חבל נחלתו ו ח

<< · חבל נחלתו · ו · ח · >>

סימן ח- נטילת מזונות בשבת מחוץ לתחום

שאלה

חום גופו של ילד קטן עלה מאד בשבת והוריו נסעו עמו לבית חולים. ההורים מתגוררים מרחק כחצי שעה נסיעה מבית החולים, האם מותר להם ליטול מישובם מזונות עבור ההורים ולאוכלם בבית החולים, או שהם צריכים לצום או ליטול מזון מבית החולים ולא להביא מזונות עבורם מחוץ לתחום שבת?

תשובה

א

נראה שצריך לדון כאן מצד מלאכת הוצאה ומצד תחומין.

שאלתי טלפונית את הרה"ג דוב ליאור — רב העיר קרית ארבע – חברון שאלה זו מצד מלאכת הוצאה, והרב ענה שמותרים ליטול מזונות, משום שנטילת המזונות היא חלק מפעולת פיקוח הנפש שהם עסוקים בה, ולא חייבום להתענות או לחזר על הפתחים. כראיה הביא את המשנה מראש השנה (כב ע"א): "מי שראה את החדש ואינו יכול להלך (=והליכתו להעיד בשבת) — מוליכין אותו על החמור, אפילו במטה. ואם צודה להם — לוקחין בידן מקלות, ואם היתה דרך רחוקה — לוקחין בידם מזונות". וכשם שליוצאים להעיד עדות החודש התירו להביא מזונות ולא חייבום לצום או לבקש גמ"ח – כן לגבי היוצאים לסייע בפיקוח נפש התירו להוציא מזונות.

ולענ"ד הראיה אינה חזקה, שכן העדים היוצאים להעיד בעדות החודש הם עצמם המעידים וכיון שהליכתם מותרת, הותר להם ליטול מזונות לצורך עצמם, אבל ההורים המביאים את בנם הרי הם כשאר היוצאים להציל לאחר ההצלה, שהרי לאחר שהגיעו לבית חולים נסתיימה פעולתם, וא"כ מדוע יהא מותר להם ליטול מזונות עימם, כדי לאכול אחר שגמרו את פעולתם?! ולא נראה לומר שמותרים כדי שלא ימנעו להבא מהצלה, כיון שהם הורי הילד וחומלים עליו.

ב

שאלתי טלפונית את הרה"ג אביגדֹר נבנצל – רב העיר העתיקה בירושלים – והוא הסתפק בשאלה זו. מחד אמר שאם לא ינתן להם מזון בבית החולים שהם נסעו אליו אולי מותר להם ליטול, מאידך אמר שאם ינתן להם מזון ע"י בית החולים או גמ"ח מקומי ישנו בטלטול המזון לבית החולים מלאכת הוצאה מרשות לרשות שכן הם מוציאים את המזון מרשות היחיד ומעבירים אותו דרך כרמלית לרה"ר אחרת (למ"ד רה"ר אינה צריכה ששים ריבוא) ומשם לרה"י (עיר המעורבת עירוב חצרות, או בית חולים המוקף גדר ואוכל ממרכז אחד). לשאלתי שההוצאה נעשית ע"י מכונית שהיא עצמה רה"י וא"כ יש כאן רשות היחיד המטלטלת בכרמלית, ענה הרב נבנצל שאעפ"כ יש בכך איסור הוצאה.

ג

נלענ"ד שהוצאת האוכל להורים תלויה בשאלת ריבוי בשיעורים במלאכת הוצאה, שכן עצם ההוצאה הותרה מצד פיקו"נ, והשאלה היא אם מותר במקרה זה להוסיף על ההוצאה ולהוציא דברים נוספים.

במסכת שבת (צד ע"ב) מסופר: "ההוא שכבא דהוה בדרוקרא, שרא רב נחמן בר יצחק לאפוקיה לכרמלית. אמר ליה רבי יוחנן אחוה דמר בריה דרבנא לרב נחמן בר יצחק: כמאן — כרבי שמעון, אימר דפטר רבי שמעון מחיוב חטאת — איסורא דרבנן מיהא איכא! — אמר ליה: האלהים! דעיילת ביה את, ואפילו לרבי יהודה (שרי). דמי קאמינא לרשות הרבים? לכרמלית קאמינא! גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה".

כתב על כך הרמב"ן: "הא דשרא רב נחמן לאפוקי לכרמלית. פירשו המפרשים דע"י ככר או תינוק היה, ואע"פ שהותרה כרמלית משום כבוד הבריות, איסור טלטול לא הותר שאפילו דוד מלך ישראל מת מוטל בחמה לא התירוהו לטלטל אלא בככר או תינוק, וטעמא דמילתא לפי שאיסור טלטול (=מוקצה) כיון שאפשר לתקן ע"י ככר או תינוק לא התירוהו חכמים לעולם, אבל איסור כרמלית כיון שאין לו תקנה בשום ענין משום כבוד הבריות התירוהו, ולי נראה שהטלטול הזה כיון דצריך להוציאו לכרמלית, בלא ככר ובלא תינוק מותר שלא יהא מוסיף בהוצאה שלו, שאם המת הותר בהוצאה משום כבודו, הככר והתינוק היאך הותרו להוציאן, אבל במטלטלו ברה"י מחמה לצל הוא שהצריכו ככר או תינוק משום דאפשר לסלק מכאן איסור הטלטול". וכן כתב הריטב"א. היינו אם המדובר בטלטול מת בתוך רה"י כיון שהוא מוקצה הותר הדבר ע"י תינוק או ככר שאגב טלטולם מטלטלים את המת, אולם לגבי מלאכת הוצאה, אפילו לכרמלית, יש בכך תוספת באיסור שכן הוצאת ככר או תינוק אסורה מדרבנן, ולכן אע"פ שהוצאת המת הותרה משום כבוד הבריות הוצאת התינוק והככר נאסרה.

בתורת האדם (שער הסוף — ענין מי שמתו מוטל לפניו) הוסיף הרמב"ן לגבי הוצאת המת בשבת לרה"ר: "ולענין הוצאת מת המוטל בחמה לרשות הרבים שהזכרנו, י"ל שהוא מותר על ידי ככר ותינוק, ורב נחמן ב"י דשרא לכרמלית משום דמעשה שהיה לכרמלית היה ואמר דאפילו כרבי יהודה אורי, הא אלו היו צריכין להוציאו לרה"ר היו מתירין כדברי ר"ש (=משום מלאכה שאינה צריכה לגופה), שגדול כבוד הבריות שדוחה כל לא תעשה של דבריהם. ודוקא ע"י תינוק כדברי רש"י ז"ל, אבל ע"י ככר אסור דהא ככר אינו טפל למת, ולא דמי למת במטה לפי שאינו מסייע בהוצאה ואיכא איסורא דאורייתא בככר".

עולה שהרמב"ן לשיטתו שלצורך הצלת המת משריפה או מסרחון וכד' הותר להוציא אף לרה"ר שכן לר"ש זו מלאכה שאינה צריכה לגופה וההוצאה היא איסור דרבנן בלבד. ולשיטת רש"י מותר ע"י תינוק ולא ע"י ככר מפני שאינה טפלה למת, וכשיטת הרמב"ן בכרמלית כך גם שיטתו ברה"ר, שהותרה הוצאת המת עצמו אבל אין להוסיף תינוק או ככר. ובהמשך הביא שהר"ח התיר רק בכרמלית ולא ברה"ר.

אמנם הרשב"א חלק בכרמלית: "ויש לי לומר דכל שהוא בתוך רשות היחיד אי אפשר להתיר בלא ככר או תינוק מפני שיש לתקן איסור הטלטול על ידי כך, וכיון דכל שאר טלטולי המת שברשות היחיד לא התירו בלא ככר ותינוק נראה שלא התירו כאן בלאו הכין, ואם באנו לומר דכשיגיע בצד הכרמלית יסלק הככר ויוציאנו בלא ככר יראה כחוכא, דעד כאן לא התרנו לטלטל בלא ככר ועכשיו אתה אוסרו בככר ומתירו בלא ככר, הלכך לא אפשר בלא ככר או תינוק".

בשולחן ערוך (או"ח סי' שיא ס"ב) פסק: "מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו. הגה: וי"א דאפילו לא הסריח עדיין אלא שקרוב להסריח, (ב"י בשם טור ורש"י ור"ן), מותר להוציאו לכרמלית; ואם היה להם מקום לצאת בו, אין מוציאין אותו, אלא מניחים אותו במקומו ויוצאים הם. וי"א שלא התירו להוציאו לכרמלית אלא ע"י ככר או תינוק. ויש מי שאומר שכל שמוציאו לכרמלית מוטב להוציא שלא בככר ותינוק, כדי למעט בהוצאה. ויש מי שמתיר להוציאו אף לרשות הרבים ע"י תינוק, אבל לא ע"י ככר. וה"ה אם הוא בבזיון אחר, כגון שהיה בספינה והיו הא"י מתאספים שם; וכן כל כיוצא בזה".

והעיר בביאור הלכה (סי' שיא ד"ה ויש מי) על הוצאת מת לרה"ר: "עיין בפרישה שהקשה דהלא זו היא דעת הרמב"ן והוא בעצמו הלא סובר מתחלה דאפילו לכרמלית אין כדאי להרבות בהוצאה וא"כ כ"ש לר"ה וע"ש שנדחק מאד בישובו ועיין בספר מאמר מרדכי שהאריך מאד בזה ומסיק מדברי תה"א גופא דזה כתב הרמב"ן רק לשיטת רש"י אבל לדידיה גופא אה"נ דיוציאו בלא ככר ותינוק".

עולה שמחלוקת ראשונים לפנינו לגבי ריבוי בהוצאה, האם בהוספת גוף נוסף להוצאה באותה פעולת הוצאה עצמה עובר, או שיכול להוציא אגב ההיתר את האיסור. המחלוקת מפורשת בכרמלית, והרמב"ן סבור שהיא שייכת אף לרה"ר, וכן הביאה בשו"ע. ותימה על האחרונים שלא הביאו סוגיא זו בעיונם בסוגיית ריבוי בשיעורים.

ד

האחרונים עסקו בריבוי בשיעורים בהוצאה. בספר מחנה ישראל לחפץ חיים (פ' לא סעי' ב) דן באיש צבא המוציא בפקודה (בצבא נכרי) האם מותר להוסיף בהוצאה אף מחפציו. ודן עפ"י מחלוקת הר"ן והרשב"א בריבוי בשיעורים בביצה (פרק שני) והסיק עפ"י הרשב"א שהוא איסור דרבנן בלבד, מותר להוציא.

העיר על דבריו בשו"ת יביע אומר (ח"ח או"ח סי' לד אות ו) שלא נפסק בדין ריבוי בשיעורים אם האיסור מן התורה (כר"ן) או מדרבנן (כרשב"א), והראה שבפסקיו במשנה ברורה החמיר בכך החפץ חיים. וא"כ מן הראוי לנקוט כאן לחומרא כדין ספק דאורייתא. וכתב שהחפץ חיים היקל כאן בגלל ההפסד והאונס.

האור שמח (הל' שבת פי"ח ה"א) דן בעניין ריבוי בשיעורים במלאכות שבת ומבאר שכל מלאכה בה יש איסור מהתורה לרבות הוא במקום שיש שיעור ולכן בשוחט אין ריבוי בשיעורים בין שוחט שור הגדול לחולה לבין שוחט עוף קטן, אבל בבישול שחייב על כל גרוגרת או קצירה ישנו דין ריבוי בשיעורים. ואח"כ רוצה לחלק בניגוד לדעת הר"ן (ביצה ט ע"ב ברי"ף) בין מלאכות הנגמרות ע"י פעולת האדם לבין מלאכות שנגמרות בגרמא. כגון קצירה לעומת בישול, שבקצירה חייב על כל שבולת ושבולת בעוד שבבישול הוא שם את התבשיל בסיר והאש מבשלת. לאחר מכן יצא לדון האם יש ריבוי בשיעורים במלאכת הוצאה. וכתב: "אמנם במתניתין דהמצניע תנן המוציא קופת הרוכלין אע"פ שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת. ובירושלמי הביאוהו התוס' שלא תימא מינין מחלקין מוכח דבנודע וחזר ונודע חייב על כל מין ומין, יעויין בשם ר"ת דמוכח מכ"ז דמרבה בהוצאה חייב כיון דהוא מידי דבעי שיעורא ואיהו עביד לכולא". עולה מדברי האו"ש שסבר כי בהוצאה יש דין ריבוי בשיעורים, ולכן יחלקו בו הר"ן והרשב"א.

בשו"ת הר צבי (או"ח א סי' קעז) והגרצ"פ פרנק העיר על האו"ש: "ולע"ד דבריו תמוהים, דבכל מקום שנמצא דאין חיוב על ריבוי שיעור, היינו דכשיעורו הוא עושה בהיתר בשביל חולה או ביו"ט ואם הוא מרבה על השיעור יותר מכפי צורך החולה להרשב"א או להר"ן שמרבה ביו"ט יותר מכפי צרכו אמרינן דפשט ההיתר בכל המלאכה, דז"ל הר"ן (ביצה פ"ב): לא דמי ריבוי שיעורא ביו"ט לריבוי שיעורא דשבת, שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה לפיכך כל שהעיקר מלאכה אסור אף תוספתו כמוהו ומתסר מדאורייתא, אבל יו"ט שאוכל נפש הותרה דאפילו אפשר מערב יו"ט שרי, כל שהוא מרבה על העיקר ובלבד שיהא בטורח אחד תוספתו כמוהו. הנה הר"ן מדייק שיש תנאי לריבויא שיהא העיקר מותר והריבוי יהיה בטורח אחד. הנה כנראה יסוד ההיתר הוא דמכיון דכל פעולת המלאכה זקוקה לו בשביל העיקר שוב אנו רואים את חלק של הריבוי כאילו הוא נעשה מאליו ומה"ט מותר לו להרבות, וזה לא שייך אלא במקום שהעיקר היינו שיעור ראשון הותר לו, אבל בכה"ג שכל המלאכה היא של עבירה מה שייך כאן לדון אם ריבוי שיעורא הוא אסור או לא, הא ודאי שהוא עושה עבירה בכל שיעור ושיעור.

"ולפ"ז מה שהגאון בעל אור שמח מוכיח מתוך משנה דפרק המצניע דריבוי ישנו גם במלאכת הוצאה וחולה שאמדוהו לגרוגרת אחת והוא הוציא שתי גרוגרות שהוא חייב בשביל ריבוי שיעור, לע"ד כמדומה לי שיש כאן עירוב פרשיות, דבחולה שאמדוהו לגרוגרת אחת שהגרוגרת האחת הותר לו להוציא, יש לדון דריבוי שיעור מותר להרשב"א, משא"כ בדין המשנה דפרק המצניע שכל הפעולה היא באיסור מלאכת שבת, שפיר יתכן לומר דאין בזה ריבוי שיעור שיתבטל לגבי היתר של העיקר, דבמקום שכל הפעולה היא באיסור לא שייך בזה סוג ריבוי שיעור וחייב על כל גרוגרת בפני עצמו, ובפרט אם יש בו חילוק ידיעות דאין מקום לומר דזה אסור וזה מותר".

ודחה בשו"ת הר צבי את ראית האו"ש מפ' המצניע, וכן דחאו בשו"ת יביע אומר (ח"ח או"ח סי' לד). אולם יש להעיר שאע"פ שדחו את הראיה, דעת האו"ש עצמו לא נדחית. ועוד יש להעיר שראית האו"ש היא שכל שיעור חשוב בפני עצמו ואינה כשחיטה שכל נטילת נשמה גדול כקטן דינה אחד. ואמנם יש מהאחרונים שהלכו בעקבות האו"ש.

ה

בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' קי) דן "באנוס לצאת לדרך רחוקה בשבת אי מותר לקחת תפילין עמו". ומסיק להלכה: "ואם כן בני"ד דהוי תרי רבנן, כלאחר יד וכרמלית, והוי רק ריבוי בשיעורין, וכדי לקיים מצות תפילין, ודאי דמותר לו ליקח התפילין. וכן ראיתי בספר נדמ"ח, בשם הגאון לבושי מרדכי, לפסוק כן בשאלה זו. וכן בספר מחנה ישראל פרק ל"א מהגה"צ חפץ חיים פוסק כן, עי"ש".

בהערותיו, מוכיח החלקת יעקב דוקא עפ"י ראיות האו"ש (לא מביאו אלא נסמך על אותה סוגיא), ומעיר: "הנה לכאורה לגבי הוצאה לא שייך כלל דין ריבוי בשיעורין אלא כל חפץ מיקרי הוצאה בפני עצמו דאיתא בשבת צ"ג ת"ר המוציא אוכלין כשיעור אם בכלי חייב על האוכלין ופטור על הכלי ואם הי' הכלי צריך לו חייב אף על הכלי עיי"ש דחייב על הכלי חטאת בפ"ע, הרי דבהוצאה כל חפץ לחוד מיקרי הוצאה בפ"ע אפילו כשהוציאן בפעם אחת. אבל באמת זה א"א כלל דמ"ש מבישול וקצירה דאמרו בו ריבוי שיעורין להקל ואינו חייב על כל כזית וכזית המתבשל בפעם אחת. ומה שאמרו בשבת דחייב על הכלי בפ"ע צריך באמת ביאור. והנה בשבת צ' במשנה המוציא קופת הרוכלין אעפ"י שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת, וכתבו התוס' משום דכל הקופה נחשב כדבר אחד, משא"כ בהוציא כלי עם אוכלין דהאוכלין והכלי נחשבים כשני דברים שונים, וע"כ הוי כהוצאת שני דברים נפרדים וכשתי הוצאות חשבינן לה לחייבו ב' חטאות כ"נ ביאור דברי התוס' שם".

היינו, שו"ת חלקת יעקב מוכיח כי בהוצאה אפילו הוציא בהוצאה אחת כמה חפצים חייב על כל דבר בפנ"ע, וקשה לו במה שונה הוצאה מבישול וקצירה בהם יש ריבוי בשיעורים.

ומוסיף: "ומעתה נראה דהא דנחשב מבשל קדירה אחת רק כריבוי בשיעורין הוא משום דכל הקדירה נחשבת כדבר אחד וה"ה בקוצר עוקץ אחד ועליו ג' תאנים כיון שהם מחוברים למקום אחד, נחשבים כדבר א' וע"כ הוי זה רק ענין של ריבוי בשיעורים, אבל אם העמיד שני קדירות לתוך התנור ואח"כ הדליק את האש כיון שהם ב' קדירות נפרדות חייב על כל קדירה לחוד, והדבר מוכרח מצד עצמו דאל"כ תאמר גם בשוחט ב' בהמות בפעם א' בסכין ארוכה שתדין בו רק דין ריבוי בשיעורין וזה בודאי אינו דכל בהמה מיקרי שחיטה בפ"ע, עי' בחולין פ"ב שחט ב' בני' ואח"כ אותה סופג פ' למ"ד אוכל ב' זיתי חלב בהעלם א' חייב ב', אף דהוי מעשה א' מ"מ הו"ל לגבי ב' בהמות נפרדות איסור או"ב, וא"כ ה"ה בבישול ב' קדירות ע"י מעשה אחד. והנה במוציא קופת הרוכלין אע"פ שיש בה מינין הרבה מ"מ נחשב כל הקופה כדבר א' כיון שהקופה היא שמאחדת את כולם ודרכו בכך לעשות מכולם אגודה אחת ע"כ נחשב שפיר הכל רק כהוצאת דבר א' וחייב רק חטאת אחת (וזה באמת החידוש במשנה) ונוגע רק לענין ריבוי בשיעורין שאין בו רק איסור דרבנן לדעת הרשב"א או לדעת הר"ן איסור תורה אבל אין בו חטאת, וא"כ בני"ד במוציא תפילין בתוך חבילה א' גדולה כמו שק על כתיפיו כדרך החיילים, כיון שדרך לאחד בתוכו דברים הרבה נחשב הכל רק כדבר אחד וכהוצאה אחת ונוגע מעתה רק לענין ריבוי בשיעורין".

מסיק החלקת יעקב שדין ריבוי בשיעורים שייך בהוצאה רק כשמוציאם בכלי אחד וכן לגבי בישול וקצירה ושחיטה. לעומת זאת מהאו"ש והחפץ חיים בס' מחנה ישראל משמע שדן על כך כריבוי בשיעורים אפילו אינו בכלי אחד.

ו

הביא מחלוקת זו בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי' לו אות טז): "הנה בש"ס (שבת צ"ג ע"ב) איתא, המוציא אוכלין כשיעור, אם בכלי, חייב על האוכלין, ופטור על הכלי, ואם הי' כלי צריך לו חייב אף על הכלי וכו', אמר רב ששת הכא במאי עסקינן ששגג על האוכלין, והזיד על הכלי, מתקיף לה רב אשי, והא אף על הכלי קתני, אלא אמר ר"א, כגון ששגג בזה ובזה, ונודע לו, וחזר ונודע לו, ובפלוגתא דרבי יוחנן ורשב"ל ע"כ, ואף דבמתני' שם (צ' ע"א) איתא, המוציא קופת הרוכלין אעפ"י שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת עיי"ש, כבר כתבו התוס' שם (ד"ה המוציא) לחלק בין כלי לאוכלין שבתוכו עיי"ש, וכ"כ הרמב"ם (פי"ב מה' שבת הי"א), שהכלי משים כל מה שיש בו כחפץ א' עיי"ש, וראיתי בס' אור שמח שם, דלמד מדברי הש"ס הנ"ל, ממה שחייב על הכלי ועל האוכלין, שהוציא אותם בפעם אחת, ש"מ דשייך ריבוי בשיעורים בהוצאה עיי"ש, וקשה דלפי"ז יוקשה מאד על הרשב"א, דס"ל ריבוי בשיעורים הוי רק מדרבנן, וכאן אמר דחייב מה"ת, ובס' ארץ צבי שם, חידש באמת עפי"ד הש"ס הנ"ל, דל"ש ריבוי בשיעורים, רק כשכל הבשר בקדירה א', דהכלי מצרף שיחשב מלאכה א', וכמו דאמרינן בהוצאה כנז', ומה"ט הרבה להפליא על הגאון החפץ חיים ז"ל, בספרו מחנה ישראל שם, שכתב על איש חיל, דאם אנוס ע"פ הממשלה להוציא איזה דבר לרה"ר, שוב אינו חייב על שאר חפצים שהוציא לצורך עצמו, מצד ריבוי שיעור, ושם בהגה, נסתפק לומר, דאפילו אינו מוציא חפציו ביד א' עם החפץ שאנוס עליו, מ"מ כל שעושה בב"א, הוי ריבוי שיעור עיי"ש, ועל כ"ז הקשה בארץ צבי שם, מדברי הש"ס הנ"ל, אמנם לפי הנזכר בדברינו, אין ראי' כלל, מהיכא דעושה שניהם באיסור, דאז אין זה בגדר ריבוי שיעורים, רק חיוב על כל שיעור ושיעור, דריבוי שיעורים לא נאמר בפוסקים, רק היכא דעושה מקצת מלאכה בהיתר כנ"ל, וכן מוכח מדברי התהל"ד הנ"ל, דהיכא דהוו דברים נפרדים, יש כח בההיתר, להתיר גם את דבר הרשות כנז', והיכא דשניהם אסורים, עוד גרע אם המה נפרדים, כדמוכח מהא דהכלי והאוכלים כנ"ל".

עולה מדעות האחרונים כך:

לפי כל האחרונים שהובאו לעיל יש דין ריבוי בשיעורים בהוצאה. החפץ חיים והחלקת יעקב פוסקים בה לקולא שמותר להוציא האיסור עם ההיתר, ונחלקו באופן ההוצאה: לחפץ חיים מותר אף חפצים שונים באותה הוצאה שאינם באותו כלי, לארץ צבי וחלקת יעקב דין ריבוי בשיעורים בהוצאה רק כשהם בכלי אחד. ואע"פ שהר"ן אוסר מן התורה ריבוי בשיעורים כיון שלחלק מהדעות אין לנו כלל רה"ר וא"כ המדובר בריבוי בשיעורים בהוצאה לכרמלית וממנה — פסקו להקל. ויש להעיר שמהרמב"ן משמע שאף לרה"ר בהוצאה שאינה צריכה לגופה פסק להחמיר, ולא להוציא דבר נוסף שאינו נצרך כגון תינוק או ככר.

נראה לגבי מקרה דידן, שמניחים אוכל בתוך מכונית ויוצאים עימה מרה"י לכרמלית וממנה לרה"י, (ולמ"ד שרה"ר אינה צריכה ששים ריבוא אף לרה"ר) שהשאלה כפי שהגדרנו היא מדין ריבוי בהוצאה וניתן לסמוך על המקילים בריבוי בשיעורים בהוצאה וליטול עימם אף מזון שכן ההוצאה ע"י כלי (מכונית) ואף האר"צ והחלקת יעקב הקילו בכך.

ז

לגבי איסור תחומין, לשאלתי שיש בהוצאת מזונות הוצאה מחוץ לתחום, ענה הרה"ג דוב ליאור שניתן להקל בתחומין אף של י"ב מיל, ואף הרמב"ם שסובר שהם מן התורה נקט בתשובה שתחומין דאורייתא רק כשרה"ר דאורייתא. וא"כ כיון שתחומין דרבנן ויש בכך צער והפסד יש להתיר להם להוציא מזונות ממקום ששבתו בו.

והרה"ג אביגדר נבנצל ענה שכיון שדין תחומין לגבי בהמה וכלים כרגלי בעליהם, כשם שהותר לאדם עצמו לצאת מחוץ לתחום לצורך פיקו"נ – הותר גם למזון עבורו לצאת מחוץ תחום. תשובה זו נתנה ע"י הגרש"ז אויערבאך בהקדמתו לס' דעת תורה (ח"ד) והובאה בס' שמירת שבת כהלכתה (פ"מ הערה קלו). ז"ל השש"כ: "והוא (=הגרשז"א) מסיק, דהואיל ודייקי רבנן בלישנא ואמרי הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, אפשר דאיסורן לעולם תלוי בבעלים ולא אסור להוציאם כי אם במקום שגם הבעלים אינם יכולים ללכת, אבל כל שהוא עצמו מותר משום פקו"נ או בדרבנן משום כבוד הבריות גם ממונו נגרר אחריו ושרי, ואפשר דהאי כללא אינו דוקא בבגדיו שהוא לבוש בהם אלא כל ממונו נגרר אחריו, ובכל מקום שהוא הולך גם רכושו הולך אתו, ע"ש דצ"ע בדבר".

ולענ"ד סברה זו צריכה עיון. שכן לפי דברי הגרשז"א אין שום רבותא בנטילת מזונות ליוצא לעדות החודש. ועוד נאמר בעירובין (מה ע"א): "אמר רב [יהודה אמר רב]: שחוזרין בכלי זיין למקומן. כדתניא: בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה, פעם אחת הכירו בהן אויבים. באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן". ולפי סברת הגרשז"א מדוע היו צריכים להניח בבית הסמוך לחומה הרי כלי הזין כרגליו ומותרים להשיבם. ואולי בגלל איסור הוצאה מרשות לרשות שכן הלכה כחכמים במשנה שבת (סג ע"א) לגבי כלי זין בשבת, עי' רמב"ם (הל' שבת פי"ט ה"א). ועכ"פ נראה משונה שכליו של אדם שהיו בביתו ויצא הלה מחוץ לתחום יהיו מותרים רק בטלטול של ארבע אמות כדין היוצא מחוץ לתחום, וחידוש גדול כזה על כל המשתמע ממנו היה על הש"ס להשמיענו. וראיתי שדן בסברא זו בס' שבת ומועד בצה"ל (לרב אברהם אבידן שליט"א עמ' סט ואילך).

לדבי תחומין מחלוקת ראשונים האם יש בו איסור מן התורה. הרמב"ם כתב שבי"ב מיל יש איסור תורה אם כי אין חומרו כדין ל"ט אבות מלאכה, והרמב"ן (בהשגות לספר המצוות) כתב שאין איסור תחומין מן התורה אף לא בי"ב מיל. והרמב"ם בתשובה כתב שבכרמלית אין איסור תחומין כגון בנהרות, ורק ביבשה ברשות הרבים יש איסור תחומין.

ונראה שאף לגבי תחומין צריך לדון על ריבוי בשיעורים. האם יש באיסור תחומין ריבוי בשיעורים.

הרב אבידן (שם עמ' סז-סט) הביא בשם הגר"י זילברשטיין שליט"א (בס' תורת היולדת פי"ז הערה ד) שאין דין ריבוי בשיעורים באיסור תחומין. סברתו היא שרק במלאכות ישנו דין ריבוי בשיעורים ולא באיסור שאינו מוגדר כמלאכה. הרב אבידן מקשה עליו ומסיק: "לכן נראה, דאם בתחומין יש דין "ריבוי בשיעורים", הרי שכל הוצאה ע"י רכב חשיבא כ"ריבוי בשיעורים", לפי שהאיסור במעשה הוצאת הרכב עצמו, והכלים ריבוי הם ביחס למכונית". ולי קשיא בדברי שניהם בדברי הגר"י זילברשטיין קשיא לי שאין דין הריבוי תלוי במלאכה אלא בתלות בשיעורים, האם הם נאסרו עשית האיסור בשיעורים או באיסור כללי, שאם נאסר בשיעורים יש מקום לומר שריבוי בשיעור בתוך כלי אחד או בפעולה אחת יהא מותר (עפ"י שיטת הרשב"א וסיעתו), אולם אם האיסור ללא שיעורים מוגדרים כנטילת נשמה שגדול כקטן שם הוא, אין מקום לדון מצד ריבוי בשיעורים. ועל הרב אבידן קשיא לי, מה תשנה הכנסת הכלי לרכב, כדי להחשיבו לריבוי בשיעורים הרי לגבי כל כלי איסור בפני עצמו, כיון ששבת במקום מסויים וא"כ מדוע אם יעבירוהו ע"י כלי גדול יחשב כריבוי בשיעורים. ושאלה זו מסופקת לי עדיין.

מסקנה

בהתבססות על המתירים ריבוי בשיעורים (הרשב"א וסיעתו והאחרונים באותה שיטה כפי שפסקו החפץ חיים והארץ צבי וחלקת יעקב) נראה שמותר להוסיף בתוך רכב הנוסע למטרות פיקו"נ מזון עבור אלו שמלוים ומסייעים למי שנעשה פיקוח הנפש עבורו.