חבל נחלתו ה לב
<poem> אכילת בהמה בטבלים בחוברת 'אמונת עתיך' (גליון ) השיב הרב יהודה הלוי עמיחי בענין אכילת בהמה בחצר, מפרי עצים (קלמנטינה ואגוז) הגדלים בחצר. להלן אעסוק בתשובתו ואקדים קיצור דבריו בתשובתו. תשובתו בנויה על כמה יסודות: א. לגבי קלמנטינה הסיק שאסור להאכילה לבהמה בחצר המשתמרת מפני שצירוף הפלחים לאכילה הוא גמר מלאכה בפרי שאכילתו היא בחלקים, וכיון שעץ הקלמנטינה עומד בחצר המשתמרת הרי היה – הן גמר פרי והן קביעות למעשרות מצד ראית פני חצר, וע"כ אסור להאכיל לבהמה. ב. לפי הראב"ד אם החצר נזרעת ברובה אינה קובעת למעשרות אולם אם היא נטועה ברובה לכו"ע קובעת למעשרות. ג. מחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד אם מותר להאכיל בהמה עראי בחצר. ד. לפי הרמב"ם המתיר האכלת בהמה בחצר נשאלת השאלה כיצד הוא מתיר להאכיל טבל לבהמה הרי האכלתה היא הנאת כילוי – האסורה בטבל, לחלק מהראשונים מהתורה ולחלק מדרבנן. (עי' בתשובה הקודמת לזו). ותירץ בשני אופנים: ) מותר להאכיל לבהמה עראי בטבל ורק הנאת כילוי לאדם נאסרה. ) מותר להאכיל בדבר שלא נגמרה מלאכתו אפילו כבר נקבע למעשרות. ומסיק שקשה להתיר לקטוף ולתת לה אפילו מאגוזים (שאין בכ"א צירוף) משום שדעת הרמב"ם מסופקת, ומשום שקטיף הפרי הוא גמר מלאכתו, אולם מותר לתת לה לגשת ולאכול בעצמה מהעץ. כמו"כ ניתן להפקיר פרי הנופל בשעת נפילתו ואז מותר להאכילו לבהמה משום שפטור ממעשרות. אעיר על דבריו לפי קוצר דעתי. א. המשנה בפאה (פ"א מ"ו) כותבת: "ולעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח. ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח. ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן המעשרות עד שימרח"... ופרש ר' עובדיה מברטנורא: "ומאכיל לבהמה וכו' – ואפילו הוא עצמו מותר לאכול אכילת עראי קודם מירוח, אבל הבהמה אוכלת אפילו אכילת קבע". ולמדנו שקודם מירוח הכרי מותר לאדם לאכול אכילת עראי, וממירוח ואילך נאסרה אף אכילת ארעי. אבל לבהמה מותר להאכיל קודם מירוח אפילו אכילת קבע. וכך פסק הרמב"ם (הל' מעשר פ"ג ה"כ): "וכשם שמותר לאכול עראי מפירות שלא נגמרה מלאכתן כך מותר להאכיל מהן לחיה ולבהמה ולעופות כל מה שירצה... ואם גמרו אעפ"י שלא נקבעו למעשר לא יפקיר, ולא יאכיל לבהמה ולחיה ולעופות אכילת קבע עד שיעשר, ומותר להאכיל לבהמה עראי מן הטבל ואפילו בתוך הבית, ומאכיל פקיעי עמיר עד שיעשם חבילות". היינו, הרמב"ם, מחד אינו מתיר להאכיל בהמה אכילת קבע בדבר שלא נגמרה מלאכתו (ועי' כס"מ (פ"ג ה"ו) שנשאר על הרמב"ם בצ"ע), אולם מאידך מתיר להאכיל אכילת ארעי אפילו בדבר שנגמרה מלאכתו, אפילו בתוך הבית. השו"ע פסק כרמב"ם (יו"ד סי' שלא סע' פח), ובאר הגר"א (ס"ק קנג): "ר"ל אפילו נגמר מלאכתו ובתוספתא (פ"ב דמעשרות): רשב"א אומר אין בהמה אוכלת עראי בחצר וסובר דרבנן פליגי עליה, וע' בהשגות שם". מבואר מדברי הגר"א שמותר עפ"י הרמב"ם להאכיל לבהמה בבית ובחצר עראי אפילו בפירות שנגמרה מלאכתם. ב. והנה הרמב"ם פסק (הל' מעשר פ"ד הי"ז): "גפן שנטועה בחצר לא יטול את כל האשכול ויאכל אלא מגרגר אחד אחד וכן ברמון לא יטול את כל הרמון אלא פורט את הרמון באילן ואוכל הפרד משם, וכן באבטיח כופתו בקרקע ואוכלו שם היה אוכל באשכול בגנה ונכנס מן הגנה לחצר אע"פ שיצא מן החצר לא יגמור עד שיעשר". ומקורו ממשניות (ח, ט) בסוף פ"ג דמעשרות. פירוש ההלכה שכיון שמצרף את הפירות – ה"ז גמר מלאכה, וכיון שעושה זאת בתוך החצר וחצר קובעת למעשרות ממילא נאסרה הן אכילת עראי והן אכילת קבע עד שיפריש תרו"מ. אולם הרמב"ם הרי פסק שבהמה אוכלת בחצר אפילו בדבר שנגמרה מלאכתו, וא"כ עולה מחיבור הדברים שיש לחלק בין אדם לבהמה, אדם אסור לאכול בחצר אלא אם לא צירף, אבל מותר להאכיל בהמה עראי אפילו אחר גמר מלאכה. וא"כ מותר להאכיל קלמנטינה שגדלה בחצר לבהמה ואי"צ לפרוט לה כל פלח בפ"ע. ג. עוד נראה שדין גרגור ברימון או פריטת האשכול אינו שייך במקרה זה לסוברים שלא כרמב"ם. כתב בתוס' רעק"א עה"מ (מעשרות פ"ג מ"ח) העוסקת בצירוף בפרי עץ העומד בחצר, בשם תוס' בב"מ (פח ע"א ד"ה בעל הבית) שדוקא כאשר בעה"ב אינו רוצה ללקוט יותר נחשב צירוף כגמר מלאכה, אבל אם רצה ללקוט יותר אינו גמר מלאכה ואף הוא מותר לאכול עראי. וא"כ כש"כ לגבי בהמתו שמותר להאכילה אכילת קבע מדבר שלא נגמרה מלאכתו. וכ"כ הריטב"א (ב"מ פז ע"ב): "ותירצו (=תוס') דלר' יוחנן אפי' בדבר שנגמרה מלאכתו אין מקח קובע אלא כשאוכל שתים שתים משא"כ בבעה"ב דאפי' שתים שתים לא הוגמרה מלאכה דבעה"ב עיניו בתאנתו ואין זה גמר מלאכה לגביה עד שתתלקט כל התאנה, אבל לגבי לוקח שעיניו במקחו שתים שתים הוו גמר מלאכה"... וכ"כ הרשב"א בסוף תשובתו (ח"א סי' שסא). ד. עוד יש לחלק בין אכילת בהמה לאכילת אדם. אדם במה שמכניס לפיו באכילה אחת נחשב עראי וצירוף כמה פירות או כמה חלקי פרי הגדולים מכדי אכילה אחת נחשב כצירוף וכגמר מלאכה שאחריו אין לאכול אפילו אכילת עראי. אבל לגבי בהמה נראה שכל מה ששמים לפניה בהאבסה אחת נחשב כאכילה, וע"כ אין להבדיל בין אכילת קבע בבהמה לאכילת עראי. (אמנם הרמב"ם [פ"ג ה"כ] חילק בין אכילת קבע לאכילת עראי בבהמה, אולם אף הרע"ב שבדר"כ נאמן לשיטת הרמב"ם חולק עליו, כמו שהבאנו לעיל, וכותב שבהמה אוכלת אף אכילת קבע. ולרמב"ם נראה שאע"פ שמצרף או נותן פרי בעל פלחים נחשב עדיין עראי אצל בהמה). ה. דין זה שאין לחלק בין אכילת עראי לקבע בבהמה נלמד מהאמור במסכת פסחים (ט ע"א): "דאמר רבי אושעיא: מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה, כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר". ופרש רש"י: "כדי שתהא בהמתו אוכלת – ואפילו קבע, דכל זמן שאין שם גורנו של טבל עליו – אינו אוסר באכילת עראי, וכל אכילת בהמה לא גזרו עלה משום אכילת קבע, דתנן במסכת פאה (פ"א מ"ו): מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן המעשרות עד שימרח, אבל למאכל אדם, נהי דלא טביל מדאורייתא – מיהו אפילו קודם מירוח אסרו לאכול קבע בכולי גמרא". וכן ברש"י בנדה (טו ע"ב) כתב: "אבל מאכל בהמה קבע שלה עראי חשיב לה". ולכן כשם שלאדם מותר לאכול עראי היינו ללא צירוף כש"כ שמותר להאכיל בהמה. וכרש"י כתבו תוס' בע"ז (מא ע"ב ד"ה ומכניסה במוץ) והרשב"א (ברכות לא ע"א). וכן הכפתור ופרח (פכ"ז ופל"ג). ו. עולה מדברינו ששיטת הרמב"ם מיוחדת בכך שמחלק בין אכילת עראי לאכילת קבע בבהמה בדבר שנגמרה מלאכתו – אולם הוא מתיר להאכיל עראי לבהמה אפילו בדבר שנגמרה מלאכתו בתוך הבית וא"כ כש"כ לגבי חצר (הקובעת מדרבנן עי' ב"מ פח). ולפי הרמב"ם אין כאן שאלת הנאת כילוי בהאכלת טבל לבהמה. וכן פסק השו"ע. ואף לפי הרמב"ם מסתבר שגדרי צירוף להחשב 'קבע' שייכים לאדם ולא לבהמה. לשיטת ראשונים אחרים אין בבהמה כלל אכילת עראי אלא אף אכילת קבע נחשבת אצל בהמה עראי, ולשיטת ראשונים רבים דין צירוף הוא דוקא שלא בבעל העץ, אבל בעל העץ כאשר בכוונתו לקטוף עוד ועוד הצירוף אינו גמר מלאכה ומותר לאכול בחצר. ולשיטתם, ק"ו אצל בהמה שהאכלתה אינה נחשבת לגמר מלאכה וע"כ מותר להאכילה בחצר. ונותר יחידי הראב"ד (לפ"ג ה"כ, הו"ד ע"י הרב עמיחי במאמרו), המסתפק אם בהמה אוכלת לאחר קביעות למעשר (=חצר) בדבר שלא נגמרה מלאכתו. ולכן להלכה נלענ"ד שמותר להאכיל לבהמה מעץ העומד בחצר אפילו אם החצר קובעת למעשרות.