חבל נחלתו ו א

<< · חבל נחלתו · ו · א · >>

סימן א- הפסקה בתפילת הציבור כדי לענות קדיש וקדושה

שאלה

שתי חבורות המתפללות בחדר אחד ומובדלות בוילון או בקיר. האחת הגיעה לקדושה והשניה בפסוקי דזמרה. האם העוסקים בפסוקי דזמרה צריכים לענות על הקדושה של חבריהם מעבר לפרגוד, או שצריכים להפסיק באמירת הפרקים ולשתוק, או שיכולים להמשיך ולהתפלל?

והנה אע"פ ששאלה זו נפוצה מאד בשטיבלים, בהם מניין מתחיל ואחריו מניין נוסף וכו' בחדרים סמוכים זה לזה, בכ"ז לא מצאתי כמעט תשובות העוסקות בכך, ואשר מצאתי וחקרתי כתבתי.

תשובה

א

פסק הרא"ש (ברכות פ"ב סי' ה): "בענין הפסקה בק"ש ובברכות לקדיש ולקדושה וברכו אם פוסק אם לאו. יש מי שאומר שאע"פ ששואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד אפ"ה אינו פוסק לקדיש ולקדושה דכיון שעוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשביל שבח אחר. ורוב המפרשים הסכימו שפוסק אפילו באמצע הפרק דלא גרע ממה שמפסיק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד. וכן הסכים ה"ר יונה ז"ל והביא ראיה מדפליגי לקמן (דף כא ב) אם מפסיק בתפלה לקדיש ולקדושה אם לא. אע"ג דמסיק הלכתא כמ"ד שאינו מפסיק. אפ"ה כיון דחזינן דבתפלה שאפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו אפי' נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק נחלקו אם מפסיק לקדיש אם לא מכלל דבק"ש וברכותי' דקי"ל דמפסיק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד פשיטא להו לכולהו דמפסיק הלכך לקדיש ולקדושה ולברכו מפסיק אפילו באמצע הפרק. וכן דעתי מסכמת אע"פ שנשאתי ונתתי בדבר בפני הרב ר"מ דרוטנבורג והסכים דעתו שאין להפסיק".

היינו הרא"ש מדבר ביחיד העוסק בברכות ק"ש ובק"ש עצמה ולדעתו פוסק לעניית ברכו, קדיש וקדושה שכשם שמפסיקים מפני היראה והכבוד ה"ה שמפסיקים לצורך אלו, והר"מ מרוטנבורג חולק, שכיון שעוסק בשבחו של מקום אינו חייב להפסיק לשם שבח אחר. והובאה המחלוקת בטור (או"ח סי' סו).

וכן הביא הב"י (או"ח סי' סו) ולאחר שציטט את הרא"ש הוסיף: "והתוספות (יג: ד"ה שואל) כתבו כדברי הרא"ש וכן כתב המרדכי (סי' מ) בשם אבי העזרי (ח"א סי' מז) וכן כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תתסב) דדבר פשוט הוא שמפסיקין שהרי שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד".

וכך פסק בשו"ע (ס"ג) והרמ"א אף הוסיף על דבריו: "לקדיש ולקדושה ולברכו, מפסיק אפילו באמצע הפסוק, וכן למודים, אבל לא יאמר אלא תיבת מודים בלבד. הגה: וכן בברכו לא יאמר יתברך וישתבח כו'. וי"א דאמן שעונין אחר ברכת האל הקדוש ואחר שומע תפלה יש לו דין קדושה ויוכל לענות אותם בק"ש, וכן עיקר. ולכל ה"מ פוסקים, מכל שכן באומר תחנונים (תשובת הרשב"א)".

וכן המגן אברהם (ס"ק ה) העיר: "דאם פוסק לשאול מפני כבוד בשר ודם ק"ו מפני כבוד הקב"ה ומה"ט נ"ל דאם שמע קול רעמים יפסיק ויברך". וכ"כ בשו"ע הרב (סי' סו ס"ד).

אמנם בשערי תשובה הביא: "ובבכור שור כתב דהרא"ש אינו חולק מטעם ק"ו דק"ו פריכא הוא כמ"ש האוסרים דכיון שעוסק בשבחו של הקב"ה אין להפסיק בשבח אחר".

והמשנה ברורה (ס"ק יט) לא הכריע בין שתי הדעות לפחות לגבי ברכה עוברת (ברקים ורעמים): "דאם פוסק לשאול מפני כבוד ב"ו ק"ו מפני כבוד הקב"ה, ומה"ט נראה דאם שמע קול רעמים יפסיק ויברך דהוי מצוה עוברת. ויש חולקין דכיון שהוא עוסק בשבחו של מקום אין לו לפסוק בשביל שבח אחר ולא דמי לכל הני דהוי דבר שבקדושה [תבואות שור וא"ר ושארי אחרונים] גם מח"א משמע דאם שמען באמצע אין לו לברך עליהן כ"א כששמע אותן בין הפרקים".

ב

בתרומת הדשן (סי' יב) שאל: "העומד בין גאולה לתפילה יענה יהא שמיה רבה או קדושה או ברכו או לאו". ומסיק: "אמנם אמת דדברי התוס' ומרדכי דלעיל מגומגמים מאד כדפי' ומ"מ אין קשה (הערת הגר"א נבנצל: אולי צ"ל נראה) לסתור דבריהם משום הכי. דבאולי יבא מורה צדק ויתרץ. ואף כי אשירי כתב דמהר"ם לא הסכים דשרי לענות אפי' בק"ש ובברכותיה ונהי נמי דאנו לא נהגינן כוותיה בהא אלא כשאר הגאונים שהתירו מ"מ הבו דלא לוסיף עליה בין גאולה לתפילה". ומסקנתו שאע"פ שדברי תוס' אינם מוסכמים בכ"ז נוהגים כמותם לגבי הפסקה בק"ש וברכותיה, אבל בין ק"ש לתפילה אין מפסיקים.

וכן בשו"ת באר שבע (סי' ט) כתב: "בברכות בפרק היה קורא דף י"ג שואל מפני היראה וכו' כתבו התוספות וז"ל אם כן נראה שמותר לענות קדיש וקדושה באמצע ק"ש דאין לך מפני הכבוד גדול מזה אבל באמצע י"ח אסור דמשמע לקמן בפרק אין עומדין דבין גאולה לתפלה אין לענות וכ"ש בתפלה עצמה עכ"ל התוס'. דברים הללו מגומגמים מאד ואין לסמוך עליהם משום דדייקינן ובדקינן בכולא פרקא דאין עומדין ולא אשכח לא רמז ולא רמיזא מזה ותו דמה היו צריכין להביא ראיה שאין לענות באמצע התפלה מכ"ש דבין גאולה לתפלה הא גמרא ערוכה היא בהדיא בפרק מי שמתו דאסור להפסיק בתפלה כדי לענות קדושה וקדיש. כך כתב בעל תרומת הדשן בשם אחד מהגדולים".

בסיכום חלק זה נראה שהשאלה בה נפלה המחלוקת בין שתי הדעות היא: האם העוסק בשבח המקום צריך להפסיק לצורך עניה עם הציבור במקום שבח אחר שהוא חשוב ועיקרי. ונראה שממקור זה אין ראיה ברורה לשאלתנו. שכן היא עוסקת ביחיד שהגיע מאוחר או התעכב בתפילתו ונמצא אחר כל הציבור, אבל בשאלתנו המדובר בשתי חבורות בה אף המאחרים ישמעו קדיש וקדושה וברכו. ועוד אין מדובר ביחידים אלא בציבור שכבר נמצא בתוך תפילתו, והוא משבח בעצמו לרבש"ע וכיצד יניח תשבחותיו ויעסוק בשבחי הבורא עם מניין אחר?!

ג

מקור נוסף לשאלה שאנו עסוקים בה הוא מהגמרא בברכות (כא ע"ב): "אמר רב הונא: הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין, אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור למודים — יתפלל, ואם לאו — אל יתפלל; רבי יהושע בן לוי אמר: אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדושה — יתפלל, ואם לאו — אל יתפלל. במאי קא מפלגי? מר סבר: יחיד אומר קדושה; ומר סבר: אין יחיד אומר קדושה. ודכולי עלמא מיהת מפסק לא פסיק. איבעיא להו: מהו להפסיק ליהא שמו הגדול מבורך? כי אתא רב דימי אמר, רבי יהודה ורבי שמעון תלמידי דרבי יוחנן אמרי: לכל אין מפסיקין, חוץ מן יהא שמו הגדול מבורך, שאפילו עוסק במעשה מרכבה — פוסק. ולית הלכתא כותיה". המדובר ביחיד המתחיל להתפלל תפילת עמידה כאשר הציבור עומד בחזרת הש"ץ, רב הונא אומר שצריך לומר מודים עם הציבור וע"כ ימתין עד שיגיעו הציבור למודים, וריב"ל סובר שצריך לומר קדושה עם הציבור, ומחלוקתם האם יחיד אומר קדושה ולכן אינו צריך להמתין ולאומרה עם הציבור, או שאינו אומר קדושה ביחיד, וע"כ צריך לאומרו עם הציבור.

ופרש רש"י: "רב הונא סבר — יחיד המתפלל עם הצבור אומר קדוש, הלכך: אם לא גמר עד שלא יגיע שליח צבור לקדוש — לית לן בה, אבל מודים, אף על פי שיחיד אומר מודים, אם אינו אומרו עם הצבור — הרואה את כולם כורעים והוא אינו כורע, נראה ככופר במי שחבריו משתחוין לו.

"מפסק לא פסיק — תפלתו לקדושה לענות עם הצבור, וכן למודים".

לפי רש"י יחיד אינו פוסק בתפילת עמידה כדי לענות קדושה עם הציבור וכן לעניית מודים.

והקשה הרשב"א: "מר סבר יחיד אומר קדושה, תמיהה לי והלא משנה שלימה שנינו במגילה [כ"ג ב'] אין פורסין שמע וכו' בפחות מעשרה וטעמא משום קדושה דאית ביה ורב הונא דאמורא הוא מי פליג אמתני', וראיתי בפירושי רש"י ז"ל דהכא ה"ק יחיד שמתפלל בתוך הצבור אומר קדוש". היינו אף מי שאומר שיחיד אומר קדושה אין המדובר ביחידות, אלא בתפילתו עם הציבור רשאי לאומרו.

הרא"ש (ברכות פ"ג סי' יח) מבאר: "אמר רב הונא הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללים אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ למודים יתפלל ואם לאו לא יתפלל לפי שצריך לשחות עם הצבור במודים שלא יראה ככופר למי שחבריו משתחוים לו. וה"ה אם יגיע למודים או לאחת מן הברכות ששוחין בהן כשש"ץ מגיע למודים שפיר דמי כיון שהוא משתחוה עם חבריו. אבל הגמרא לא פסיק ליה למינקט כה"ג ולא מסתבר לפרושי דמשום מודים דרבנן צריך שיגמור תפלתו קודם מודים. ור"ת ז"ל כשהיה עומד באמצע התפלה והיה מגיע למודים היה משתחוה עם הצבור באמצע הברכה אבל לא בתחלה וסוף דאמרינן לקמן (דף לד א) אין לשוח בתחלת הברכה וסוף אלא באבות ובמודים מיהו לכתחלה אין לעשות כן אם לא שיצטרך אדם להתפלל ולסמוך גאולה לתפלה. וכן לענין קדושה אם יגיע לש"ץ כשאומר נקדישך יאמר עם הש"ץ מלה במלה כל מה שהוא אומר. ואין זה קרוי הפסק ואם התפלל וצבור אומרים קדושה או יהא שמיה רבא כתב רש"י בסוכה פרק לולב הגזול (דף לח, ב) בשם ה"ג וכן פר"ח ז"ל שישתוק ויכוין למה שהצבור אומרים והוי כעונה. אבל ר"ת ור"י ז"ל אומרים דכיון דשומע כעונה הוי הפסקה אם ישתוק וקצת יש ראיה מכאן דאי שומע כעונה אמאי קאמר הכא דלא יתחיל אם לא יוכל לגמור עד שלא יגיע ש"ץ לקדושה, למנ"מ ישתוק ויכוין ויהיה כעונה. מיהו נוכל לומר דענייה חשיבא טפי. ועוד מוסיף בירושלמי דברים אחרים דגרסינן בירושלמי בפרק תפלת השחר לא התפלל שחרית ובא ומצאן שמתפללין של מוסף אם היה יודע שאם יתחיל יגמור עד שלא יתחיל ש"צ כדי לענות אחריו אמן יתפלל. ואם לאו אל יתפלל. באיזה אמן אמרו חד אמר באמן של האל הקדוש. וחד אמר באמן של שומע תפלה מ"ד בהאל הקדוש בשבת ומ"ד בשומע תפלה בחול".

וכ"כ תוס' בברכות שם והוסיף: "אין יחיד מתפלל קדושה — וכן הלכה, אבל המתפלל י"ח עם החזן לכשיגיע ש"ץ לקדושה יאמר עם השליח צבור נקדש וכל הקדושה משלם יכול לענות עם הצבור דאין זה קרוי יחיד".

ופסק בשו"ע (או"ח סי' קד ס"ז): "אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה, אלא ישתוק ויכוין למה שאומר ש"צ, ויהא כעונה (היה עומד בתפלה וקראוהו לספר תורה, אינו פוסק) (ת"ה סי' קפ"ה)".

וכן בסימן קט (ס"א): "הנכנס לבהכ"נ ומצא צבור מתפללין, אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע ש"צ לקדושה או לקדיש, יתפלל. וה"ה אמן דהאל הקדוש ושומע תפלה, דינן כקדיש וקדושה (תוס' והרא"ש ומרדכי פרק מי שמתו ותרומת הדשן סי' י"א). ואם לאו, אל יתפלל אם אין השעה עוברת; ואם נכנס אחר קדושה, אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע ש"צ למודים, יתפלל, ואם לאו אל יתפלל; וה"ה אם יכול להגיע למודים, או לאחת מהברכות ששוחים בהם, כשיגיע שליח צבור למודים, יתפלל; ואם צריך להתחיל כדי לסמוך גאולה לתפלה, ונזדמן לו שמגיע ש"צ למודים כשהוא באחת הברכות (באמצע), ישחה עמו; אבל אם הוא בתחלתה או בסופה, לא ישחה, שאין שוחין בתחלת ברכה או בסופה, אלא באבות ובהודאה".

מתבאר מכאן שיחיד לא יתחיל בתפילת עמידה אם לא יספיק להגיע לקדושה עם הציבור, אבל אין מכאן שום ראיה לגבי ציבור העומד בפסד"ז.

ד

ונראה ששני המקורות שהבאנו הן בהפסקה בק"ש וברכותיה והן לצורך אמירת קדושה ומודים בתפילה אינם עוסקים בנקודה עליה שאלנו. הסיבה להפסקה כאשר הוא ביחיד והציבור בקדושה וקדיש וכד' הוא מפני שפסוקים אלו נאמרים רק בציבור ואילו הוא כיון שאינו אומרם יפסיד, אולם המדובר בשאלתנו בשני מניינים שכל אחד נמצא במקום אחר בתפילתו והם שומעים אלו את אלו, ואין המדובר ביחיד המצטרף לציבור ואמור לצאת איתם ידי חובה, אלא כאן גם המתפללים מאוחר יגיעו לקדושה ומודים בתוך תפילת המניין שלהם. ולכן אין מהמקורות שהבאנו ראיה מכרעת שצריכים להפסיק את תפילתם ולענות עם המניין השני. ומהמקורות שבש"ס ובראשונים אין ראיה מכרעת לכאן או לכאן. ומסברא, יש צד לפגם בציבור שיפסיק את תפילתו ויתחיל לענות למניין אחר. וכל זאת אם מתפלל על ידו מניין אחד אבל מה יעשה כאשר שנים ושלשה מניינים בצידיו זה בברכו וזה בקדיש וזה בקדושה, הרי כל תפילתו תשובש.

ה

בשו"ת עוגת אליהו (סי' לה) נשאל כך: "אם שליח ציבור יוכל לענות אמן וקדיש וקדושה?", היינו האם ש"ץ של מניין אחד רשאי לענות על קדיש וקדושה של מניין אחר. (וכנראה השאלה היא בזמן שאינו פוגע בציבור כגון שממתין בסוף חזרת הש"ץ או בתחילת פרק וכד').

וענה: "הנלע"ד דשפיר דמי מהא דקי"ל העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף. היינו בשאינו מובטח לו שחוזר לתפלתו אבל אם מובטח לו רשאי וכההיא דאם אין שם כהן לא ישא את כפיו אלא אם הוא מובטח לו שחוזר לתפלתו וכמ"ש הרב פר"ח ז"ל בסי' קכ"ח סעיף י"ט וכן הביא בסעיף כ' משם הרב לחם חמודות שכתב משם המדרש שאם מובטח לו שחוזר לתפלתו רשאי לענות אמן והוא ברור. אמור מעתה דון מינה ואוקי באתרין דאם מובטח לו שחוזר לתפלתו רשאי". והאריך עוד לשאת ולתת בתשובתו אולם החזיק בה כנכונה. וא"כ לכאורה נלמד מכאן לשאלתנו שלא ראה פגם בכך שיענה עם מניין אחר, אולם גם לא חייב זאת. אלא שתשובתו זו תמוהה, לענ"ד; אחת מהשתים: אם צריך לענות חייב בכך, ואם אסור לו לענות לא יענה אבל איך ניתן להניחו לבחור בדרכו אם לענות או לאו, הלוא הוא עוסק בכבודו של מקום?!

ו

ומצאתי בשו"ת אוהב משפט (לרב פראג'י עלוש מהעיר גאבס בסמוך לג'רבה, או"ח סי' ב) שכתב: "ומ"מ עיין להרה"ג מוהרמ"ז זצוק"ל בויען משה שם דכ"ז דוקא למי שמתפללין ביחיד אמנם למי שנזדמן להם עשרה שלא התפללו ורוצים להתפלל אח"כ ובעודם עוסקים להתפלל שומעים קדישים מציבור אחר א"צ להפסיק בפרט מב"ש ומפד"ז ואילך כיון שהם עתידים לשמוע בתפלתם כל הראוי ולמד כן מדברי ה' מים רבים מילדולא סי' ב' גבי חברה שהתפללו ועוסקים בלימודם וכן כתב באלה מז"ה וכתב עוד משם מהרא"ך זצ"ל שהיה אומר דהנהו בדידהו ואנן בדידן וכ"כ בקצרה בס' פ"צ הנזכר בסוף דבריו וז"ל וזה בצבור א' וגו' וכן כתב באלה מז"ה ע"ש וכ"ד ה' דברי יעקב ז"ל מע' א' אות א' וכמו שביאר בכונתו ה' מוהרמ"ז באמר משה ע"ש, וע' בברכות דף כ"א ע"ב מ"ס יחיד אומר קדושה וגו' ובפירש"י שם ואין סתירה לזה ממ"ש בשה"כ דרבינו האר"י ז"ל היה מברך ברכות השחר בביתו ובבהכ"נ מפסיק לענות למי שמברך ע"ש, די"ל דמ"מ מעניית אמן דברכות לא נפטר במה שבירך בביתו דגדול העונה וגו' ועוד יש לחלק ואכמ"ל.

"אבל מדברי ה' נשמת כל חי ז"ל סי' ה' נראה דס"ל דגם כשמתפלל צבור אחר צריכים לענות הצבור וגם הש"צ למה ששומעים מצבור הא' ואין לחוש לטורח צבור ולא לבלבול ע"ש וע' להכה"ח ס' קכ"ד אות כ"ה ומ"מ נר' דמי שחושש שמא יתבלבל יכול לסמוך על מהרא"ך ומהרמ"ז וה' דברי יעקב ז"ל אמנם בהא דמשמע מדברי ה' ויען משה זצ"ל דלכל הקדיש א"צ להפסיק ע' להמט"י סי' ס"ו שכתב דאף שכבר יצא י"ח צריך לענות איש"ר וכ"מ מדברי הפוסקים שאין חולקים עליו בזה ע"ש ואין להקל אלא בשאר אמנים דאף דמשמעות המט"י דאף לשאר אמנים דחצי קדיש מפסיק מ"מ אין הכרח כ"כ מדבריו וגם לקדושה נראה שצריכים להפסיק דעיקר יסודם הוא מה' מים רבים ושם לא הזכיר אלא עניית אמן וב"ה וב"ש כנלע"ד, וע' לה' טהרת המים מע' הע' אות ט' ולה' כף להחיים נר"ו הנד"מ סי' אות ע"ש.

"ואח"ז ראינו לה' רב פעלים ז"ל ח"ב סי' י"ד שהתיר להפסיק בפד"ז לומר קדיש ברכו לצורך הצבור ורצה להוכיח מההיא דהקשר גודל הנז"ל וגם הב"ע לא חלק אלא משום שיש על ישראל ויה"ש וכו' וגם משום דלא חל עליהם חובת קדיש זה ודחה לזה דהכא אפ' שיאמר מי שהשלים פד"ז ושוב התיר מדין שאלת ותשובת שלום, ונראים הדברים דכ"ש בנ"ד וכדכתיבנא והוא הפך מ"ש בבא"ח הנז"ל ואכמ"ל]".

היינו הרב עלוש הביא מחלוקת אחרונים בשאלה שהעלנו ומסיק שכל אחד יכול לעשות כפי רצונו ובטחונו שלא יתבלבל בתפילתו. ולענ"ד חלק מהשיקולים שהבאנו לעיל לא העלה כלל ולא התחשב בהם. ועוד כיון שהשאיר זאת לבחירת המתפלל יצא מצב לא ראוי, כאשר חלק מהציבור ממשיך להתפלל וחלק מהציבור עומד ועונה לקדושה, וכאילו כל צד מלמד קטיגוריה על משנהו, ומצב זה ודאי שאינו נכון לנהוג, לפחות לא במניין קבוע.

ז

שו"ת יביע אומר (ח"ו או"ח סי' כ אות ב) עסק בשאלתנו וכתב: "והנה ראיתי בס' תהלה לדוד (סי' סו סק"ה) שכ', לכאורה נראה דהא דקי"ל דמפסיקין בק"ש וברכותיה לקדיש וקדושה, אפי' אם שמע כבר קדושה חייב להפסיק. ולא דמי למ"ש המג"א (סי' קט סק"ג) הנ"ל, שאם שמע קדושה או ישמע אח"כ א"צ להמתין, דהתם מה שצריך להמתין הוא בשביל החיוב, וכשאינו מחוייב לא איכפת לן כדי שיצטרך להמתין בשביל זה. אבל לענין להפסיק בק"ש ובר' י"ל שאף שכבר שמע חייב להפסיק, אבל באמת נראה שכיון דהא דמפסיקים בק"ש ובר' מוכח לה הרא"ש מהא דלחד מ"ד (בברכות כא) מפסיקין בתפלה, ולפ"ד המג"א התם מיירי דוקא בלא שמע, א"כ אין להוכיח בששמע כבר אם מפסיקין. וצע"ג". והגר"ע יוסף חולק עליו וסובר שאין דבריו מוכרחים ומוכיח מכך שבתפילה אינו פוסק מכך שבברכות ק"ש וק"ש מפסיק. וכן מביא מדברי הרא"ש שהובאו לעיל ומסיק: "סוף דבר הכל נשמע שהעיקר להלכה שצריך להפסיק לקדיש ולקדושה אף באמצע ק"ש וברכותיה, אפי' אם כבר שמע קדיש וקדושה, או שעתיד לשמוע. וגם בנ"ד שנמצא בסיום ברכת מחיה המתים ושמע קדושה ממנין אחר, יענה עמהם, כיון שאין בזה חשש הפסק כלל".

והנה הכרעתו של הגר"ע יוסף אינה מוכחת ואינה מוכרחת. הרי מסקנת המג"א שאין צריך להפסיק אם ישמע אח"כ, ולכל היותר ניתן לומר שרשאי להפסיק לפחות לאותם הסוברים כן, אבל שחייב לא שמענו. ובפרט אם מניין שלם מפסיק בתפילתו ועונה למניין אחר יש בכך גנאי, וכ"ש אם חלקו מפסיק ועונה וחלקו ממשיך בתפילתו. ואף להפסיק לפי ר"ת ור"י יש בכך הפסק. וע"כ נראה לי שאם מנהג המקום או פסיקת הרב המקומי במקום זה הוא שכל המניין כאחד יפסיקו בתפילתם ויענו – יעשו כן, אבל אם אין מנהג ברור עדיף שכל המניין לא יפסיקו אלא ימשיכו בתפילתם^[1].

הערות שוליים

1. הערת הרה"ג אביגדר נבנצל רב העיר העתיקה - ירושלים: למה יפסידו המעלות הגדולות של איש"ר וכו'? תשובת המחבר: אף אני לא אמרתי שאסורים להפסיק, אבל אם זה יוצר בלבול בתפילתם נלענ"ד שאי"צ להפסיק