חבל נחלתו ו לה

<< · חבל נחלתו · ו · לה · >>

סימן לה

גדר כיבוש יחיד

שאלה

מהו כיבוש יחיד, ובמה הוא שונה מכיבוש רבים?

תשובה

א. הספרי (דברים פיסקא נא, כד) כתב כך: "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו, אם ללמד על תחומי ארץ ישראל הרי כבר נאמר מן המדבר והלבנון מה תלמוד לומר כל המקום אשר תדרוך אמר להם כל מקום שתכבשו חוץ ממקומות האלו הרי הוא שלכם, או רשות בידם לכבש חוצה לארץ עד שלא יכבשו ארץ ישראל – תלמוד לומר וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם ואחר כך כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו שלא תהא ארץ ישראל מטמאה בגלולים ואתם חוזרים ומכבשים חוצה לארץ אלא משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבש חוצה לארץ. הרי שכבשו בחוצה לארץ מנין שהמצות נוהגות שם הרי אתה דן נאמר כאן יהיה ונאמר להלן יהיה מה יהיה האמור להלן מצות נוהגות שם אף יהיה האמור כאן מצות נוהגות שם. ואם תאמר מפני מה כבש דוד ארם נהרים וארם צובה ואין מצות נוהגות שם? אמרת דוד עשה שלא כתורה, התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תְּהו רשאים לכבש חוצה לארץ והוא לא עשה כן אלא חזר וכבש ארם נהרים וארם צובה ואת היבוסי סמוך לירושלם לא הוריש, אמר לו המקום את היבוסי סמוך לפלטורין שלך לא הורשת היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה".

ב. וכך כתב הרמב"ן בפירושו לתורה על מדרש זה: "על דעת רבותינו הנה הם שתי הבטחות, שכל מקום אשר ירצו לכבוש בארץ שנער וארץ אשור וזולתם יהיה שלהם, והמצות כולן נוהגות בהם כי הכל ארץ ישראל, ומן המדבר והלבנון ועד הים האחרון יהיה גבולכם, שאתם חייבים לכבשו ולאבד משם העמים, כמו שאמר כאן (פסוק כג) וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם, ולעקור ע"ז ומשמשיה כמו שהזכיר למעלה (ז, ה כה). והבטיח כי לא יתיצב איש בפניכם — בין בארץ הנזכרת בין בכל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו.

"ומכאן יצא לרבותינו (חלה פ"ד מ"ז) המחלוקת בסוריא שקורין אותה כיבוש יחיד. והטעם כי דוד כבש אותה ברצון נפשו שלא שאל באורים ותומים ולא נמלך בסנהדרין, כי היה חייב להוריש כל שבעת הגוים בתחלה ואחרי כן אם ירצה ילך אל ארץ אחרת כאשר הבטיח השם בכאן. ומפני שלא נעשה הכבוש ההוא כמצות התורה, אמרו מקצתם לא שמיה כבוש ודינו במצות כדין חוצה לארץ, וכך היא שנויה בספרי (עקב כד). ומקצתם יאמרו בתלמוד (ע"ז כא א) דשמיה כבוש, כי אף על פי שלא נעשה כסדר, כיון שהלך שם וכבשה נתקיים בו לכם יהיה, וארץ ישראל היא". (וכן הביא הרמב"ן את הספרי בהשגותיו לספר המצוות שכחת העשין, מצוה רביעית).

הרמב"ן מסיק מן הספרי כמה מסקנות: א) מצוה לכבוש את כל א"י לגבולותיה תחילה. ב) אם יכבשו מעבר לגבולות ארץ ישראל יחשב הדבר כא"י. ג) מחלוקת חכמים בענין סוריא האם היא כיבוש יחיד או לאו נוצרה כיון שדוד המלך כבש אותה שלא עפ"י או"ת וסנהדרין אלא ככיבוש פרטי של מלך ישראל.

נראה לפי הרמב"ן שהגדרת כיבוש יחיד אינה נובעת מתוך הקדמת סוריא לא"י אלא מחמת שדוד לא פעל מטעם בי"ד אלא "ברצון נפשו", ואם היה שואל את בית דין ואו"ת היו אומרים לו שקודם ישלים כיבוש הארץ ואח"כ יכבוש את סוריא, וזה שהקדים מהווה סימן לכך שלא שאל בבי"ד ואו"ת*.

ג. אמנם הרמב"ם לא כתב כרמב"ן.

ז"ל הרמב"ם (הל' תרומות פ"א הל' ב-ג): "ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א"י כדי שינהגו בו כל המצות, ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א"י לשבטים אע"פ שלא נכבשה כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו.

"הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען כגון ארם נהרים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן אע"פ שמלך ישראל הוא ועל פי בית דין הגדול הוא עושה אינו כא"י לכל דבר ולא כחוצה לארץ לכל דבר כגון בבל ומצרים, אלא יצאו מכלל חוצה לארץ ולהיותן כא"י לא הגיעו, ומפני מה ירדו ממעלת א"י מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל א"י אלא נשאר בה משבעה עממים, ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה ואח"כ כבש ארצות אחרות היה כיבושו כולו כא"י לכל דבר, והארצות שכבש דוד הן הנקראין סוריא".

וחזר על הדברים בהלכות מלכים (פ"ה ה"ו): "כל הארצות שכובשין ישראל במלך על פי בית דין, הרי זה כבוש רבים והרי היא כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר, והוא שכבשו אחר כבוש כל ארץ ישראל האמורה בתורה".

מבואר מדברי הרמב"ם שמחלק בין כיבוש יחיד שגדרו הוא שהוא אינו עפ"י רוב הציבור ולא בשליחותם, וכ"כ הכס"מ, (ולכן יהושע חילק את א"י לפני שכל שבט כבש את חלקו כדי שלא יהיה כיבוש יחיד). ובין הארצות שכבש דוד שסיבת אי-התקדשותן כא"י בצורה מלאה היא מפני שכבשן קודם שכבש את כל ארץ כנען במלוא גבולותיה. לפי הרמב"ם משמע שאלו שני עיכובים שונים.

הקושי בדברי הרמב"ם הוא שלעיכוב השני לגבי סוריא שהרמב"ם אינו קורא לו כיבוש יחיד, קוראת הגמרא (גיטין ח ע"ב, ע"ז כא ע"א) כיבוש יחיד. וא"כ מהו המקור לרמב"ם?

הקשה כן וענה בס' יד המלך (הל' סנהדרין פ"ו): "הן אמת דטעם זה של רבינו הובא בספרי פרשת עקב [פיסקא נא בד"ה כל] וזה לשון הספרי, וא"ת מפני מה כבש דוד ארם נהרים וארם צובה ואין מצות נוהגות שם, אמרו דוד עשה שלא כתורה, התורה אמרה [דברים יא, כג — כד] וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם ואח"כ כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם יהיה, משתכבשו כל הארץ תהיו רשאים לכבוש חוץ לארץ, והוא לא עשה כן אלא חזר וכיבש ארם נהרים וארם צובה ואת היבוסי שהיה סמוך לירושלים לא הוריש, אמר לו הקב"ה סמוך לפלטרין שלך לא הורשת היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה. וזה הוא ממש הטעם שכתבו רבינו. אכן בכל זאת הוא תמוה דאיך סמך רבינו על טעם האמור בספרי במקום שגמרא דידן הוא סותר אותו ואינו חושש בזה. ועל כרחך צריכין אנו לומר ולהשוות טעם זה האמור בספרי עם הגמרא דידן, דגם הספרי סובר דעיקר הטעם דאין לארצות האלה דין ארץ ישראל הוא משום דהם כיבוש יחיד ולא שמיה כיבוש, אך דהספרי רצה ליתן טעם על זה גופא דלמה יהיה להם דין כיבוש יחיד הלא דוד מלך ישראל היה וכל מלחמותיו עפ"י סנהדרין היה והם הורו לו ללחום ולכבוש הארצות ההם בעת שלחם עליהם, ועל זה נתן [הספרי] הטעם דהסנהדרין בעצמם טעו בהוראתן והורו לו שלא כשורה ונעלם מהם הלימוד זה שהביא הספרי דאינו רשאי ללחום בשאר ארצות עד שיכבוש קודם כל ארץ ישראל לגבולותיה ולפיכך הוי כיבוש יחיד, דאף דדוד שאל בסנהדרין בכל זאת כיון דהסנהדרין טעו בהוראתן הוי כאלו לא הורו כלל, וכאלו עשה דוד שלא ברשות בית דין. וטעם של הספרי הזה הוא דלא כמ"ש רש"י דבשביל כך הוי כיבוש יחיד משום שלא היו כל ישראל ביחד, ובאמת דברי רש"י אלה תמוהים המה דלא נמצא לטעמו של רש"י ז"ל שום שורש בגמרא דידן והוא נגד הספרי, ולכן בחר רבינו להביא טעמו של הספרי דבשביל כך הוי כיבוש יחיד משום שהסנהדרין טעו בהוראתן להורות לדוד שלא כשורה".

מתבאר מדברי יד המלך שקריאת הגמרא לסוריא כיבוש יחיד היא בדרך 'העברה', שכיון שסנהדרין טעו והורו לדה"מ שלא כשורה נחשבת סוריא כאילו נכבשה ע"י יחיד ולא ע"י מלך ישראל. ומקשה על פירוש רש"י שלא היה זה בשליחות הכלל. ותמיהתו שייכת אף לדברי הרמב"ן*.

ד. הרדב"ז (הל' תרומות פ"א ה"ג) מסתפק בקביעת הרמב"ם והרמב"ן עפ"י הספרי שלמקום דין א"י, וכך הוא כתב: "משמע מהכא שאם נכבשה כל א"י ואח"כ הלך מלך ישראל על פי ב"ד וכבש מקומות אע"פ שאינן מן הארץ שנתנה לאברהם אבינו יש להן קדושה כשאר א"י, ולבי מהסס בה, דדילמא דוקא לענין שנוהג בה תרומות ומעשרות מן התורה אבל לענין קדושת א"י ממש לא וצ"ע".

ונראה שהסתפקותו היא האם כיבוש מלכות ישראל מכח בית דין שלא בתוך א"י שהובטחה לאברהם אבינו, יש בו כח להחיל קדושת ארץ ישראל מלאה או רק חיוב תרו"מ. ואע"פ שמשמעות לשון הרמב"ן והרמב"ם היא שדין המקום כא"י לכל דבר. וכן בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב, דברים פרשת עקב) נאמר: "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם. להביא אפילו חוצה לארץ. להביא מה שכיבש דוד את ארם נהרים ואת ארם צובה".

ה. מדברי רש"י (גיטין ח ע"ב) נראים תנאים מעט שונים להגדרה מהו כיבוש יחיד: "כיבוש יחיד – דדוד, שלא היו כל ישראל ביחד כדרך שהיו בכבוש יהושע שהיו כולם, וכבשוה לצורך כל ישראל קודם חלוקה, אבל דוד לא כבש אלא לצורכו". נראה שכדי שכיבוש יחשב כא"י לכל דיניו הוא בשני תנאים: א) כל ישראל כמו בכיבוש יהושע. ב) כיבוש עבור כל ישראל קודם חלוקתה לשבטים ומשפחות.

רש"י חולק על הרמב"ם והרמב"ן בגדר כיבוש יחיד. הוא מסכים עם הרמב"ן שהכיבוש צריך להיות מטעם כל ישראל, אולם מצריך שיהיה בפועל ע"י כל ישראל — כדי שלא יחשב ככיבוש יחיד, אבל אינו מתנה זאת בסדר הכיבוש – קודם א"י ואח"כ סוריא. לעומת זאת חולק על הרמב"ם בכך שמצריך את כל ישראל ואינו מסתפק בשליחות בלבד. ומסכים לרמב"ם שסדר הכיבוש אינו הגורם להחשב ככיבוש רבים או ככיבוש יחיד (וכפי שהבחנו לעיל שלרמב"ם היא בעיה נוספת).

ו. תוספות (ע"ז כא ע"א ד"ה כיבוש יחיד) מסתפק מה הם הקריטריונים הקובעים לכיבוש יחיד וכותב כך: "פ"ה שלא היה שם אורים ותומים וששים רבוא, ויותר נראה כמו שפירש הר"ר יצחק מהרפוט דכל מה שכבש יחיד כגון יאיר בן מנשה אינו א"י. אבל קשיא דאי מא"י הוא אין זה קרוי כיבוש יחיד ואם מחו"ל הוא אפילו היו שם ששים רבוא קרוי כיבוש יחיד".

תוס' מביא בתחילה את דברי רש"י (שאינם לפנינו) שצריך את כל ישראל בפועל וברשות אלוקית (או"ת). ודוחה ומביא פירוש ר' יצחק מהרפוט שכיבוש יחיד הוא דוקא יחיד שהלך וכבש בעצמו, ומשמע אפילו בשליחות כל ישראל ובאו"ת (וחולק על הרמב"ם), אבל מלך ישראל בכל מקרה אינו יחיד וע"כ כיבושיו אינם כיבוש יחיד. ואף פירוש זה הוא דוחה שלכאורה הקובע הוא מקום הכיבוש אם הוא מא"י או לאו ולא הכמות והאיכות של הכובשים.

וממשיך תוס': "לכך נראה כל שאין לו רשות לכבש נקרא חו"ל דכל זמן שלא כבש כל א"י לא היה לו רשות לכבוש חוצה לארץ והכי איתא בספרי פרשת עקב כשכבש דוד ארם נהרים וארם צובה אמר לו הקב"ה: סמוך לפלטין שלך לא כבשת ואתה הולך ומכבש חוצה לארץ שנאמר ואת היבוסי יושב ירושלים וגו'".

וע"כ הוא מסיק שמקום שהותר ע"י נביא או ציווי התורה לכובשו הוא כיבוש רבים, ומקום שלא הותר לכובשו כגון סוריא הוא כיבוש יחיד.

נמצאים בתוס' שני פירושים חדשים למושג כיבוש יחיד. פי' הר"י מהרפוט שכל שיחיד כמשמעו אדם יחיד שהלך וכבש. ופירוש תוס' שכיבוש יחיד הוא שאינו באישור נביא או או"ת או עפ"י התורה. ומשמע בפירוש האחרון שהיפוך סדר הכיבוש הוא סימן שנעשה שלא עפ"י נביא אבל אין הוא הגורם היחידי.

ז. כדרך האחרונה בתוס' כתב הרשב"א בשם הראב"ד (ע"ז כא ע"א): "ואמר התם קסבר כבוש יחיד שמיה כבוש ואפי' הכי אין דינה כדין ארץ ישראל, וטעמא מאי משום דשלא כסדר עשה דוד דתורה אמרה והוריש ה' את הגויים מלפניכם ואח"כ כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם יהיה אפילו לחוצה לארץ והוא הניח את שכניו והלך וכבש ארצות והכי איתא בספרי. מפי' הראב"ד ז"ל".

בדומה לכך כתב הריטב"א (ע"ז כא ע"א): "פירש"י ז"ל שלא היו שם אורים ותומים וכל ישראל – כלומר שכבשה דוד שלא על פי הדבור ובלא ששים רבוא, ואינו נכון שהרי כמה כרכים כבשום עולי מצרים שלא היו שם אורים ותומים וכל ישראל ואפי' הכי לא הוי כבוש יחיד, שהרי כתיב ויאיר בן מנשה הלך ונובח הלך וילכוד את קנת". היינו, בניגוד לר' יצחק מהרפוט בתוספות שסובר שכיבוש יאיר בן מנשה הוא כיבוש יחיד, הרי הריטב"א סובר שהוא ודאי כיבוש רבים ואין צורך שבכיבוש בפועל ישתתפו ששים ריבוא ולא לרשות אלוקית ע"י או"ת, שהרי ישנה מצות כיבוש הארץ.

ממשיך הריטב"א: "אלא ודאי טעם הדבר כדאיתא בספרי דאמרינן כתוב אחד אומר כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה וכתוב אחד (אומר) נותן תחומין לארץ ישראל הא כיצד בתחילה יש להם לכבוש כל ארץ העמים ואח"כ כל מקום, ואם עושין כן הרי היא כקדושת הארץ לגמרי לדברי הכל, אבל סוריא שנכבשה קודם שנכבשה כל ארץ ישראל ולא כסדר קרו לה כבוש יחיד, כלומר שהיה הסכמת דוד לבדו לכבשה שלא מדעת סנהדרין, והאי היא דאמרינן בספרי שאמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד דוד לא יפה עשית סמוך לפלטרין שלך לא הורשת ואתה הולך ומוריש ארץ העמים".

מתבאר מן הריטב"א שאף הוא מסכים עם הראב"ד שהמגדיר הוא הסדר ולא מי והיכן. ושיטה זו המתאימה לכאורה עם שיטת הרמב"ן – חלוקה עליו, שלפי הרמב"ן סדר הכיבוש הוא סימן לכך שזהו כיבוש יחיד ושדוד עשה זאת ברצון עצמו. ואילו לפי שיטת תוס', הראב"ד והריטב"א הסדר הוא סיבה.

סיכום

שיטת הרמב"ן היא שכל שכבש המלך ברצון עצמו ושלא עפ"י בי"ד כגון סוריא הוא כיבוש יחיד.

שיטת הרמב"ם שישנם שני מצבים של כיבוש יחיד: א) שלא בשליחות כל ישראל ב) אם כובש חוץ לארץ כנען לפני כיבוש מחוץ לגבולות א"י.

שיטת רש"י שהכיבוש צריך להעשות ע"י כל ישראל ולשם כל ישראל ועפ"י תוס' אף או"ת, רק אז יחשב לכיבוש רבים ואם חסר אחד התנאים ה"ז כיבוש יחיד.

שיטת הר"י מהרפוט שכל שנכבש ע"י יחידים מישראל ולא ע"י הציבור כולו הוא כיבוש יחיד.*.

שיטת תוס' שכל שלא נעשה עפ"י הדיבור יחשב כיבוש יחיד.

שיטת הראב"ד והריטב"א שסדר הכיבוש הוא הקובע ומגדיר אם יחשב כיבוש רבים או כיבוש יחיד.

ויהי רצון שיקויים בנו אף הפסוק הבא (דברים פי"א פס' כה): "לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן ד' אלקיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה כאשר דבר לכם".