חבל נחלתו ג סז
סימן סז- נזק לאופניים מבלי משים
שאלה עריכה
אדם מישראל התחיל לנסוע בבוקר במכוניתו שחנתה ליד ביתו בשפת הכביש. הוא לא הבחין שילד שם את אופניו לפני גלגלי מכוניתו והזיק להם בנסיעתו. מכוניתו לא נפגעה.
האם הוא חייב בתשלום נזקי האופניים?
תשובה
א עריכה
אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד, בין ער ובין ישן (ב"ק כ"ו ע"א). והרא"ש (פ"ב סי' ט"ו) וראשונים נוספים הביאו מהירושלמי: "אמר רבי יצחק מתני' כשהיו שניהם ישינים אבל אם היה אחד מהן ישן ובא השני וישן אצלו זה שישן אצלו הוא המועד". היינו דוקא שבשנתו השתנה המצב מעת שהוא שכב לישון וההיזק היה בשנתו. במקרה שלפנינו: מחד, הוא לא הזיק בשנתו, והיה יכול למנוע את הנזק אם היה סורק סביב מכוניתו קודם שהיה יוצא לדרכו. אולם צריך לדון האם אין לראות את מניח האופנים כַּמוּעד — המכשיל את חברו, כדוגמת הישן שהונח כלי בצדו.
ב עריכה
עוד מצאנו לגבי חיוב אדם המזיק, מחלוקת בראשונים. י"א שאדם חייב באונס כעין אבידה ופטור מאונס כעין גניבה (תוס' כ"ז ע"ב ד"ה ושמואל, רא"ש ב"ק פ"ג סי' א'; רמ"א שו"ע חו"מ שע"ח ס"א). וי"א שאדם חייב בכל אונס (רמב"ם הל' חובל ומזיק פ"א הי"ב, שו"ע סי' שע"ח ועי' ש"ך סי' שע"ח ס"ק א'; רמב"ן ב"מ פ"ב ע"ב). המקרה המובא לעיל בישן מתבאר לכל שיטה בצורה אחרת. לשיטת תוס' האונס באי ידיעת הבאת הכלים למקום שישן כאונס הקרוב לגניבה. ולשיטת הרמב"ם וסיעתו יתבאר שפטור משום שהניזק הזיק על עצמו בהבאת הכלים למקום הישן.
לדעה הראשונה (תוס'), נראה להעריך את הנזק הנוכחי, כקרוב לגניבה. משום שהחילוק בין גניבה לאבידה הוא ביחס שבין פשיעת האדם לאונסו באותו היזק. באי השגחה באופניים ישנה פחות רשלנות מאבידה שהיתה בידו ולא שמר עליה כראוי, וע"כ באונס כזה, לדעת תוס' צריך המזיק להיפטר. ולעומת זאת לפי שיטת הרמב"ם המזיק חייב.
ג עריכה
אמנם ישנו מימד נוסף הטעון בדיקה והוא הרשות של שני הצדדים להניח במקום שהניחו את כליהם, זה את מכוניתו וזה את אופניו.
במס' בבא קמא (מח) "ואזדו לטעמייהו, דאמר רבא, ואיתימא רב פפא: שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, הזיקו זה את זה — חייבין, הוזקו זה בזה — פטורין; טעמא דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות, דברשות — פטור, שלא ברשות — חייב".
בביאור המונחים כתב רש"י: "שניהם ברשות — כגון ברה"ר או חצר השותפין או שנתן לו בעל הבית רשות ליכנס. או שניהן שלא ברשות — כגון שניהן רצין ברה"ר. הזיקו — בידים זה את זה ואפי' שלא במתכוין. חייבין — דבנזקין לא שני לן בין מתכוין לשאין מתכוין והא דתנן בהמניח (לעיל דף לב) שנים שהיו מהלכין ברה"ר והזיקו זה את זה פטורין ההוא הזיקו הוזקו הוא ולא דק בלישניה. דברשות פטור — בין היזק דבידים בין היזק דממילא ובדלא ידע ליה".
מתבאר כי ברה"ר אם שניהם נמצאים ברשות, כל המזיק לאחר חייב בכל מקרה, ואם הוזק בעצמו באחר — הניזק חייב בנזקיו והשני פטור. ולפי דבריו עולה שכיון שבשפת הכביש שניהם ברשות, זה מכוניתו וזה אופניו — חייב בעל המכונית בנזקי בעל האופניים.
ובתוספות (מ"ח ע"ב ד"ה שניהם ברשות) כתבו בטעם החיוב אפילו ברשות אחרים ברשות ושלא ברשות: "פ"ה כגון ברה"ר שלא ברשות כגון ששניהם רצים ברה"ר, וקשה דהיינו מתניתין בפרק המניח (לעיל דף לב.), ונראה לפרש כגון שנכנס לחצר בע"ה שלא ברשות או ברשות דאית ליה לאסוקי אדעתיה כמו שנתנו לו רשות כמו כן נתנו לאחר רשות או כמו שהוא נכנס שלא ברשות שמא גם אחר נכנס שלא ברשות ולכך חייבין כשהזיקו זה את זה אפי' הזיקו שלא מדעת. אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות האי אית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי והאי לית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי ואם שלא מדעת הזיקו ברשות פטור שלא ברשות חייב". והו"ד באו"ז (ב"ק סי' ר"ל).
ד עריכה
אולם לעומתם פסק הרמב"ם (הל' חובל ומזיק ופ"ו ה"ג): "במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות המזיק אינו חייב לשלם אלא אם הזיק בזדון אבל בשגגה או באונס פטור, וכן אם היו שניהן ברשות או שניהן שלא ברשות והזיק אחד מהן ממון חבירו שלא בכוונה פטור". (והראב"ד השיג: "וכן אם היו שניהן ברשות או שניהם שלא ברשות והזיק אחד מהן ממון חברו שלא בכוונה פטור. א"א דין זה אינו מחוור דאפילו שניהם ברשות או שלא ברשות ולא הוה ידע ביה אם הזיקו חייבין אבל הוזקו זה בזה פטורין". ודעתו כרש"י). והרמב"ם כתב את דבריו אף בפ"א הט"ז לגבי נזקי אדם באדם בלא לפרט לגבי כוונה. מתבאר כי דעת הרמב"ם לפרש הזיק — בכוונה, והוזק — שלא בכוונה. וכ"כ המגיד משנה בדעת הרמב"ם והראב"ד.
אמנם הגר"א חלק בביאור הרמב"ם, ונביא דברי אבן האזל (פ"א הט"ז) בהסבר הסוגיא עפ"י הגר"א: "ע"כ צ"ל כמו שכתב הגר"א בביאורו בסי' שע"ח ס"ק י"ט בדעת הטור דהרמב"ם מחלק בין הזיק ממונו להזיק גופו, והרמב"ם מפרש כאן במימרא דרבא דהזיקו חייבין הוזקו פטורים כפשוטו וכפירש"י. ולא כדברי המ"מ והלח"מ רק זהו כאן בפ"א דמיירי בהזיק גופו, אבל בפ"ו מיירי בהזיק ממון חבירו כדכתב שם להדיא, ובזה אינו חייב שלא בכונה אלא ברשות הניזק, אבל שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות פטורין. ומיושב השגת הראב"ד שהקשה ממימרא דרבא, דלשיטת הרמב"ם לא שייך זה כלל".
מתבאר כי בהזיק בגופו ממון חבירו אין חילוק בין שני ההסברים ברמב"ם וחייב רק אם עשה בכוונה. ולפי"ז בעל המכונית פטור מנזקי בעל האופניים.
ה עריכה
השו"ע (סי' שע"ח ס"ז) פסק: "היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, והוזקו זה בזה בין בגופם בין בממונם, אם לא ידעו זה בזה, פטורים. אבל אם ראו זה את זה, אף על פי שלא כיונו, חייבים. לפיכך שנים שהיו רצים ברשות הרבים, או שהיו מהלכים והוזקו זה בזה, פטורים; הזיקו זה את זה, חייבים". פסיקתו אינה דומה לא לדברי הרמב"ם שהובאו לעיל ולא לדברי הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק (פ"א הט"ז): "היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והוזקו זה בזה שניהם פטורין". ואף לא לדברי רש"י שהובאו לעיל שאדם המזיק חייב אף בלא מתכוין.
וכתב על כך בערוה"ש: "ונ"ל דרבינו הב"י הכריע מסברת עצמו ואינו מסכים להרמב"ם רק לענין רשות המזיק דאז אינו חייב רק במתכוין להזיק אבל כששניהם ברשות לא בעי כוונה להזיק ואינו פטור רק אם לא ידעו זה בזה. אבל בידעו חייב אף באין כוונתו להזיק". לפי הסבר ערוה"ש השו"ע מיצע בין דעות רש"י והרמב"ם. ועפי"ז נראה שבעל המכונית פטור שהרי לא ידע מהאופנים שהונחו ע"י מכוניתו.
(ונראה, לענ"ד שהבדיקה אם מותר להניח את האופניים או אסור צריכה להיעשות לא לפי חוקי העזר של הרשות המקומית, אלא, לפי מנהג המקום. ואם מנהג המקום שילדים משאירים את אופניהם על יד רכבים חונים, נחשב הדבר כיש לו רשות להניח שם את אופניו.)
מסקנה עריכה
עולה מן הדברים שאם נאמר שאין לבעל האופנים רשות להניח את אופניו בשפת הכביש ע"י רכב חונה, הרי בעל המכונית פטור מנזקי בעל האופניים הן מפני שהאונס בכך גדול, והן מפני שבעל האופנים גרם לנזקו והוא המועד. לעומת זאת אם נאמר שיש לו רשות להניח שם אופניו, הרי לשיטת רש"י ותוס' הוא חייב בנזקי בעל האופניים, ולשיטת הרמב"ם לשני הסבריו, כיון שלא התכוין להזיק פטור מנזקי בעל האופניים. ולפי פסיקת השו"ע עפ"י ערוה"ש בעל המכונית פטור. וכן נראה להורות.