חבל נחלתו ג סט

<< · חבל נחלתו · ג · סט · >>

סימן סט- הריגת בנים בחטאי אבות

שאלה

האם יש מקרי ענישה בתורה בהם בנים נהרגים בידי אדם על חטאי אבותם?

תשובה

א

מקרא מפורש בתורה שאין להעניש בנים בחטאי אבותם: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו" (דברים כ"ד ט"ז).

וכן הספרי (דברים פיסקא ר"פ): "איש בחטאו יומתו, אבות מתים בעוון עצמם ובנים מתים בעוון עצמם".

בסנהדרין (כ"ז ע"ב) נלמדו מפסוק זה פסול עדות קרובים, ולימודים נוספים. ז"ל הגמרא:

"מנהני מילי? — דתנו רבנן: לא יומתו אבות על בנים, מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא ימותו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות — הרי כבר נאמר איש בחטאו יומתו. אלא, לא יומתו אבות על בנים — בעדות בנים, ובנים לא יומתו על אבות — בעדות אבות. ובנים בעון אבות לא? והכתיב: פוקד עון אבות על בנים! — התם כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן. כדתניא: ואף בעונות אבותם אתם ימקו (ויקרא כ"ו) כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. אתה אומר כשאוחזין, או אינו אלא כשאין אוחזין? כשהוא אומר איש בחטאו יומתו — הרי כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן. ולא? והכתיב: (ויקרא כ"ו) וכשלו איש באחיו — איש בעוון אחיו, מלמד שכולן ערבים זה בזה! — התם שהיה בידם למחות ולא מיחו".

למדנו שבצד הלימוד על פסול עדות קרובים, לומדים שבנים נענשים משמים על עוון אבות כאשר אוחזים בחטאי אבותם. וכן כאשר היה בידי אחרים למחות ולא מיחו הם נענשים משמים.

ב

אולם רש"י (דברים כ"ד ט"ז) כתב: "לא יומתו אבות על בנים — בעדות בנים. ואם תאמר בעוון בנים, כבר נאמר איש בחטאו יומתו, אבל מי שאינו איש מת בעון אביו, הקטנים מתים בעוון אבותם בידי שמים". היינו, קטנים שעדיין אינם 'איש' מתים בעוון אבותם. אולם גם לרש"י משמעותו בידי שמים ולא בידי אדם.

וכ"כ הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ו ה"א) "והרי אני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים, בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים ועושה החוטא חטא שעושה מדעתו וברצונו כמו שהודענו ראוי להפרע ממנו והקב"ה יודע איך יפרע, יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעולם הזה בגופו או בממונו או בבניו הקטנים שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצות כקניינו הן וכתיב איש בחטאו ימות עד שיעשה איש, ויש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו לעולם הבא ואין לעובר עליו שום נזק בעולם הזה, ויש חטא שנפרעין ממנו בעולם הזה ולעולם הבא".

וכך הכתוב מתאר את אמציה מלך יהודה: "ויהי כאשר חזקה הממלכה בידו ויך את עבדיו המכים את המלך אביו. ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות כי אם איש בחטאו יומת" (מלכים ב י"ד ה'-ו').

ואף הרשב"ם כותב זאת בפירושו: "ובנים לא יומתו על אבות — בבית דין. כדכת' ואת בני המכים לא המית ככתוב (וגו') לא יומתו וגו'. אבל הקב"ה פוקד עון אבות על בנים, כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, וכדכת' אבות יאכלו בוסר ושיני (ה)בנים תקהינה, לאבד נחלת אבות. אבל לא על ידי בית דין" (דברים כ"ד ט"ז).

וכן הרמב"ן במשפט החרם כתב בתוך דבריו: "שאעפ"כ אין מקרא זה יוצא מידי פשוטו, דכתיב אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי משמש הוא הכתוב לזה ולזה, בוא וראה שהרי רז"ל דרשו לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים ובנים לא יומתו על אבות בעדות אבות, ולא תחשוב שזו אסמכתא אלא עיקר הגמ' הוא, ומכאן יצא לקרובים שהם פסולים לעדות מן התורה (סנהדרין כ"ז ב'), ואעפ"כ אין מקרא יוצא (נ"א אין בנו כח להוציא מקרא) מידי פשוטו, דכתיב ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות (מ"ב י"ד) הא למדנו שכמה פנים של אמת לתורה". (וכ"כ הרמב"ן בשורש השני בספר המצוות, והרשב"א בח"א אלף קפ"ה, ובמיוחסות לרמב"ן: קי"א, קכ"ה, רפ"ח).

היינו אע"פ שהפסוק נלמד לפסול עדות קרובים אין מקרא יוצא מידי פשוטו ולומדים ממנו אף לאיסור הריגת בנים בחטאי אבותם.

ג

עפ"י הדברים קשים דברי הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים פ"ד ה"ו): "והיאך דין עיר הנדחת, בזמן שתהיה ראויה להעשות עיר הנדחת, בית דין הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לעבודת כוכבים. נמצאו כל העובדים מיעוטה סוקלין אותן ושאר העיר ניצול, נמצאו רובה מעלין אותן לבית דין הגדול וגומרין שם דינם והורגין כל אלו שעבדו בסייף, ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כולה, ואם נמצאו העובדים רובה מכים את כל הטף ונשים של עובדים לפי חרב".

עולה עפ"י הרמב"ם שלפחות בעבירה אחת — עיר הנידחת, מכים אף טף ונשים של עובדי הע"ז אע"פ שהם לא חטאו.

האור שמח על הל' עבודת כוכבים העיר לעיין במורה נבוכים (חלק ראשון פרק נ"ד) שם הסביר הרמב"ם את הצד המוסרי בכך: "ודע כי אמרו פוקד עון אבות על בנים אמנם זה בחטא של עבודה זרה לבד לא בחטא אחר, והראיה על זה אמרו בעשרת הדברות על שלשים ועל רבעים לשונאי, ולא יקרא שונא אלא עובד עבודה זרה לבד (כמו שפירש ז"ל בפרק ל"ו מזה) כמו שאמר כל תועבת ה' אשר שנא, ואמנם הספיק לו רבעים, כי תכלית מה שאפשר לו לאדם לראות מזרעו הוא דור רביעי, וכשיהרגו אנשי מדינה עובד עבודה זרה יהרגו הזקן ההוא העובד ובנו ובן בנו ובן בן בנו שהוא הולד הרביעי, ובאלו ספר שמכלל מצותיו יתעלה מכלל פעולותיו בלא ספק שיהרג זרע עובדי עבודה זרה אע"פ שהם קטנים בחטא אבותם ואבות אבותם, וזאת המצוה מצאנוה נמשכת בתורה בכל מקום, כמו שצוה בעיר הנדחת החרם אותה ואת כל אשר בה, כל זה למחות הרושם ההוא המביא להפסד הגדול כמו שבארנו".

ד

המגדל עוז על הרמב"ם כתב: "וכבר תמה ר"מ הלוי מטוליטולא (אגרות סי' י"ב) למה העניש הנשים והקטנים שאינן בני חיוב. והשיבו חכמי לוניל ז"ל (שם סי' כ"ז) בראיה דגרס בספרי (ספרי זוטא הו' בילק"ש פ' ראה) הכה תכה את יושבי העיר מכאן אמרו חכמים אין מקיימין את הטפלים כלל, שהורגין אותן דדריש את ריבויא, ועוד דבכריתות (צ"ל דבבריתא והיא תוספתא דסנהדרין פי"ד ה"א) פלוגתא דר' אליעזר ור' עקיבא דר' אליעזר סבר קטנים בני רשעי ישראל נהרגין, ר' עקיבא סבר אין נהרגין. ופסק כר' אליעזר משום דסתם ספרי ר' שמעון (סנה' פ"ו ע"א) וקאי כר' אליעזר, ועוד דאיכא למילף מעדת קרח ואנשי יבש גלעד שנהרגו הנשים והטף אע"פ שהן לא חטאו נענשו בעבור הגדולים משני טעמים, חדא שהם סבה וגורמין לישיבת הגדולים ועוד לרדות הגדולים בהריגתן שהן חביבין עליהן".

הכס"מ בהל' ע"ז לאחר שהביא את דברי המגדל עוז סיים: "וקצת דברים אלו אינן נ"ל".

ה

הפרי חדש (הו"ד בספר הליקוטים על הרמב"ם בהוצ' שבתי פרנקל) חולק על הכתוב ברמב"ם וטוען שטעות סופר היא ורק אם הודחה כולה ואף הם בתוכה — נהרגים בתוכה. לגבי הנשים הוא מוכיח שמעדת קרח אין ללמוד כיון ששם הן היו שותפות לחטא וכן מיבש גלעד אין ללמוד משום שהיה זה משום מגדר מלתא, ומעכן אין ללמוד שהרי מבואר בגמרא בסנהדרין שהם ראו במיתתו אבל לא נהרגו עמו. וחולק אף לגבי קטנים. ומסיים שאף המביאים ראיה מביאתם לחיי העוה"ב של קטני רשעי ישראל, צריך לחלק בין עונשי שמים לעונשי אדם, ומצינו שמדיני שמים עונשים אף בדברים שאין עונשים בידי אדם. וע"כ אין שום מציאות לענישת קטנים במיתה בעוון אביהם.

הרמב"ן (דברים י"ג ט"ז) אף הוא מביא את התוספתא ומחלוקתה בדין קטנים. וז"ל:

"החרם אתה ואת כל אשר בה — אותה, הם אנשים הנדחים, ואת כל אשר בה, הנשים הנגררות אחר האנשים. אבל הטף שהם קטנים בזכרים ובנקבות אין ממיתין אותן, וכן אמרו בספרי, חנן אומר לא יומתו אבות על בנים וגו', בעיר הנדחת הכתוב מדבר. אבל בתוספתא של מסכת סנהדרין (פי"ד ה"א) נחלקו בה, קטני בני אנשי עיר הנדחת שהודחו עמה אין נהרגין, רבי אליעזר אומר נהרגין. אמר לו רבי עקיבא מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך והרבך (פסוק יח), אם לרחם על הגדולים הרי כבר נאמר החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה, ומה אני מקיים ורחמך והרבך אלו קטנים שבתוכה וכו'".

עולה עפ"י הרמב"ן שהוא חלוק בהסתמכות על התוספתא על הנחת הפר"ח לגבי נשים וללא חולק, ואף לגבי קטנים הוא מביא מחלוקת בתוספתא שי"א שנהרגים.

ו

הראי"ה קוק בשו"ת דעת כהן (סי' קצ"ג) ברר דיני ענישת אחרים שלא חטאו בגלל אלו שחטאו. ובתחילה מסיק עפ"י הפסוק "לא יומתו" שאין לחכמים אפי' למיגדר מילתא לענוש את שאינם חייבים וזאת עפ"י יסודו של הט"ז (חו"מ סי' ב' ויו"ד סי' קט"ז) שבדבר המפורש בתורה אין לחכמים לתקן ולעבור על ד"ת. והביא ראיה לכך מעכן שעפ"י הבבלי בסנהדרין בניו לא נהרגו, אלא אך ראו במיתתו. (אמנם לפי פדר"א פרק ל"ח נהרגו אף בניו). ואף למלך אסור משום מגדר מילתא להרוג מי שלא חטא — "שהרי אמציה מלך הי' ומלך יש לו רשות לדון בודאי שלא כדין תורה, כמש"כ הרמב"ם בפ"ג מה' מלכים הלכה י', וכאן הי' ודאי למגדר מילתא, לעשות משפט בשולחים יד במלך אביו, א"כ הי' יכול לענוש אותם יותר משורת דין תורה, אבל כ"ז הוא דוקא להחמיר על העבריינים עצמם, אבל בני המכים, לא המית, ומפני שמפורש בתורה כלל גדול שלא יומתו אבות על בנים, ומפני שהוא מפורש בתורה, ולא אתי ממשמעות לבד". אולם הרב זצ"ל מסייג את חידושו שכ"ז אם אין חילול ה' בפרהסיא בדבר, וזאת עפ"י סוגיית הגבעונים שם נהרגו אף אותם שאינם חוטאים עפ"י הוראת נביא. ומוכיח שאף לנביא אין כח יותר מבי"ד לעקור פסוק המפורש אלא למגדר מילתא במקום חילול ה' בפרהסיא. ז"ל: "ולפמש"כ אשכחנא פתרי לשתי הדעות, שבכל העבירות שיש צורך שעה לענוש אי אפשר גם למיגדר מילתא לעבור על מקרא מלא דלא יומתו אבות ע"ב, אם מטעם הט"ז או מטעם שכתבתי, שהפסוק הוא כללי ומדבר על כל המענישים, באיזה אופן שהם, אבל יוצא מכלל זה חטא חילול שם שמים בפרהסיא, שע"ז יש לנו יסוד נכון שיש רשות לב"ד לענוש ג"כ את שאינם חייבים בדבר, אם השעה צריכה לכך". (וממשיך שם מצד "אוי לרשע ואוי לשכנו", ולא שייך לכאן).

לפי דברי הראי"ה קוק לכאורה אין מקום לכמה מקרים בהם נהרגו אף קטנים ונשים עפ"י בי"ד או עפ"י נביא. (ואינו מביא דין עיה"נ, ואולי כולל זאת בחילול ה').

ז

והנה מצאנו כמה וכמה מקרים או כמעט מקרים שבהם נהרגו אף טף ונשים של החוטאים. כן במרידה או בסיוע לה, אצל שבע בן בכרי שיואב עמד להרוג עיר שלמה — אבל בית מעכה. ובאנשי יבש גלעד שעברו על החרם ולא הצטרפו למלחמת פילגש בגבעה. ובני בנימין שלא דנו את אנשי הגבעה אשר השתתפו בפריצות וגלוי עריות*. וכן ישראל רצו לעלות על שבטי עבה"י המזרחי כיון שחשבו שרוצים למרוד בה' על בנין במה ומזבח (יהושע כ"ב). וכן גדעון הרג את אנשי פנואל (שופטים ח', י"ז) על שלא סייעו לו במלחמתו במדין.

ונראה לחלק בין דיני יחידים לדיני ציבור, בדיני יחידים לא מצאנו קטנים הנהרגים בעוון גדולים. אבל בדיני ציבור, הן בענישה של עיר הנידחת, והן במיגדר מילתא בדברים ציבוריים הנוגעים לעם כולו בהם עפ"י נביא או עפ"י בי"ד הגדול (כמו בעיה"נ) או עפ"י מלך ישראל ניתן להמית אף את בני החוטאים.