חבל נחלתו ד מה
סימן מה- האם מצוה לבנות את ארון הברית
א. הרמב"ם הן בספר המצוות והן בהל' בית הבחירה לא התייחס לשאלה האם מצוה לדורות לבנות ארון הברית. אלא בספר המצוות (מ"ע כ) כתב: "והמצוה העשרים היא שצונו לבנות בית עבודה. בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו יהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה כמו שיתבאר, והוא אמרו יתעלה (ר"פ תרומה) ועשו לי מקדש. וכבר בארנו (ריש שרש יב) שזה הכלל הוא כולל חלקים ושהמנורה והשלחן והמזבח וזולתם כלם הם מחלקי המקדש והכל ייקרא מקדש וכבר ייחד הציווי בכל חלק וחלק".
וא"כ, אע"פ שמנה את בניית המנורה השולחן והמזבחות כחלק ממצות בניית המשכן, לא הזכיר את מצות בניית הארון.
ובהלכות בית הבחירה (פ"ד ה"א) כתב הרמב"ם: "אבן היתה בקדש הקדשים במערבו שעליה היה הארון מונח, ולפניו צנצנת המן ומטה אהרן, ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות ויאשיהו המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה שנאמר ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים ליי' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דויד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את י"י אלהיכם וגו', ונגנז עמו מטה אהרן והצנצנת ושמן המשחה וכל אלו לא חזרו בבית שני, ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקדש, ולא היו נשאלין בהן שנאמר עד עמוד כהן לאורים ותומים, ולא היו עושין אותן אלא להשלים שמנה בגדים לכהן גדול כדי שלא יהא מחוסר בגדים". נראה מדבריו שבניגוד לשאר כלים שמצוה לדורות להכינם בעת בניית המקדש – ארון הברית אין מצוה לבנות, אלא הוא עתיד לחזור כיתר הדברים שלא נהגו בבית שני: שמן המשחה ואו"ת ועוד.
וכן בספר החינוך (מצוה צה) הלך בעקבות הרמב"ם ולא הזכיר את בניית הארון. וז"ל: "לבנות בית לשם ה', כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנותינו אליו, ושם תהיה העליה לרגל וקיבוץ כל ישראל בכל שנה, שנאמר [שמות כ"ה, ח'] ועשו לי מקדש. וזאת המצוה כוללת עמה הכלים הצריכים בבית אל העבודה, כגון המנורה והשלחן והמזבח וכל שאר הכלים כולם".
ב. יש להדגיש שאין הרמב"ם סובר שהארון היה ונגנז ואיננו, שהרי הזכיר כמצוות לדורות לשאתו בכתף (עשין לד), ושלא להוציא את בדי הארון ממנו (ל"ת פו). וכן בספר החינוך (מצוה צו): "ומבואר הוא שמצוה זו בכלל מצוות הנוהגות לדורות היא, שאין פירוש נוהגות לדורות שלא יפסק מישראל מעשה אותה מצוה לעולם בשום זמן, אלא כן הוא הענין, כל מצוה שלא נצטוינו עליה לעשותה רק בזמן ידוע ולא יותר, כגון מה שכתוב [שמות י"ט, ט"ו] היו נכונים לשלשת ימים, וכמו כן אזהרה דסיני [שם ל"ד, ג'] גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא וכל כיוצא בזה, שלא היתה הצוואה אלא לשעה בלבד, אלו יקראו מצוות שאינן נוהגות לדורות, אבל כל מצוה שלא נצטוינו עליה לזמן ידוע, אף על פי שיש לה הפסק בזמן מן הזמנים מצד גלותינו או בסבת דבר אחר, כגון עכשיו בעוונותינו שאין לנו ארון, מצוה הנוהגת לדורות נקראת, לפי שכל זמן שיהיה לנו ארון חייבין אנו לבל נסיר בדיו ממנו, כדי שיוציאוהו בהם הלויים, אם נצטרך להביאו ממקום למקום בסיבת מלחמה או מאי זה סיבה שתבוא".
אמנם הן הרמב"ם והן בעל ספר החינוך לא בארו מדוע עשיית ארון אינה מצוה לדורות אלא רק שימושיו.
ג. הרמב"ן חולק על הרמב"ם. בהשגות הרמב"ן לספר המצוות (מ"ע לג) כתב: "כתב הרב והמצוה שלשים ושלש שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים לגדולה וכבוד ואז יעבדו במקדש והוא אמרו ית' ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת ושאר דבריו בזה. והנה זו עם פשיטותה בכתוב ואריכות התורה בביאורה לא ראיתי לבעל ההלכות שימנה אותה אבל מנה בלאוין (אות סח) מחוסר בגדים ששימש. ודעתו זאת לומר דכיון דאין בלבישת בגדים שלא בשעת העבודה שום מצוה אינו אלא הכשר העבודה שאם עבד בפחות מהן או ביותר תפסל עבודתו. והנה הוא חלק ממצות העבודה אם עבד בהן. ואם היינו מונין זה מצוה היה ראוי שתמנה מצות בגדי לבן ביום הכיפורים מצוה אחרת. כמות זה כן מות זה. וכן ראוי למנות בגדי כהן גדול מצוה ובגדי כהן הדיוט מצוה שנית. אבל כולן חלקים מחלקי העבודה המצווה ממנו ית' בימים הנאמרים בהן וכבר נתבאר (שרש יב) שאין מונים חלקי המצות. ולכן לא נמנה אנחנו עשיית השלחן והמנורה והמזבח מצוה מפני שנצטוינו לשום לחם לפני י"י תמיד וצוה אותנו בהכשר העבודה הזאת שהיא לשום אותו בשלחן מתואר כן ושיסודר עליו בענין כן וצונו יתברך בהדלקת הנר לפניו וסדר לנו שתהיה ההדלקה הזו במנורת זהב משקלה ועניינה כן וכן, והנה הם תשמישי קדושה. ולא הוכשר בעיני הטעם שכתב בו הרב שאמר (מ' כ) שהם חלק מחלקי המקדש. לפי שאין הכלים חלק מן הבית אבל הם שתים מצות ואינן מעכבות זו את זו ומקריבין בבית אף על פי שאין בו כלים אלו".
היינו הרמב"ן מקבל את דרכו של בה"ג שאין למנות מצות עשיית בגדים משום שהן הכשר מצוה ולא מצוה בפני עצמה. ומאותו טעם לדעתו אין למנות עשיית כלים בתוך בניין המקדש משום שאינן חלקים מהמקדש אלא הכשר עבודות של לחם הפנים והדלקת המנורה והקרבת הקרבנות.
אולם דוקא מטעם זה יש למנות עשיית ארון. מפני שהוא איננו הכשר מצוה אלא מצוה בפנ"ע לעשיית ארון שבו יונחו הלוחות. כך כותב הרמב"ן: "ולכן אצלי עשיית הארון והכפורת לשום שם העדות תמנה מצוה בפני עצמה. ואל תחשוב לומר שלא תמנה שלא נצטוינו לדורות ולא נעשה אלא ללוחות הברית, ובבית שני שלא היה ארון שנגנז מהם (יומא נג ב, וש"נ, ביה"ב רפ"ד) או כדברי האומר (יומא שם) שגלה לבבל לא עשו ארון אחר. שהרי כבר מנה הרב (מ"ע לד) משאו על הכתף מצוה, לפי שהמצוה ההיא קיימת לנו לדורות, והארון עם לוחות הברית קיים לנו לעולם ומצות נשיאותו בלויים או בכהנים אינו נגדר בזמן אלא כל זמן שימצא אנו מצווין לנשאו בכתף, ועוד הוא עתיד ליגלות אמן במהרה בימינו יהיה במהרה, והנה היא מצוה מכלל המצות הקיימות לדורות. וכמו שמנה הרב משא הארון כן באמת תמנה עשייתו מצוה מכלל מצות עשה לפי שהיותו מצוה קיימת לנו. ועוד שאם נעלה על דעתינו חס ושלום שיאבד או שישבר מצוה לעשותו כמדה הראשונה לשום שם לוחות העדות כי בכך נצטוינו. והנה מכל מקום היא מצוה מיוחדת בפני עצמה אינה הכשר מצוה אחרת כמנורה והמזבחות והשלחן". ובהשגות הרמב"ן לספר המצוות (שכחת הלאוין ד"ה ואתה אם) כתב להוסיף על מניין הרמב"ם: "ועשיית ארון וכפורת" (כמ"ש בע' לג).
ד. וכן הרשב"ץ בפי' "זהר הרקיע" על אזהרות ר"ש אבן גבירול כתב: "ולפי טעם זה (שאין עשיית הכלים מחלקי בניית המקדש אלא הכשר מצוה לעבודות המקדש) הוא מכניס הרמב"ן ז"ל במנין לעשות ארון וכפורת לשום שם העדות ותחשב מצוה זו מצוה לדורות אע"פ שלא עשו אחר לפי שכל זמן היא מוטלת עלינו מצוה זו, ואלו נשבר הארון היה מוטל עלינו לעשות אחר כמדתו לשום בו העדות. ובבית שני שלא היה שם ארון לא מפני העדר מצוה זו לא עשאוהו אלא מפני היותו גנוז ויגלה במהרה בימינו לימות המשיח". מתבאר מדבריו כי המצוה קימת לדורות, ואם יבנה עתה ביהמ"ק ולא יתגלה לנו הארון מוטלת עלינו מצות לעשות ארון. ולא כמו הרמב"ם שלפי דעתו הארון היה מצות שעה ומשמש לדורות כשיתגלה במהרה בימינו. ומביא סיוע לשיטת הרמב"ן ממנחות.
ה. במנחת חינוך (צה, ח-ט) מתרץ במעט את שיטת הרמב"ם באומרו שאי"צ בארון ללא לוחות והוא אינו מעכב את הבית, וע"כ מאז שגנז יאשיהו את הארון לא היה צריך לארון. אולם המנ"ח מצטרף לדעת הרמב"ן שזו מצוה לדורות, ובימי עלי שנשבה הארון ושאול חטף את הלוחות מיד פלישתים היו צריכים לעשות ארון כדי לשים בו את הלוחות, במקום הארון שבשבי. וע"כ הוא מבאר את מידות הארון והלכותיו בהמשך הביאור למצוה צה.
במגילת אסתר (מצ' לג) עונה על השגת הרמב"ן שמצות עשיית הארון אינה נוהגת לדורות משום שאותו שעשה בצלאל הוא קיים לעולם. ואין להוכיח מנשיאתו שנמנתה לדורות כי יש מצוה נוספת לעשייתו בשנית. ודוחה בתוך דבריו את ראיית זהר הרקיע ממנחות שעשיית ארון מצוה לדורות.
ו. בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' תנד אות' ה, ו) כורך את שתיקת הרמב"ם מעשיית ארון לשתיקתו ממצות ישוב א"י.
"ואמנם טעם הרמב"ם נ"ל דהנה במצוה ל"ג כתב הרמב"ן שלדעתו ימנה עשיית ארון וכפורת מצוה בפ"ע והמגלת אסתר כתב מפני שארון נגנז ולעתיד לבוא יתגלה ולעולם לא יצטרך לעשות אחר. ואין דבריו נכונים בעיני שהרי הרמב"ם מנה מצות החרם תחרימם דז' אומות ול"ת דלא תחי' כל נשמה. וכתב דאף שכבר אבד זכרם חשיב נוהגת לדורות משום שאלו היה בעולם היינו מצווין להחרימם. וכ"ש שמטעם זה ימנה עשיית ארון וכפורת משום שאלו היה נאבד היינו מצווין לעשות אחר.
אך התירוץ הנכון מ"ש בס' מעיין החכמה סי' ע"ד משום שעיקר תכלית ביהמ"ק לצורך ארון וכפורת כדכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וכבר אמרו מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים. ולסבת זה ארון תשעה וכפורת טפח וכתיב ונועדתי לך וגו'. ועוד הביא פסוקים מדברי קבלה המורים שתכלית ביהמ"ק לצורך ארון וכפורת ע"כ אין למנותם לשתי מצוות. ומנה ביהמ"ק שהיא מצוה לעצמה והוא לצורך ארון וכפורת ע"ש דבריו כי נעמו. וזה עצמו נ"ל הטעם בענין ישיבת א"י דמצוות החרם תחרימם היא כדי שאנחנו נשב בארץ שהרי יהושע שלח פרגמטוטין מי שרוצה לפנות יפנה הגרגשי עמד ופנה ולא עשה לו כלום ע"כ לא נמנה החרם תחרימם וישיבת א"י לשתים. ומנה רק מצוות החרם תחרימם. והרמב"ן לטעמי' שמנה עשיית ארון וכפורת [הגם שבמנין ששכח הרמב"ם לא מנה. היינו דלא ברירא לי' אולי הוא בכלל משכן] ע"כ מנה גם ישיבת א"י וזה פשוט". (ועי' שם סי' תנז, ונדפסה שנית בחו"מ סי' צה, תשובה מבן האב"נ – השם משמואל, שמחזקת תשובת אביו). ועי' עוד בדברי הגרי"פ פרלא בספר המצוות לרס"ג (ח"ג פר' נב).