חבל נחלתו ה נ

<poem> קטן שהזיק או גנב שאלה האם קטן שהזיק או גנב חייב לאחר שנהיה גדול להשיב לניזק או למי שגנב הימנו את ממונו? תשובה א. נאמר במסכת ב"ק (פז ע"ב): "חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה... והם שחבלו באחרים פטורים". והלכה זו מוסכמת על כל הפוסקים. והטעם מפני שאין להם דעת שלמה. וכ"פ הרמב"ם (הל' חובל ומזיק פ"ד ה"כ): "חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין, אע"פ שנתפתח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אינם חייבין לשלם, שבשעה שחבלו לא היו בני דעת". וכ"פ הרמב"ם בהל' גניבה (פ"א ה"ח): "וקטן שגנב פטור מן הכפל ומחזירין דבר הגנוב ממנו, ואם אבדו אינו חייב לשלם אף הקרן ואפילו לאחר שהגדיל". אעפ"כ פסק הרמב"ם (הל' גניבה פ"א ה"י): "ראוי לבית דין להכות את הקטנים על הגנבה כפי כח הקטן כדי שלא יהיו רגילין בה, וכן אם הזיקו שאר נזקין". וכ"פ בשו"ע (חו"מ סי' שמט) בשתי ההלכותשכתב הרמב"ם. ב. אבל בגמ' בשבת (נו ע"ב) נכתב: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר יאשיהו חטא – אינו אלא טועה... "שכל דין שדן מבן שמנה עד שמנה עשרה החזירן להן. שמא תאמר: נטל מזה ונתן לזה - תלמוד לומר בכל מאדו – שנתן להם משלו". היינו יאשיהו חזר ושילם את כל דיני הממון שדן שלא כהוגן ושילם מכיסו לנידונים שחייב שלא כדין. ובבבא קמא (צח ע"ב) לגבי דיני תשלום גרמי מסופר: "הוה עובדא, וכפייה רפרם לרב אשי, ואגבי ביה כי כשורא לצלמא". ומפרש רש"י: "ואכפייה רפרם לרב אשי – ששרף שטר חבירו בילדותו. ואגבי מיניה – גוביינא מעליא כל מה שכתוב בשטר". מתבאר ממקורות אלו שמייסרים קטן שחבל או גנב אף בקטנותו, כמו"כ מבואר שיש עליו חיוב בגדלותו לשלם את מה שהזיק בקטנותו. ולכאורה מעשים אלו ביאשיהו ורב אשי חולקים על דינא דמשנה בב"ק פר' החובל. ג. האור זרוע (ח"ג פסקי ב"ק סי' שמו) כתב: "במתני' חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהם חייב והן שחבלו באחרים פטורין. והעבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן. נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבים לשלם. מדלא קתני נתפקח החרש נשתפה השוטה נתגדל הקטן חייבים לשלם משמע דאפי' לאחר זמן לא משלמי דלא היו בני דעת בשעת החבלה ולא חיילא חיובא עלייהו. אבל רש"י זצ"ל פירש לקמן בפ' הגוזל עצים כפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חוב בילדותו ואגביה מיניה גוביינא מעליתא. משמע דקטן שהזיק חייב לשלם כשהגדיל ולכאורה מסתייע מפ' שור שנגח ד' וה' גבי שור של חרש שוטה וקטן שהוחזקו נגחנין שמעמידין להן אפטרופוס לשווינהו מועד דכי הדר נגח לישלם מן העליה ואיפליגו בה ר' יוחנן ור"י בר חנינא, דר"י אמר מעליית יתומים ור"י ב"ח אמר מעליית אפטרופין וחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי. וכ"ש היכא דנפשייהו אזקי דפרעי לכי גדלי". והו"ד בקיצור בהג"א (ב"ק פ"ח סי' ט). עולה, שהאו"ז מסיק מפירוש רש"י שחל עליהם חוב מדרבנן לשלם נזקיהם לאחר שגדלו. וכ"כ בספר חסידים (סי' תרצב): "אחד בא לפני חכם א"ל זוכר אני כשהייתי קטן הייתי גונב לבני אדם וגם הייתי חוטא בשאר חטאים אמר שמא איני צריך תשובה לשלם הגניבות כי כשחטאתי לא הייתי בן י"ג שנים ויום אחד וכיון שהייתי קטן למה אני צריך תשובה ולשלם, א"ל כל עונות שאתה זוכר וכל אשר גנבת אתה צריך לשלם שהרי יאשיהו שב מכל עונות ושלם כל אשר דן שלא כדין שצוה להפסיד ממון שלא כדין בקטנותו". ד. בתרומת הדשן (פסקים וכתבים סי' סב) לאחר שמביא את המקורות לפטור קטן הוסיף: "אמנם בה"ג שם (כנראה שכוונתו להג"א) כתב דחייב לשלם לכשיגדל. ונראה נמי אי דייקי תלמודא בכמה דוכתין, דסימן רעה הוא לקטן שנעשו מכשולות מתחת ידו, לכך נראה טוב הוא שיקבל איזה כפרה"... ועפי"ז פסק הרמ"א (או"ח סי' שמג): "וקטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אע"פ שא"צ תשובה כשיגדל, מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אע"פ שעבר קודם שנעשה בר עונשין (פסקי מהרא"י סי' ס"ב)". וכ"פ בשו"ע הרב (סעיף יא). ה. המשנה למלך (הל' מלוה פ"ד הי"ד) הסיק שלא כרמ"א וז"ל: "והיכא שהקטנים עצמם הלוו ברבית בזה כתב הרשב"א ז"ל דאפילו הם עצמם שהלוו ואכלו פטורים דאכילת קטנים לאו כלום היא כדאיתא בפרק הגוזל ומאכיל (דף קיב) דפריך קטנים מי מיחייבי לא יהא אלא דאזקו אזוקי ותנן חש"ו פגיעתן רעה וכו', ומיהו היכא שהרבית קיים חייבים להחזיר שהרי קטן שגנב מוציאין ממנו הגניבה וכמו שפסק רבינו בפ"ט מהלכות גניבה. וראיתי בהגהות אשירי דפרק החובל דקטן שהזיק חייב לשלם כשיגדיל ולפי זה ה"ה גבי גזל ורבית דחייבים לשלם מה שאכלו כשיגדילו. ויש לתמוה ע"ז דא"כ מאי פריך בגמ' קטנים מי מיחייבי לא יהא אלא דאזקו אימא דחיובא דקטנים הוא לכשיגדילו ואשמעינן דלא נימא אכילת קטנים לאו כלום היא ופטירי אפילו כשיגדלו קמ"ל דאפילו שאכלו כשהם קטנים חייבים לכשיגדלו ומה שהביא ראיה ממה שפרש"י בפרק הגוזל (דף צח) דאכפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו כבר דחה ראיה זו מהר"ם מפדוואה סימן צ' שאין כוונת רש"י לומר ששרף השטר בקטנותו אלא לומר שלא עשה זה המעשה בהיותו חשוב, גם מה שהביא מההיא דפרק שור שנגח ארבעה וחמשה כבר כתב שם הר"ן דאפשר לאפוטרופא למיקם בנטירותא דשור ומש"ה משלמים אבל בהזיקן פטירי משום דאי אפשר לאפוטרופוס למיקם בנטירותייהו ואי מוקמינן למגבא מממונייהו מכלינן להו לממונייהו באופן שהגהת אשירי הלזו תמוה היא וסברא יחידאה היא שהרי כל הפוסקים הסכימו שקטן שהזיק פטור אפילו לכשיגדיל וכבר תמה על הגהה הלזו הרב בעל ג"ת שער ל"ו ח"ב סי' ו'". ובשו"ת גינת ורדים (חו"מ כלל ג סי' יג) תרץ כמהר"ם מפדואה שהביא המל"מ. וכן ראשונים אחרים תרצו את כפיית רב אשי שאין המדובר ברב אשי עצמו אלא הוא היה דיין בדין של שריפת שטר ורצה לפטור וכפאו רפרם בטענות עד שהסכים לו שחייב דמי שטר מעליא (תוס' רי"ד, שטמ"ק ב"ק שם בשם רבינו יהונתן). ואף על השבת יאשיהו המלך ניתן לתרצה שהמדובר בדיני מלכות וכשם שהיו חייבים לקיים את דינו כמלך אע"פ שהיה קטן, ה"ה לאחר שהתברר לו שטעה עליו להשיב את הממון לבעליו. וע"כ אין מכאן ראיה שאמנם סתם קטן חייב בתשלומים כשיגדיל. ה. הב"ח (או"ח סי' שמג) לאחר שדן בחיוב קטן ומסיק שמין הדין פטור כתב: "אבל הך עובדא דרפרם נלפענ"ד דהאמת היא בודאי דרב אשי בקטנותו היה ששרפו לשטר של חבירו ומן הדין היה פטור אבל כיון שראוי לבי"ד להכות לקטנים (=כדברי הרמב"ם והשו"ע) וכו' ורב אשי לא היה רוצה לסבול המכות היה משלם כל ההיזק שעשה". ודבריו תמוהים וכי ההכאה לקטנים היא לשם הוצאת ממון, והרי ההכאה היא כדי שלא ירגיל בכך לעתיד, וא"כ אין בכך להסביר את המקרה ברב אשי. וכן חתנו של הב"ח – הט"ז (שם ס"ק ב) כתב: "ונלע"ד דרב אשי ודאי פטור מן הדין אלא דרפרם כפאו בדברים לעשות לפנים משורת הדין כדאשכחן בסוף האומנין דרב פסק על רבה ב"ב חנה שישלם לפועלים שכירותם על מה שנשאו לו חבית ושברוהו בפשיעה ואמר שם רבה דינא הכי א"ל אין דכתיב למען תלך בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור, ה"נ עשה רפרם כן לרב אשי וחלילה לרב אשי שהוצרך לכפיה אלא בדברים אכפיה כדאשכחן בהמדיר בכפיה שהיה בדברים וכוונת רפרם היתה שיעשה רב אשי לפנים משורת הדין וכפוהו בדברים על זה". ו. עולה מן הדברים שלפי כו"ע גדול פטור מתשלומים על נזקיו וגנבותיו כשהיה קטן, ועם זאת כתבו חלק מהפוסקים שחייב משום לפנים משורת הדין בתשלום (ט"ז), וחלק כתבו שחייב משום דרכי תשובה וכפרה (רמ"א עפ"י תרוה"ד וכ"נ כוונת האו"ז). וכן הסיק בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קעז) שחייב משום תשובה לשלם על נזקים שהזיק בקטנותו. ודעת רעק"א (שו"ת ח"א סוף סי' קמז) שקטן פטור לגמרי ודעת האו"ז היא דעת יחיד. ועי' שו"ת בית שערים (יו"ד סי' יב) שדעתו כרעק"א וכ"פ בשו"ת אג"מ (חו"מ ח"א סי' פח) ובשו"ת יבי"א (ח"ח חו"מ סי' ו), ופטורים אפילו לפנים משוה"ד, ורק משום תשובה וחסידות ראוי שישיבו מעט. ז. ולולי דמסתפינא נראה לי להביא מקור נוסף לדברי האו"ז שלא ראיתי שהביאוהו הגדולים שמניתי. והוא מדין בן סו"מ שאע"פ שגנב משל אביו חייב מיתה עפ"י כל סדרי הדין המיחדים לבן סו"מ, עד שכתבו חז"ל שלא היה ולא עתיד להיות. ובגמרא שם שנידון ע"ש סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב. ונראה שהתורה באה ללמדנו שחטאות נעורים משתרשים בלב הילד החוטא (ואע"פ שהוא חייב רק לאחר שהגדיל ולמשך ג' חודשים). ולכן באו האו"ז וס"ח ללמדנו שהוא עצמו צריך, משום דרכי תשובה, לעקור את מה שהושרש בו (ואע"פ שאינו בן סו"מ ח"ו), וניתן ללמוד שיש השפעות מגיל הילדות לגיל הבגרות שראוי מאד למחותן. וע"כ פסק תרוה"ד ובעקבותיו הרמ"א שאע"פ שעבר קודם שנעשה בן עונשין ראוי שיקבל עליו דבר מה לתשובה, ולא כדי לשלם את נזקו אלא כדי לעקור את יצרו הרע שלא יסיתהו בבגרותו לדברים שהחל בהם בילדותו. וכ"פ המשנה ברורה (סי' שמג ס"ק ט): "וכ"ז מדינא אבל לפנים משורת הדין בין שחבל בו בגופו או שהזיק לו בממנו צריך לשלם לו [ט"ז וח"א וכן משמע מהגר"א]".