינו, הרמב"ם סובר שאף בזמן הבית ניתן לחלל פירות על פירות, והציווי על כסף דוקא, הוא למצוה ולא לחובה*.

והראב"ד השיגו: "וכן אם רצה לחלל פירות המעשר על פירות אחרות וכו'. א"א והראשונים לא יצאו לחולין ויעלו גם הם ולעולם פירות הראשונים של מעשר אינם מתחללין אלא על הכסף ואפילו דיעבד, משמעתא דמסכת סוכה פרק לולב הגזול ופרי שני נמי דיעבד אין לכתחלה לא אלא בדמאי דמחלל לכתחלה".

מהשגתו משמע שאם חילל פירות על פירות, הפירות הראשונים נשארו מעשר שני, ואעפ"כ צריך להעלות הן פירות ראשונים והן פירות שניים לירושלים לאוכלם. והסביר זאת הרדב"ז שאע"פ שהחילול לא הועיל, בכ"ז כיון שחילל עליהם, כדי שלא יאמרו בני אדם ראינו מעשר נאכל מחוץ לירושלים חייבוהו להביאם ולאוכלם שם.

ז. הרדב"ז יצא לבאר את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד. בראשונה הוא מביא סיוע לראב"ד מהסוגיא בסוכה ומתוספתא מעשר שני שבשניהם משמע שאין פירות מתחללים על פירות. אולם מוסיף: "ומצאתי ברייתא כדעת רבינו דתניא: מערימין על מעשר שני לפוטרו מן החומש וכו' א"ר יהושע בן קרחה בראשונה היו עושין כך משרבו הרמאין אומר אדם לחבירו הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה וחוזר ואומר הרי הם מחוללין על פירות שיש לי בבית הרי לך בהדיא שמחללין פירות על פירות וכן מבואר בירושלמי פ"ד. והנכון בזה דתליא בפלוגתא דתנאי, וסמך רבינו על הא דרבי יהושע בן קרחה מכמה טעמים: חדא, שאין להחמיר במעשר שני טפי מהקדש דתרווייהו מיקרו קדש, והא דאמר קרא וצרת הכסף ה"ק אם אתה בא לחלל על כסף לא יהיה אלא על כסף שיש לו צורה למעוטי אסימון ולמעוטי נמי מעות נחשת ואם בא לפדות לא יפדה אלא בכסף, אבל אם בא לחלל מחלל על הפירות. ותו דאמאי מטרחינן ליה כולי האי למכור פירותיו בזול במקומו ולחזור ולקנות פירות בירושלים ביוקר כיון שיכול שאתו, ותו שאם יש לו פירות שאינם מתקיימים למה לא יחלל אותם על פירות המתקיימים הואיל ושניהם מין אחד, ותו דקי"ל דהבא פירא הוי וכן כתב ר"ח בשם רבינו האיי דדהבא פירא הוי לכל מילי, וכי היכי דמחללין אדהבא אע"ג דהוי פירא ה"ה לשאר פירות, והכי אסיקנא בפרק הזהב כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אע"פ שאמרו אין לווין דינר בדינר אבל מחללין עליו מע"ש. והך סוגיא דפרק לולב הגזול אליבא דאידך תנא איתאמרה וה"ק דאי לא תימא הכי והא כתיב וצרת הכסף אלא מאי אית לך למימר דמי מעשר ה"נ דמי שביעית, ולרבי יהושע בן קרחה נמי מצי לאוקמי תירוציה דרב אשי והא כדאיתא והא כדאיתא שביעית דמי שביעית ומעשר מעשר ממש. וכן דרך האמוראים להכריח דבריהם אליבא דחד תנא דוק ותשכח כי סברת רבינו נכונה מהטעמים שכתבתי".

היינו הרדב"ז סובר שזו מחלוקת תנאים והרמב"ם פסק כחד תנא, והראב"ד פסק כחולק. ומביא הרדב"ז ראיות לשיטת הרמב"ם ומיישב את הסתירות בסוגיות. ולכן דעת הרמב"ם במקומה עומדת.

ח. הכס"מ אף הוא עוסק בהשגת הראב"ד מן הסוגיא בסוכה ומביא: "ובסמוך אכתוב שמהירושלמי משמע כדברי רבינו, דקתני: אין מחללין ממין על שאינו מינו משמע הא על מינו מחללין והשתא אין ראיה מההיא דלולב הגזול דהתם שאני שהוא ממין על שאינו מינו. ומ"ש בס"פ לולב הגזול והכתיב וצרת הכסף בידך לא שיהא כסף דוקא אלא למעוטי שלא יחלל על שאינו מינו והא דבפ' הזהב (דף מ"ד:) מוכח דפרי ראשון אינו מתחלל על פרי אלא על מטבע שנשאו ונתנו שם אי דהבא פירא הוי אי טבעא לחלל עליו מעשר שני משמע דלמ"ד פירא אין מחללין עליו י"ל דדהבא שאני, דעד כאן לא שרי רבינו לחלל אלא על פירות שהם אוכל. ויש להביא ראיה לדברי רבינו ממה ששנינו בפירקא בתרא דטבול יום בראשונה היו אומרים מחללין על פירות ע"ה חזרו לומר אף על מעותיו וכן פירשה רבינו* דמיירי בפירות לחלל על פירות דסתם חילול הכי משמע".

הכס"מ מביא מהירושלמי שמותר לחלל על מינו דוקא, ולפי"ז מותר לחלל פירות על פירות. והאיסור לחלל על זהב אע"פ שהוא פירא מכיון אינו ממין אוכלין ועל כן אין לחלל עליו. ומביא מן המשנה בטבו"י ראיה לשיטת הרמב"ם.

וכ"פ הרמב"ם בהלכות מעשר שני ונטע רבעי (פ"ח הי"ג): "בד"א בשהיה חבירו בעל הפירות חבר שאין מוסרין פירות של מעשר שני של ודאי אלא לחבר, לפיכך אם היו המעות של דמאי אומר כן אף לעם הארץ, ומותר לחלל מעשר שני על פירות עם הארץ ועל מעותיו ואין חוששין להם שמא של מע"ש הם".

וכן בס' ספר כפתור ופרח (פרק מ) כתב: "מההיא דפרק הזהב (ב"מ מד, ב) נראה שאין מחללין פירות על פירות, דהא כל עצמנו אנו נותנים דדהבא להוי טבעא לגבי מעשר שני כדי שנוכל לחללו עליו, מכלל שאם נחשבהו פירא לא. ורבינו האי גאון אמר דדהבא פירא הוי לכל מילי. ומיהו מההיא דמסכת טבול יום פרק בתרא (פ"ד מ"ה) יראה שמחללין".

עולה שלהלכה זוהי מחלוקת ראשונים האם מותר לחלל פירות על פירות וכמה מקורות מסייעים לכל שיטה, והרמב"ם בדעת מיעוט שמחללים פירות על פירות אף בזמן הבית.

ט. נעבור מכאן לדיון מה הדין בזמן הזה, כאשר לדיון הראשון ישנה השפעה על הלכה זו.

פסק הרמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"ב הל' ב, ג): "מדת חסידות שפודין מע"ש בזמן הזה בשוויו כדרך שפודין אותו בפני הבית, והורו הגאונים שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה לכתחלה בזה"ז פודה, לא יהיה זה חמור מן הקודש ומשליך הפרוטה לים הגדול.

"וכן אם חילל מעשר שוה מנה על שוה פרוטה מפירות אחרות ה"ז מחולל, ושורף את הפירות שחילל עליהם כדי שלא יהיו תקלה לאחרים, כפדיון נטע רבעי בזה"ז כמו שבארנו בהלכות איסורי מאכלות".

היינו הרמב"ם מחלק בין מידת חסידות של פדיון בשוויו לבין פדיון בשוה פרוטה עפ"י הוראת הגאונים, וממשיך בדרכו שמותר לחלל פירות על פירות בזה"ז ולבער את הפירות כדי שלא תארע תקלה על ידן.

וכן בהלכות מאכלות אסורות (פ"י הי"ז) כתב הרמב"ם לגבי פדיון נטע רבעי: "כיצד פודין פירות נטע רבעי בזמן הזה, אחר שאוסף אותן מברך, בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון נטע רבעי, ואחר כך פודה את כולן ואפילו בפרוטה אחת ואומר הרי אלו פדויין בפרוטה זו ומשליך אותה פרוטה לים המלח או מחללן על שוה פרוטה מפירות אחרות ואומר הרי כל הפירות האלו מחוללין על חטים אלו או על שעורים אלו וכיוצא בהן ושורף אותן כדי שלא יהיו תקלה לאחרים ואוכל כל הפירות".

וא"כ דעתו של הרמב"ם ברורה*.

י. בהל' מאכלות אסורות השיג עליו הראב"ד: "ואומר הרי כל הפירות וכו'. א"א זהו תימה דהא ילפינן קדש קדש ממעשר שני ומה להלן כסף אף כאן כסף".

וכתב הרדב"ז (הל' מע"ש ונ"ר פ"ב ה"ג): "והקשה הראב"ד ז"ל פ"י מהלכות מאכלות אסורות דילפינן קדש קדש ממעשר שני מה להלן כסף אף כאן כסף. ויש לומר דלא אמרינן הכי אלא בזמן שבית המקדש קיים אבל בזמן הזה מחללין לכתחילה מעשר שני והקדש שוה מנה על שוה פרוטה כדין נטע רבעי".

היינו, הרדב"ז מסביר שהלימוד ממעשר שני על פדיון בשוויו הוא הוא רק לזמן הבית, אבל בזה"ז פודים או מחללים על שוה פרוטה.

בהל' מעשר שני (פ"ב ה"ב) השיג הראב"ד: "והורו הגאונים וכו', וכן אם חילל מעשר וכו' עד בהלכות איסורי מאכלות. א"א תמה אני אם אמרו הגאונים שיפדה מעשר שני אפילו בזה"ז פירות על פירות אלא במעשר שני של ח"ל שעשאו כדמאי".

כלומר הראב"ד תמה על היתר הגאונים לפדות פירות על פירות שכן לדעתו התורה התירה רק פדיון במעות ולא בפירות. וא"כ סו"ס דיני חילול מע"ש הם מן התורה (ובמיוחד לראב"ד שלדעתו תרו"מ בזה"ז מן התורה, וכן כתב מהר"י קורקוס במקור בדעת הראב"ד) ולכן מציע שהגאונים התירו לפדות פירות על פירות רק במע"ש של חו"ל שהוא מדרבנן, וכאן יכלו חכמים להקל.

הכס"מ תלה מחלוקתם האם פודים פירות על פירות במחלוקתם בזמן הבית* (בפ"ד), והשיג על הראב"ד שהגאונים לא התירו אלא פדיון בפרוטה בזה"ז אבל לא דברו בפירות על הפירות.

יא. סיוע לדעת הרמב"ם לגבי הזה"ז מצינו מהמשנה במעשר שני (פ"ה מ"ז): "מי שהיו לו פירות בזמן הזה והגיעה שעת הבעור בית שמאי אומרים צריך לחללן על הכסף ובית הלל אומרים אחד שהן כסף ואחד שהן פירות". וכיון שהלכה כב"ה לגבי ביעור מעשרות בזה"ז, נראה שכן יהיה הדין לגבי חילול מע"ש בזה"ז.

וכך פרש הריבמ"ץ: "מי שהיו לו פירות בזמן הזה. פי' שאין בית המקדש קיים, והגיעה שעת הביעור".

"ובית הלל אומרים: אחד שהן כסף ואחד שהן פירות. כלומר מה יועיל חילולו, מכיון שאין יכול לעלות ולאוכלן בירוש', הכסף צריך גניזה, ואחד לי שיגנוז הכסף ואחד לי שיגנוז הפירות, כלומ' מניחן במקום מוצנע עד שיורקבו הפירות ההן".

וכן הר' עובדיה מברטנורא: "אחד שהן כסף ואחד שהן פירות — טעונים גניזה, ומה מועיל החלול".

יב. כך פסק השו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' קלח) לגבי מע"ש: "אין פודין מעשר שני אלא בכסף. ואף בזמן הזה לא יפדה מעשר שני אלא על כסף שיש בו מטבע היוצא, והוא ברשותו, או יחלל על פירות אחרים".

ולגבי נטע רבעי (יו"ד סי' רצד ס"ו) פסק השו"ע: "פירות רבעי יש להם דין מעשר שני לכל דבר, ובזמן הבית היו צריכין להעלותן לירושלים לאכלם שם, או לפדותם ולהעלות הפדיון שם, והם מותרים מיד אחר הפדיון. והאידנא, שאין יכולין להעלותם לירושלים, פודים אותם אחר שיגמרו ויתלשו. או יפדה בפירות שישוו שוה פרוטה".

ובאר הגר"א (סי' רצד ס"ק כד): "רמב"ם וכשיטתו שכתב בפ"ב דהמ"ש ובפ"ד שם שיכול אפי' בזמן הבית לחלל פירות על פירות וכמ"ש בירושלמי הנ"ל אם היו. וכמ"ש במתני' פ' בתרא דטבול יום בראשונה כו' וער"מ שם בפירושו*. אבל הראב"ד חלק עליו שם ואמר דכ"ז הוא בדמאי שמחללין אפי' כסף על כסף כו' כמ"ש בפ"ק דדמאי אבל בודאי לא וכמ"ש בסוכה מ"א א' דאלת"ה מעשר כו' ובב"מ מ"ד ב' אבל פירות על דינרין כו' ודבריו נראין. וההיא דטבול יום כבר פי' הר"ש שם. וחלק הראב"ד אפי' בזה"ז כמ"ש בפ"ב שם ובפ"י מהמ"א: (ליקוט)".

משמע מהגר"א שמחזיק בשיטת הראב"ד בזמן הבית, ונראה מפני שרוב המקורות והראשונים תומכים בה. אבל* אינו מקבל אותה בזה"ז. ואף הוא מסכים שבזה"ז מותר לפדות פירות על פירות.

יג. ובשו"ת אבקת רוכל (סי' ד) כתב: "ומה שתמהת על מה שנהגו לחלל פירות על פירות והרב לא התיר אלא בדיעבד וגם תמהת על מה שהשיגו הראב"ד, יש לומר דאפשר לכתחילה נמי התיר הרב לחלל פירות על פירות בזמן הזה אע"ג דפשטא דלישניה משמע דבדיעבד קאמר, אפשר שסמך על מה שכתב כמו שביארנו בה' איסור מאכלות ששם מוכיח בהדייא דלכתחילה נמי פודה פירות על פירות שהרי כתב או מחללין על שוה פרוטה מפירות אחרות".

בתשובות ר"ב אשכנזי (סי' ב) כתוב: "ואם שנת מעשר שני הוא לוקחים מעט קמח ואומרים הרי זה המעשר שני מחולל על זה הקמח ומפריחים אותו באויר הנה אלו הם דרכי המעשרות של אנשי הארץ ובודאי כל מי שיש בו דעת יבין את זאת אם ראוי לסמוך על מנהגים כאלו או על מי שיש להם מנהגים כאלו.

"וכן מה שמחלל את המעשר שני על מעט קמח זה ודאי טעות גמור הוא מכמה טעמים הראשון. והשניה כי המעשר שני אינו מתחלל אלא על כסף שיש עליו צורה כדכתיב ונתתה בכסף אבל שיתחלל פירי על פירי זה לא היה ולא שמענו ולא מצאנוהו בדברי רבותינו ואנה הכסף ואנה החומש. אם כן כל אלו הדרכים דרכי הבל הם ובוודאי אין ראוי לסמוך וללכת אחרי המנהגי' האלה לא באלה ולא בכיוצא בהן".

אולם בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי סו) כתב ביחס לדבריו: "והנה בדין פירי על פירי, מוכח מדברי הרמב"ם והש"ע, דבזה"ז מותר לחלל אפילו על פירי טמא כנ"ל. (ושו"ר שהתשובה הנ"ל אינו מהרבינו בצלאל אלא מגדול א' שהרבינו בצלאל הרבה להפליא עליו שם (בסי' א') בענין פירות עכו"ם עיי"ש)".

ולמסקנה מקבל את דעת הרמב"ם והשו"ע בזה"ז.

מסקנה

בזמן הזה אין צורך לחלל דוקא על מעות ומותר לחלל ישירות על פרי או אוכל ששוה פרוטה ולהניחו להירקב.