חבל נחלתו ד נב
סימן נב- תביעת פיצוי על מקח טעות שהסתבך
שאלה
בעת בנית בית, קנה בעל הבית מרצפות מחברת אספקה של חומרי בניה. קבלן הבנין העסיק פועל-רצף שריצף במרצפות אלו שני חדרים. לאחר גמר הריצוף הסב בעל הבית הנבנה את תשומת לב הקבלן שהמרצפות אינן שוות בחזותן החיצונית זו לזו, ומעורב בתוך סוג המרצפות שהוזמן סוג מרצפות שלא הוזמן. הקבלן השיב שהוא חושב שלאחר ניקוי הרצפה יתברר שאלה אותן מרצפות שהוזמנו ורק הלכלוך גורם למחשבה זו.
כחמישה חודשים לאחר הריצוף נכנסה המשפחה לדירה, לאחר הניקוי נראה בבירור כי הרצפה מורכבת משני סוגי מרצפות ומכערות את הרצפה.
בעל הבית אינו מעוניין עתה להחליף את המרצפות מהסוג שלא הזמין.
האם ניתן לתבוע את החברה המספקת או את הקבלן או את הרצף על הקלקול בריצוף ועל עוגמת הנפש של בעל הבית?
תשובה
א. פסק השו"ע (חו"מ סי' רלב ס"ג): "המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלים, ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח, מחזירו אפי' לאחר כמה שנים, שזה מקח טעות הוא, והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום. אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום, ה"ז מחל ואינו יכול להחזיר".
וע"כ מעיקר הדין, אם מקח הטעות היה מתגלה לפני הריצוף, היתה החברה לחומרי בנין צריכה לקחת את המרצפות שסופקו בטעות ולספק מרצפות מהדגם שהוזמן או להחזיר את הדמים עליהן. אולם דברים אלו אינם מדוייקים. המוכר סיפק את כל המרצפות יחדיו, וא"כ כל המקח בטל (כמבו' ע"י הרדב"ז בשו"ת ח"ד סי' קלו). וא"כ או שיחזיר את כל המרצפות ויקבל כספו בחזרה או שיקבל מרצפות שהזמין. (ונראה שאם היו מרגישים בקלקול לפני הריצוף אף המוכר היה מסכים שלא יבטל המקח כולו אלא רק יחזירו את שאינן מתאימות ויצרפו את המתאימות).
ב. ונראה שלא ניתן לשלם רק עבור המרצפות הרצויות ולהפחית את מחיר שאינן רצויות. כך פסק השו"ע שם בסעיף ד: "אין מחשבין פחת המום, אפילו מכר לו כלי שוה עשרה דינרים ונמצא בו מום המפחיתו מדמיו איסר, מחזיר את הכלי ואינו יכול לומר לו: הילך איסר פחת המום, שהלוקח אומר: בחפץ שלם אני רוצה. וכן אם רוצה הלוקח ליקח פחת המום, הרשות ביד המוכר לומר: או קח אותו כמו שהוא או תקח מעותיך והחזֵיר לי מקחי".
היינו שני הצדדים אינם יכולים לכפות זא"ז: המוכר את הקונה לקחת את מקח הטעות בפחות, וכן הקונה אינו יכול לכוף את המוכר לקחת את מקחו בטעות ושלא להחזיר את המקח. ונראה שאע"פ שדברי השו"ע הם במקח טעות בגלל מום, ה"ה במקח טעות בגלל שאינו לפי הקביעה ביניהם.
ג. אלא שבמקרה הנוכחי הקונה השתמש כבר במרצפות וקבען בביתו. וא"כ עולה השאלה האם זהו תחילת שימוש ונחשב כמחילה או לאו. ונראה שכיון שהרצף לא הודיעו והוא לא ידע מהמום במקח ממילא לא מחל, ואין לראות זאת כתחילת שימוש ומחילה.
אולם עולה השאלה מי ישלם את כל מחיר ההחלפה, הרי צריך לעקור את המרצפות שאינן מתאימות ולרצף במרצפות מתאימות. וק"ו לפי מה שאמרנו לעיל שמצד ביטול המקח צריך להסיר את כל המרצפות. ומרצפות שנעקרו ממקומן אינן שוות מאומה.
ונראה שבכל מקרה לא מוטל על המוכר לשלם את מחיר ההחלפה שהרי בזה הוא גרמא בלבד. ונעיין להלן האם יכול לתבוע את הקבלן שהוא ופועליו היו צריכים להרגיש בטעות.
ד. נראה לענ"ד שבתנאים הנוכחיים רק אם ברצון הקונה לבטל את המקח כולו, היינו עקירת המרצפות כולן והחזרתן למוכר ניתן לכפות על ביטול מקח. ואז הקונה יהא נפסד מצד הוצאות ההחלפה.
וחשבתי בתור סברא, אף שיש לחלק בין המקרים, לדמות זאת לתקנת מריש. במריש הגזול, לטובת הגזלן כדי שיוכל לחזור בתשובה, תקנו לו שלא יקעקע את כל הבית שבנה עם המריש הגזול, אלא ישיב את מחיר המריש בלבד. אף כאן אם היה רצון לביטול מקח, ומכיון שהמרצפות כבר נבנו בבנין, אולי ניתן להחליף את המרצפות שאינן מתאימות ולחייב במחירן את המוכר ולא לעקור את כל המרצפות. אולם אף במקרה זה לא ניתן לחייב את המוכר במחיר ההחלפה גופה.
וכיון שבמקרה הנוכחי אין הקונה רוצה לפרק את רצפתו ולתקנה – הרי הוא מוחל ומקבל על עצמו את השימוש בסחורה הפגומה שקיבל.
ה. לגבי אחריות הקבלן, נראה שזוהי רשלנות מצידו. והקונה יכול לכוף אותו להחליף את המרצפות שאינן מתאימות. אולם אם הקונה אינו מעוניין להחליף את המרצפות הוא אינו יכול לתבוע פיצוי על עוגמת נפש.
ו. לא מצאנו פיצויי עוגמת נפש אלא כקנס וכמנהג לקנוס. ומה שמצאנו בחבלות צער ובושת היינו, דוקא בנזקי גופו אבל לא בנזקי ממונו.
ולגבי קנס מצאנו במבטלי שידוכין שקנסו זא"ז משום בושתם (עי' שו"ע אה"ע סי' נ בית שמואל ס"ק יד), או בבבא בתרא (צג ע"ב): "המוליך חטין לטחון ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן, קמח לנחתום ואפאו פת ניפולין, בהמה לטבח וניבלה - חייב, מפני שהוא כנושא שכר; רשב"ג אומר: נותן לו דמי בושתו ודמי בושת אורחיו. וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: מנהג גדול היה בירושלים, המוסר סעודה לחברו וקלקלה - נותן לו דמי בשתו ודמי בושת אורחיו".
ופרש רשב"ם: "דמי בשתו - שזימן אורחים ואין לו מה יאכילם וכל שכן יציאה דחסריה ממונא ומיהו לית הלכתא אלא כרבנן דפטרי מבשת דגרמא הוא.". וכן הריטב"א (על אתר) כתב שאין זה מדינא דגרמי אלא תקנה ומשום קנס. ואף הוא כתב שאין הלכה כרשב"ג.
ז. נראה ע"כ שכל התביעה מצטמצמת במקרה זה לכך שהקבלן התרשל בעבודתו ואין היא עפ"י הזמנת בעה"ב. והדין במקרה זה כאמור בבבא קמא (דף צג ע"ב במשנה): "צבעו כאור, אם השבח יתר על היציאה - נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח - נותן לו את השבח".
וכן פסק בשו"ע (חו"מ סי' שו ס"ג): "נתן צמר לצבע והקדיחו יורה, נותן לו דמי צמרו. צבעו כעור, או נתנו לו לצבעו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום, נתן עצים לחרש לעשות מהם כסא נאה ועשה כסא רע או ספסל, אם השבח יתר על ההוצאה, נותן בעל הכלי את ההוצאה; ואם ההוצאה יתירה על השבח, נותן לו את השבח בלבד".
ח. לגבי דרך החישוב של השכר אותו מקבל הקבלן כתב הש"ך (חו"מ סי' שו ס"ק ה): "העולה מזה נתן לאומן לצבוע אדום וצבעו שחור, אם השבח יותר מן ההוצאה נותן לו ההוצאה דהיינו דמי עצים וסמנין ושכר טרחו כשאר שכיר יום ולא שכרו משלם שפסק עמו בקבלנות ואין מנכה לו מן ההוצאה השבח שהיה ראוי להשביח יותר, אך משכירותו שפסק עמו מנכה לו, ואם השביח עכשיו כפי מה שהיה ראוי להשביח צריך לשלם לו כל שכירותו שפסק לו אף שהוא יותר מן ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח אינו משלם לו אלא שעור שבח".
וכאן צריך לחסר משכר עבודתו של הקבלן את שווי העבודה של ריצוף שני חדרים אלה ולהעמידו על המינימום. היינו, אם הקבלן קיבל עבור ריצוף כל חדר אלף שקל, ולו זה עולה חמש מאות שקל יפחיתו לו משכרו על כל חדר חמש מאות שקל.