חבל נחלתו ה מז

<< · חבל נחלתו · ה · מז · >>

<poem> הגונב את שלו מבית הגנב שאלה לאדם נגנבו אופנים. באחד הימים ראה את אופניו בחצר של אדם אחר. האם מותר לו לקחת את אופניו משם, או שצריך לתובעו לדין וע"י בי"ד להוציא את אופניו. ומקרה דומה, ראובן שגזל את שמעון והוא אינו יכול להוציא ממונו מיד ראובן. והנה התגלגל ממונו או חלק מרכוש הגזלן ליד שמעון האם רשאי לעכבו אצלו או שצריך לפנות לבי"ד ורק על ידו לעכב את ממונו. וכן מה הדין אם יכול לגנוב ממון של הגזלן או לגנוב חפץ של הגזלן כתמורה לממונו שנגזל? תשובה א. בתוספתא בבא קמא (פ"י הל"ח) נאמר: "בן בג בג אומר אל יטול אדם את שלו מבית אחרים שמא יראה כגנב, וכן היה בן בג בג אומר: אל יגנוב אדם את שלו מבית הגנב שמא אף הוא יראה כגנב אלא משבר את שיניו ומוציא את שלו מידו". עולה מדבריו שאסור לאדם להיכנס לחצר חבירו בגניבה ליטול את שלו. וטעם האיסור נראה לא מהסיבה הקניינית שהרכוש הנגנב אינו שלו, אלא שלא יראה כגנב. בספר יראים (סי' קכד) מונה איסור זה כחלק מל"ת של 'לא תגנובו': "ת"ל לא תגנובו, לא תגנוב ע"מ למיקט [לא תגנוב] ע"מ לשלם תשלומי ד' וה'. בן בג בג אומר לא תגנוב [את] שלך מבית אחרים שמא תראה כגנב אלא שבור את שיניו ואמור לו את שלי אני נוטל". וכן הובא האיסור בסמ"ג (ל"ת קנה), בסמ"ק (ל"ת רסב), בשערי תשובה לרבינו יונה (שער ג סי' פה), ובשאילתות (פר' נח שאילתא ד). ובמנ"ח (מצ' רכד) סבר שהאיסור לדעתם מן התורה ומתקשה מדוע אינו חייב מלקות אם עשה זאת. ולכאורה דבריו מוקשים הלא זהו לאו שניתן להישבון, ואין לוקים עליו! אלא נראה שהאיסור הוא לכתחילה משום שנראה כגנב, אבל לא חלה עליו חובת השבה. וממילא כיון שאינו צריך להשיב ואח"כ לרדת לדין, אלא משאיר את החפץ שלו שניטל ממנו אצלו – הלאו אינו ניתן לתיקון, ונכונה שאלת המנחת חינוך מדוע לא ילקה עליו. מתבאר לפי התוספתא והראשונים כי אסור לקחת בגניבה את שלו מבית הגנב או הגזלן, אלא מותר ליטלן דוקא בפרהסיא ובכח. ו'שבור את שיניו' מתפרש כנטילה בכח הזרוע. ועי' בביאור הגרי"פ פערלא לרס"ג (ח"ב ל"ת צא) שהעלה אפשרות שהאיסור של בן בג בג הוא מדרבנן. ב. דעת בן בג בג הובאה אף בסוגית עביד איניש דינא לנפשיה. נאמר במסכת בבא קמא (כז ע"ב–כח ע"א): "דאתמר, רב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה, רב נחמן אמר: עביד איניש דינא לנפשיה; היכא דאיכא פסידא – כ"ע לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה, כי פליגי – היכא דליכא פסידא, רב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דליכא פסידא ליזיל קמיה דיינא; ר"נ אמר: עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דבדין עביד לא טרח". ומפרש רש"י: "לא עביד איניש דינא לנפשיה – ואפי' דין אמת לא יעשה הוא לעצמו אלא ילך אצל הדיין. במקום דאיכא פסידא – אי אזיל לבי דינא דאדאזיל לבי דינא ואתי קא דלי האי ולא ידע מאי דלי או שמא יכלו המים מן הבור ואין לו פרעון לזה דקא מפסיד כי האי גוונא עביד איניש דינא לנפשיה". מתבאר מדברי רש"י שרב יהודה ורב נחמן חלקו במקום שאין הפסד האם מותר לאדם לעשות דין לעצמו. כאשר מקום פסידא הוא בזמן שיכול למנוע את גזילתו ע"י חבירו, או בנזק שלא הדר. ממשיכה הגמרא: "מתיב רב כהנא, בן בג בג אומר: אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות, שמא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו, ואמור לו שלי אני נוטל!" מפרש רש"י: "אל תיכנס לחצר חבירך – בגניבה ובסתר שלא תראה עליו כגנב. אלא שבור את שיניו – כלומר קח בחוזקה וקשיא לרב יהודה". היינו לפי רש"י הברייתא הוקשתה לרב יהודה, כאשר מדובר שלא במקום הפסד. והקושיה מחלקה השני שבה נאמר שמותר לקחת בחוזקה את שלו. מתרצת הגמרא: "א"ל: עמך! בן בג בג יחידאה הוא, ופליגי רבנן עליה. רבי ינאי אמר: מאי שבור את שיניו? בדין. אי הכי, ואמור לו – ואומרים לו מיבעי ליה! שלי אני נוטל – שלו הוא נוטל מיבעי ליה! קשיא". ומפרש רש"י: "עמך – בתמיה [כלומר] וכי [נראה] בעינים שתשובה זו הוגנת היא, לישנא אחרינא עמך תהא תשובה זו שאינה כלום. בדין – תבעהו לדין". היינו, לפי התשובה הראשונה, חכמים חולקים על בן בג בג, ולשיטתם אסור ליטול בחזקה. וא"כ אסור להיכנס לבית חבירו ליטול את שלו לא בגניבה ולא בחוזקה. עפ"י התירוץ השני אף לפי בן בג בג אסור ליטול בחוזקה אלא צריך להוציא בבית דין. ג. רוב הראשונים פסקו הלכה כרב נחמן שאדם עושה דין לעצמו אף שלא במקום פסידא, רבינו אפרים (הו"ד בבעל המאור) סובר שהלכה כרב יהודה. לפי רבינו אפרים אין הלכה כבן בג בג ואסור ליטול בחוזקה אפילו רואה כליו בחצר חבירו ומשמע שאסור אף בגניבה ומותר לתובעו בבית דין ולהוציא. וכן פסק בהלכות גדולות (סי' מג – הל' בבא קמא) כרב יהודה: "בן בג בג אומר אל תיכנס לחצר חבירך ליטול את שלך שלא ברשות מפני שאתה נראה עליו כגנב, אלא שבור את שניו בדין ואמור לו שלי אני נוטל". וכ"פ בשאילתות. לשיטתם נראה שהאיסור ליטול בגניבה קיים אף במקום פסידא, וההבדל בין מקום פסידא לשאינו מקום פסידא הוא האם צריך ליטול בבי"ד או מותר אף ליטול בחזקה. ד. לפי רוב הראשונים, הקושיה היתה דוקא לרב יהודה, אבל לפי רב נחמן יתבארו דברי בן בג בג כפשוטם שלא במקום פסידא, וחכמים אינם חולקים עליו, ומותר ליטול בחוזקה, ולכאורה אף ר"נ מסכים שאסור להיכנס כגנב. ואיסור הכניסה בפשטות הוא בין שלא במקום פסידא ובין במקום פסידא, שהרי רב נחמן לא חילק בין שני המצבים. וכ"מ מדברי הריא"ז (ב"ק פ"ג סי' ט): "שלא יראה כגנב אלא מודיעו ונוטל את שלו בעל כרחו". וכן נראים דברי המאירי: "כל שאונס דבר לחברו וחברו האנוס לשם ורואה באנסו ואפשר לו לברר אף לאחר מעשה שאותו ענין אונס אצלו, יש לו רשות לעשות דין לעצמו ולדחותו שלא לעשות לו אונס זה אפילו הכהו על זה כמה הכאות אין לו חיוב אם אי אפשר לו למנעו בלא כך, ואצ"ל במקום שאם יתעכב עד שילך לבית דין תהא לו פסידא כגון שהיה גוזלו או אונס את כליו או דולה בבור מים המכונסין שלו ומכלה את מימיו אלא אף בדבר שאין הליכתו לבית דין גורמת לו פסידא זו הואיל והוא לשם בעוד שזה אונסו עושה דין לעצמו ומכהו עד שידחהו מעליו, הא כל שעבר האונס כגון שכבר גזלו או גנב לו או שכבר הלוהו ואינו רוצה לפרעו אינו בדין זה, לא אמרוה אלא בעוד שהוא אונסו. מעתה מי שראה את שלו בביתו של חבירו ומתירא שזה יחזיק בו נכנס לשם לפני חברו כדי ליטול את שלו בחזקה ואם הלה מונעו שובר את שיניו ואומר לו שלי אני נוטל. ומ"מ אל יכנס שם דרך העלמה שמא יראה עליו כגנב אלא שאם עשה עשוי". ה. אולם מתוס' (ב"ק כז ע"ב ד"ה אלא) מתבאר שאיסור הכניסה כגנב הוא דוקא שלא במקום פסידא, אבל במקום פסידא, מותר להיכנס אף בגניבה. ז"ל: "אלא שבור את שיניו – דליכא פסידא איירי מדאסר ליכנס שלא ברשות". וכן עולה מדברי הגהות אשרי (ב"ק פ"ג סי' ג): "בן בג בג אומר אל תכנס לחצר חבירך ליטול את שלך שלא ברשותו שמא תראה עליו כגנב, אלא אמור לו שלי אני נוטל ובדליכא פסידא אבל איכא פסידא נכנס שלא ברשות. פי' ר"י". מתבאר לפי תוס' והג"א שקביעתו של בן בג בג שאסור להיכנס כגנב, היא דוקא שלא במקום פסידא, אבל במקום פסידא יכול ליטול הן כגנב והן בחוזקה. והדבר מסתבר, הלא הותר אפילו לחבול בגופו של חבירו לצורך הוצאת שלו ומדוע מחזי כגנב נאסר?! אולם שלא במקום פסידא, אף שפסקנו שמותר ליטול את שלו בחוזקה ואפילו לחבול במחזיק, אבל מחזי כגנב נאסר. ונמצא שאע"פ שלר"נ משמע שאין הבדל בין מקום פסידא למקום שאינו פסידא, בכ"ז שלא במקום פסידא הותר ליטול את שלו בעל כרחו, אבל לא להיכנס בגניבה שלא יתפס כגנב. וכ"פ בשו"ע הגר"ז (הל' גזילה וגניבה הל' כח): "..ואף אם לא יגיע לו שום הפסד אם ילך לבי"ד אינו צריך לטרוח כלל, אבל לא ילך לבית הגזלן לגנוב חפץ שלו שמא יראה עליו כגנב אלא אם כן אי אפשר להצילו בענין אחר". ו. אלא שהפוסקים לא הזכירו את דברי התוספתא ולא את דברי בן בג בג מהסוגיה בב"ק, לא בספרי המצוות ולא בספרי ההלכה. ולכ' תימה, הלא דבריו מתאימים מאד לשיטת ר"נ. וצ"ל שדעתם היא שלימודו אינו להלכה, ומותר ליטול את שלו מבית הגנב אפילו בגניבה ולא חוששים ללימודו של בן בג בג. והטעם כמו שכתבנו לעיל אליבא דר"נ שכשם שהותר לחבול בו אם עושה דין לעצמו שאין זה מחמת ענישה אלא בגלל שהגנב מעמיד עצמו מולו, ה"ה שמותר לעשות דין לעצמו ולהיכנס כגנב בשעת הצורך. וכ"נ מהרמב"ם (הל' סנהדרין פ"ב הי"ב) שכתב: "יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה אינו חייב לטרוח ולבוא לבית דין, אף על פי שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לבית דין, לפיכך אם קבל עליו בעל דינו והביאו לבית דין ודרשו ומצאו שעשה כהלכה ודין אמת דן לעצמו אין סותרין את דינו". וכ"פ פסק הטור (חו"מ סי' ד) והשו"ע (סי' ד). ועי"ע בשו"ת אגרות משה (חו"מ א סי' ג) שבאר את השמטת הרמב"ם וסיעתו את דברי בן בג בג. ז. לסיכום חלק זה עולה שארבע דעות להלכה בשאלה העקרונית של שילוב המימרא של בן בג בג עם ההלכה של עשיית דין לעצמו במקום פסידא. .(א) שיטת בה"ג ורבינו אפרים הפוסקים הלכה כרב יהודה וע"כ אין ליטול בחוזקה אלא במקום פסידא, ובכל מקרה שצריך להיכנס כגנב אסור, וצריך להביאו לבית דין. .(ב) שיטת המאירי והריא"ז הסוברת שהלכה כרב נחמן ואעפ"כ אם צריך להיכנס כגנב אסור, וצריך ליטול את שלו בעל כרחו לאחר שהודיעו. .(ג) שיטת תוס' ור"י שבמקום פסידא יכול להיכנס אף כגנב וליטול את שלו ורק שלא במקום פסידא מותר ליטול בחוזקה לאחר שהודיעו או לתובעו לדין. .(ד) שיטת הרמב"ם, הטור והשו"ע שבין במקום פסידא ובין שלא במקום פסידא יכול להיכנס כגנב וליטול את שלו. ח. לגבי שאלה שפתחנו בה תהיה נ"מ לפי השיטות השונות, אולם נראה להגדיר זאת מקום פסידא אפילו אם כרגע הוא אינו נצרך לאופניים, וזאת משום שאופניים ניתנים להעלם מאד בקלות ואם לא יטלם עתה בחוזקה או בגניבה, יפסיד את אופניו. ומכאן שלשיטה הראשונה והשניה אסור ליטול את שלו בגניבה אלא יכול ליטלם אך בחוזקה או בבי"ד. לעומת זאת לשיטות השלישית והרביעית מותר ליטול אפילו בגניבה. ט. נעבור מכאן לנטילת חפץ אחר או ממון כתגובה לנטילת שלו ע"י אחר ואינו יכול להוציא את שלו מידו. במסכת ברכות (ה ע"ב): "רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא, על לגביה רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא ורבנן, ואמרי לה: רב אדא בר אהבה ורבנן, ואמרו ליה: לעיין מר במיליה. אמר להו: ומי חשידנא בעינייכו? אמרו ליה: מי חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא? אמר להו: אי איכא מאן דשמיע עלי מלתא – לימא. אמרו ליה: הכי שמיע לן דלא יהיב מר שבישא לאריסיה. אמר להו: מי קא שביק לי מידי מיניה? הא קא גניב ליה כוליה! אמרו ליה: היינו דאמרי אינשי: בתר גנבא גנוב, וטעמא טעים. אמר להו: קבילנא עלי דיהיבנא ליה. איכא דאמרי: הדר חלא והוה חמרא; ואיכא דאמרי: אייקר חלא ואיזדבן בדמי דחמרא". וברש"י כתב: "שבישא – חלקו בזמורות הגפן שחותכין מהן בשעת הזמיר, ותנן (בבא מציעא דף ק"ג א) כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות ובקנים, שריגים מתרגמינן שבשין (בראשית מ). מי שביק לי מידי מיניה – וכי אינו חשוד בעיניכם שהוא גונב לי הרבה יותר מחלקו. בתר גנבא גנוב כו' – הגונב מן הגנב – אף הוא טועם טעם גנבה". רב הונא לא נתן לאריס את חלקו בזמורות אע"פ שהיה ידוע לו שהאריס גנב מרב הונא הרבה יותר משווי הזמורות. ואעפ"כ חז"ל תלו בכך את דינא דשמיא שהחמיצו לו ארבע מאות חביות. והביא הב"י (חו"מ סי' ד): "כתב המרדכי (ב"ק סי' ל) קיימא לן כרב נחמן דעביד איניש דינא לנפשיה, פסק רבינו מאיר (שו"ת ד"פ סי' תתקנ) דהני מילי בחפץ המבואר שהוא שלו ומחזיק בו ומסרב להחזיר לו אבל בשאר מילי לא וראיה מפרק קמא דברכות (ה:) בתר גנבא גנוב וטעמא טעים. והקשה ה"ר קלונימוס הלא מן הדין לקח דקיי"ל עביד איניש דינא לנפשיה. וי"ל דהיינו דוקא אותו דבר עצמו שנלקח לו לאריס מותר לו ליקח בכל מקום שיכול להשיגו דומיא דבן בג בג (ב"ק כז:) דאמר שלו הוא נוטל אבל הכא לקח זמורות אחרים שלא גנב לו האריס". מתבאר שלפי רבינו קלונימוס ומהר"ם מרוטנברג אסור לו ליטול אפילו בחוזקה או בעורמה חפץ אחר מן הגנב, אלא רק את מה שנגנב הימנו. וכ"פ בשו"ת רבי אליהו מזרחי (סי' ע). וכ"כ בשו"ת הריב"ש (סי' שצו): "עוד אמרתי לו: האי: עביד איניש דינא לנפשיה; לא נאמר בכל ענין, כמו שאתה סבור. כי לא נאמר, רק: ליטול את שלו, ממש; אם גזלו, או הפקיד אצלו. כההיא דבן בג בג (ב"ק כ"ח). דבכי האי גונא הוא, דהא שרי ליכנס לחצרו"... וכ"פ הרמ"א בחו"מ (סי' ד): "וי"א דלא אמרינן עביד אינש דינא לנפשיה רק בחפץ המבורר לו שהוא שלו, כגון שגזלו או רוצה לגוזלו או רוצה להזיקו, יכול להציל שלו. אבל אם כבר נתחייב לו מכח גזילה או ממקום אחר, לא (מרדכי ונ"י פרק המניח)". אמנם בשטמ"ק (ב"ק ו ע"א) מביא דעה המתירה אף ליטול חפץ אחר כנגד חוב: "וז"ל מהר"י כ"ץ ז"ל שמא מלוה ישנה יש לו עליו פ"ה וכי משתבע דחציה שלי שפיר קא משתבע דהרי אפי' מגלימא דעל כתפיה שעבד ליה. ויש לדקדק מזה דאדם שתפס חפץ משל חבירו לפי שפטר עצמו ממנו בשבועת שקר שכפר לו ממון יכול זה (=התופס) לישבע עליו דחפץ זה שלו ואפי' בלשון להד"מ שמא יכול"... אולם נראה שלהלכה רוב הפוסקים לא קבלו את דעתו. (ועי' תשו' בצל החכמה להלן). י. נעבור עתה לבדוק האם יכול לחסר או לתפוס ממון משל חבירו הנמצא בידו בעבור חוב שלא שולם. נשאל בשו"ת רב פעלים (ח"ג חו"מ סימן ה): "ראובן היה לו עסק ומו"מ עם שמעון וגבר עליו שמעון וגזל ממנו בחשבון שלא כדין סך ידוע, ולהיות שמעון אלם לא היה יכול ראובן להוציא בלעו מפיו כי היה מכחיש באיזה דברים במרד ובמעל לאכול כספו של ראובן, אך אח"כ נזדמן עסק אחר שבא ממון שמעון ביד ראובן, ועתה יכול ראובן ליקח מן ממון שמעון כנגד הסך שגזל ממנו מקודם אשר הוא ברור וידוע אצל ראובן, ועתה שמעון אינו יכול לידע מה שלוקח ראובן ממנו, ואינו מרגיש בזה כלל, ולכן בא ראובן לשאול אם מותר לו ליקח בלתי ידיעת שמעון כנגד ממון שגזל ממנו דאם לא יעשה כן לא יוכל להוציא בלעו מפיו בשום אופן יורינו ושכמ"ה". הרב יוסף חיים דן בשאלה ועיקר הקושי לדעתו הוא מדרשת בן בג בג שדנו עליה לעיל. והסיק: "וכן ראיתי להגאון שער משפט בסי' שמ"ח דק"א שכתב וז"ל, ובסמ"ק סי' רס"א כתב בשם רבינו יונה וכן אסור לגנוב את שלו מאחרי הגנב שלא יראה כגנב ע"כ, והוא ש"ס ערוך בר"פ המניח, בן בג בג אומר אל תכנס לחצר חבירך ליטול את שלך שלא ברשות שמא תתראה עליו כגנב אלא שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל, ופירש רש"י: אל תכנס בגניבה ובסתר שלא תתראה עליו כגנב אלא שבור שיניו וקח בחזקה, וקי"ל כוותיה לדידן דס"ל עביד אינש דינא לנפשיה אף במקום דליכא פסידא אך במקום דאיכא פסידא מותר אף ליכנס לחצר חבירו כמ"ש התוספות והג"א שם עכ"ל, הרי לך שגם רבינו יונה שהביאו הסמ"ק ס"ל, דאסור לאדם ליקח בסתר את החפץ שלו מן הגנב שגנבו ממנו, וכתב הרב שער משפט, דהיינו הן דבן בג בג הנז', והיינו שמצינו דאסר בן בג בג ליקח האדם את שלו בסתר מן הגנב שגנבו ממנו אלא לעביד דינא לנפשיה בגלוי, וכן ס"ל לרב נחמן דקי"ל כוותיה דלעביד דינא לנפשיה כלומר בגלוי, דרב נחמן לא דיבר מענין זה דלקיחה בסתר כלל, דהוא איירי בעושה דין לעצמו בגלוי, וגם הך דמ"ק גבי צורבא מרבנן מיירי דלעביד דינא לנפשיה בגלוי". היינו, עפ"י הסמ"ק הוא מבין זאת כאיסור כללי שלא לקחת בגניבה את שלו אלא ליטול רק בחוזקה. "והשתא מאחר שרבינו יונה כתב בפירוש דאסור ליקח את שלו בסתר, וכן הם דברי בן בג בג בגמרא דקמא, דמשמע דמיירי גם בנוטל החפץ שלו שהוא עודנו בעין שמתיר המרדכי בזה להדיה, א"כ כ"ש דאסור ליטול בסתר מעות כנגד מעות, אך נ"ל הא דאסרו היינו בהיכא דאפשר לעשות דין לעצמו לקחת את שלו בגלוי, אבל אם הגזלן גברא אלמא שא"א להוציא בלעו מפיו בגלוי, או שיש סיבה אחרת שא"א לו לעשות דין לעצמו בגלוי, כ"ע מודו דיוכל להציל את שלו בסתר, ומוכרחים אנו לומר חִלוק זה כדי להשוות הפוסקים, ולא תהיה סברת המרדכי ז"ל הפך הנז"ל, ועל כן בנידון השאלה דידן נוכל להורות לשואל שיקח המעות שלו בסתר משל שמעון כנגד הסך שגזלו וכחש בו, אך בתנאי שיהיה הדבר מבורר דהיינו ברור וידוע לו כמה הוא הסך שגזלו, ותנאי הב' הוא ע"מ שיקח כנגד סך מעותיו ממעות של הגזלן דאז הוי זוזי בזוזי דנחשבים אחד, ולא יקח חפץ ששוה כפי ערך מעות שגזל ממש, כי בזה אוסר המרדכי וכן אסר מהרי"ש בזה להדיה, ותנאי הג' הוא שזה הגזלן הוא גברא אלמא או יש סיבה אחרת שא"א לו להוציא בלעו מפיו בגלוי, כי בזה אסר רבינו יונה להדיה, וכוותיה מוכח מדברי בן בג בג הנז' בגמרא דקמא, ומאי דקי"ל כרב נחמן דמצי אינש למעבד דינא לנפשיה היינו בגלוי, וכמ"ש לעיל וזה ברור". ועי' בשו"ת אורח משפט (חו"מ סימן כג). י. בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סי' קכד) עסק בשאלה דומה: "נשאלתי מראובן סוחר נייר בסיטונאות, שאחד מלקוחותיו פשט את הרגל לנושיו. שוב הסכימו הנושים העיקריים לפשר אתו, שישלם אחוזים מסויימים מחובו. בכן הוכרחו לפי החוק להסכים לכך גם הנושים הקטנים וביניהם גם ראובן השואל דנד"ד שמגיע לו סכום די חשוב מאת האיש פושט רגל הנ"ל וכפי הגדתו לא מחל ולא ויתר מעולם על תביעתו אם כי הוכרח לקבל הפשר גם מצדו. – כעת ממשיך קונה הנ"ל לקנות נייר אצל השואל הנ"ל, כך שיש באפשרותו לגבות חובו על ידי שמכל חבילת נייר המחזקת עשרת אלפים גליון שהוא מוכר לקונה הנ"ל יוציא כמאה או מאתים גליונות שהקונה אינו מונה הגליונות וגם אינו מרגיש בחסרונם או שיתן לו פחות מאיזה סוג נייר אחר וכה רצונו להמשיך עד אשר יעלו דמי הגליונות והנייר שהלה שילם בעדם והוא עכבם לסכום שהלה נשאר חייב לו, ורצונו לדעת אם רשאי לעשות כן עפ"י דין תוה"ק או שהוא אסור כיון שהוא שלא בידיעת הקונה". ומביא את דרשת בן בג בג והראשונים המביאים אותה, ומוסיף: "ואין לומר דדוקא ליכנס לחצר חבירו וליטול שלא ברשות אסור, אבל כשאינו נכנס לחצרו אלא חפץ חבירו בא לידו ורשותו כבנד"ד, עביד דינא לנפשי' ליטול את של חבירו גם שלא בידיעתו, דודאי דינא דסיפא עיקר ולא הותר אלא, באומר לו שלי אני נוטל. שהרי בתו"כ על הפסוק, לא תגנובו (קדושים י"ט, י') קתני, בן בג בג אומר לא תגנוב את שלך מאחר הגנב שלא תראה גונב ע"כ ע"ש, שלא הזכיר כלל, שלא תיכנס לחצר חברך וכו'. וכן מבואר גם ממש"כ בס' ראבי' (ברכות פ"ק סי' ח') בעובדא דר"ה שאמרו לו, בתר גנבא גנוב וטעמא טעים (ברכות ה' ב) ע"ש. וכ' עלה הראבי' (שם), אבל יטול בפרהסיא דקיי"ל עביד אינש דינא לנפשי' וכו' ותניא בן בג בג אומר אל תכנס לחצר חבירך וכו' אלא שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל עכ"ל. והרי ר"ה לא נכנס לרשות האריס א"ו כמש"כ. יתר על כך כתיב, לא תעשה עול במשפט (קדושים י"ט, ט"ו), וראיתי בחי' הגאון ר' מאיר שמחה הכהן ז"ל על התו"כ שכ' עלה וז"ל, יעוין תו"כ ויתכן דהכונה, דאף אם תדע שפלוני הקונה ממך גזל מאתך או חייב לך, לא תעשה לו עול במשקל ליטול המגיע לך ממנו, אף שזה במשפט, שעפ"י דין מגיע לך המעות ודו"ק עכ"ל. הרי גם כשאינו נכנס לחצר חבירו אלא חבירו בא אליו לקנות והוא מטעהו במדה ובמשקל אסור, ואף שאינו מטעהו אלא כדי לגבות מה שחבירו חייב לו או גזל מאתו, מ"מ גם עול שעושיהו במשפט ובדין אסור, וכדינו של בן בג בג הנ"ל. וזה ממש נד"ד שרצון המוכר – הנושה להטעות את הקונה – הפושט רגל כדי לגבות מה שנשאר חייב לו, ומבואר דאסור. ברם הרי מבואר בתוס' (ב"ק כ"ז סוע"ב ד"ה אלא) אלא שבור את שיניו דליכא פסידא איירי מדאסר ליכנס שלא ברשות עכ"ל. מוכח להדיא דהיכא דאיכא פסידא מותר גם ליכנס לחצר חבירו שלא ברשות ליטול את שלו, ומכש"כ כשכבר נמצא הדבר בידו שמותר להחזיק בו גם בלי ידיעת חבירו. – לכן בנד"ד, אם קונה זה גברא דלא ציית דינא הוא בודאי שמותר להמוכר הנושה להוציא כמות מסויים של נייר מתוך החבילה או ליתן להקונה פחות מאיזה סוג נייר, שאם לא כן יפסיד כל תביעתו, שהרי אי אפשר לו לגבותה באופן אחר. אבל אם הקונה גברא דציית דינא הוא, י"ל דבכה"ג אסור ליתן לו פחות, שהרי אין כאן פסידא שיכול לגבות תביעתו בבי"ד, ובמקום דליכא פסידא י"ל דלא אמרינן דעביד דינא לנפשי' בסתר לגנוב את שלו". ומבאר שבהפחתת גליונות הנייר הוא תופס מה שנגזל הימנו ולא חפץ אחר, ומוכיח שמועילה תפיסה בכה"ג. וזו מסקנתו: "העולה להלכה:... ב) לא רק לרשות הנתבע לא יכנס לתפוס שלא ברשות, אלא גם בנזדמן חפץ או מעות הנתבע לידי התובע לא יתפסם שלא בידיעת הנתבע אם לא במקום פסידא (אות ב' – ד'). – ג) עביד אינש דינא לנפשי' לתפוס מעות סתם עבור מעות סתם (אות ה–ט). – ד) מכר סחורה וזקפה על הקונה במלוה, נחשב תובעו מעות ומותר לתפוס מעות כנגדו (אות ה'). – ה) הנתבע נתן לתובע מעות עבור סחורה והתובע מעכב קצת מן הסחורה עבור תביעתו שלא בידיעת הנתבע, נחשב תופס מעות עבור מעות ומותר (אות ה'). – ו) רוצה לתפוס מהנתבע בסתר שלא בידיעתו, יסדר תחילה הדברים כהוייתם בפני רב מו"ץ וכהוראתו יעשה (אות י"ב)". האריך בשאלה דומה בשו"ת יביע אומר (ח"ו, חו"מ סי' א), ודן בדין עביד איניש דינא לנפשיה ובדברי בן בג בג, ומחלוקות הראשונים והאחרונים בדבריו, וסובר שאם בא לידו ממונו של חבירו הגזלן רשאי להחזיקו ואי"צ לבוא עמו בדין. ורק בפקדון הביא מהאחרונים שהביאו את הזוהר ועוד מקומות שאסור להחזיק פקדונו של חבירו תחת ידו, ויש חולקים. (ובהלואה אסור להיכנס אל ביתו ולתפוש ממנו – רא"ש ב"ק). ושוב הראה שראבי"ה ור' יהודה החסיד סוברים שאם נוטל בחוזקה לעיני הגזלן מותר ליטול אף חפץ אחר. וע"כ במקרה שלפניו שהגזלן שכח חפץ שלו אצל הנגזל התיר לתופסו בשביל חוב הגזלן. (אולם לגנוב חפץ תמורת הנגזל ממנו – אסור). מסקנה .מותר לתפוס ממון הגזלן שנותר ביד הנגזל, לשם כיסוי חובו לנגזל. אולם מן הראוי לעשות זאת עפ"י ג' התנאים שהתנה בס' רב פעלים: א) שהחוב יהא מבורר. ב) שיטול ממון ולא יתפוש חפץ של חבירו, ג) שאינו יכול להוציא בדרך אחרת. וכתבו האחרונים שכיון שאדם מורה היתר לעצמו משום שקרוב אצל עצמו ראוי שיתיעץ לפני שיטול את של חבירו עם מורה הוראה.