חבל נחלתו ג ס

<< · חבל נחלתו · ג · ס · >>

סימן ס- שבירה בעגלת קניות בתוך מרכול

שאלהעריכה

אדם קנה בסופרמרקט והעמיס מצרכים על עגלת הקניות. תוך כדי מעבר ממקום למקום בתוך המרכול, נשבר בקבוק יין בתוך העגלה, עוד טרם שהוא הספיק לשלם עליו.

האם הוא חייב בתשלום הבקבוק ותכולתו לבעל החנות או לאו, והאם יש משמעות לכך אם התכוין שלא לקנותו?

תשובה

אעריכה

לכאורה, עקירת המצרך מעל המדף במרכול, היא הגבהה או משיכה הקונה לקונה את המצרך. וא"כ המצרך שנשבר הוא באחריותו.

כמו"כ, לכאורה, העגלה שכורה (אם השימוש בה כרוך בתשלום) או מושאלת* לו לצורך קנייתו. ובכך העגלה היא כלי של קונה ברשות מוכר שקונה לו ברצונו.

הטור (חו"מ סי' ר') הביא מחלוקת ראשונים האם כלי של קונה ברשות מוכר קונה לו. ז"ל: "כליו של לוקח ברשות מוכר מיבעיא אם הוא קונה לו אם לאו ולא איפשטא, לפיכך אינם קונים לו אא"כ אמר ליה: זיל קני. דכיון דאמר ליה הכי חשבינן ליה כאילו נתן לו רשות להניח שם הכלי, והו"ל ככליו של לוקח ברשות לוקח וקונה לו אפילו לא מדד. אבל אי לא אמר ליה זיל קני לא קנה אפילו מדד. וכתב הרמ"ה: דוקא דא"ל זיל קני דאז גלי אדעתיה דכי יהיב ליה רשות לאנוחי התם אדעתא למיקני ליה הוא דיהיב ליה, אבל אי לא אמר זיל קני אע"פ דיהיב ליה רשותא לאנוחי התם לא קנה ע"כ. ואין דעת ה"ר יוסף הלוי כן, שכתב: אם קנה כלי מהמוכר והגביהו שקנה בהגבהה, ואח"כ הניחו ברשות מוכר קונה לו מה שבתוכו מפני שנהנה המוכר במה שקנה ממנו הכלי ואינו מקפיד על מקומו, והוה ליה כאילו השאילו המקום".

ולפי דברי הר"י מיגאש כיון שהשאיל או השכיר את העגלה לקונה — קנתה העגלה לקונה, אולם לפי דברי הרמ"ה משמע שלא קנה שהרי לא אמר לו זיל קני, אע"פ שאנן סהדי שרצונו בכך.

ולפי הנפסק בשו"ע (חו"מ סי' ר' סעי' ג', ד') נראה שפסק כר"י מיגאש: "כליו של אדם, כל מקום שיש לו רשות להניחו, קנה לו, וכיון שנכנסו המטלטלים בתוך הכלי אין אחד מהם יכול לחזור בו, והרי זה כמי שהונחו בתוך ביתו. לפיכך אין כליו של אדם קונים לו ברשות הרבים, ולא ברשות המוכר, אלא אם כן אמר לו המקנה: לך וקנה בכלי זה, ואז קנה אם הוא ברשות המוכר. וכן אם קנה הכלי מהמוכר והגביהו, ואחר כך הניחו שם ברשות המוכר וחזר וקנה ממנו הפירות, כיון שנכנסו בתוך כלי זה קנה אותם, שמפני הנאת המוכר במכירת הכלי אינו מקפיד על מקומו".

וכן כתב הש"ך (סי' ר' ס"ק ז'): "אם הוא ברשות המוכר — וה"ה אם נתן לו רשות להניחו שם הכלי קנה וכ"כ הטור בשם ר"י מג"ש ודלא כהרמ"ה כ"כ הב"ח ודבריו נכונים ודלא כמ"ש בב"ה ודוק".

אף במקרה שלפנינו הוא שכר או שאל את העגלה, ושכירות לשעה דינה כמקח, וממילא המקום עליו עומדת העגלה אף שהוא ברשות מוכר הוא משאילו לקונה כדי שיקנה על ידו, וכל מצרך שהחליט לקנות ושם בתוך העגלה, נקנה לו.

בעריכה

אולם כ"ז מצד המוכר שמן הסתם מסכים שכל מצרך שהוגבה או נכנס לעגלת הקונה יקנה לו, והקונה יתחייב בתשלומיו. אבל הקונה אינו מעוניין בכך, והוא אינו מתכוין לקנות אלא עם התשלום בקופה. והראיה לכך, שהרבה פעמים הוא מוציא מצרכים מעגלתו ומחזירם למדפים, או שבקופה מניחם ומודיע שהוא משאיר אותם ואינו רוצה בקנייתם.

נראה על כן שהקונה הוא שומר בלבד על המצרכים שנטל מהמדפים. וצריך לעיין איזה שומר הוא נחשב.

געריכה

בפשטות, הקונה אינו שומר חינם או שומר שכר לבעל המרכול, שהרי ההנאה היא של שני הצדדים; והוא כשוכר או כשואל מפני שעיקר הנאה שלו.

ודומה הדבר למקרים הבאים (נדרים ל"א ע"א): "אמר שמואל: הלוקח כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו — חייב, אלמא קסבר: הנאת לוקח היא. ודשמואל בזבינא חריפא. תניא כותיה דשמואל: הלוקח כלים מן התגר לשגרן לבית חמיו, ואמר לו: אם מקבלין אותן ממני אני נותן לך דמיהם, ואם לאו אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהן, נאנסו בהליכה — חייב, בחזרה — פטור, מפני שהוא כנושא שכר".

מושווים בדברי הגמ' שני מקרים, הראשון הלוקח כלי מן האומן לבדוק אם הוא מעוניין בו, ומקרה שני בלוקח כלים מן התגר ומשגרם לבית ארוסתו על מנת שאם יקבלום ישלם מחירם. בשני המקרים המדובר בהחלטה המאוחרת לנטילה, והשאלה היא מה מצב הכלי שנלקח עד שיחליט הקונה*.

הרשב"ם בב"ב (פ"ח ע"א) כתב: "ובנדרים מוקי לה להא דשמואל בתרעא חריפא ובדבר שלוקחין קופצין עליו דאין הנאה למוכר בלקיחתו של זה דהרבה ימצא קופצין, ומשום דהנאתו של לוקח היא הוה ליה הלוקח כשואל עליו ומיחייב באונסא". משמע שלפי דבריו הוא שומר על הכלי, ונ"מ לגבי דין "בעליו עמו" וכן לגבי יוקרא וזולא.

אולם רש"י בב"מ (פ"א ע"א) כתב: "ונאנסו בהליכה חייב — דהואיל וקצץ דמיהן, ומשכן לשם לקיחה — הרי הם לקוחין בידו עד שידע שאינה לקוחה, והכי נמי אמרינן בהמוכר את הספינה (בבא בתרא פ"ז ב'), אמר שמואל: הלוקח כלי מן האומן על מנת לבקרו, ואם אין בו מום יקחנו ונאנס בידו — חייב, והוא דקיצי דמיה".

משמע לרש"י שהוא בהליכה נחשב לקונה* ואם החליט לקנותו נחשב לקונה למפרע, אבל אם חזר בו הוא שוכר ודינו כשומר שכר. ומשמע שכן הדין בשני המקרים.

מהרמב"ם קשה לדייק, את ההלכה על שיגור לבית חמיו הביא בהל' שלוחין ושותפין (פ"ב ה"ח) בלא להזכיר את קניינם. וקצת נראה מהרצף שמחשיבו כשואל ולא כקונה (אמנם בהגה"מ אות ה' כתב שהם בחזקת לקוחים). את ההלכה לגבי נוטל כלי מן האומן הביא בהל' מכירה (פ"ד הי"ד) וכאן מדגיש: "אם היו דמיו קצובין ונאנס בידו חייב בדמיו הואיל ודמיו קצובין מעת שהגביהו נעשה ברשותו" ומשמע שקונה מעת שהגביה אא"כ חזר בו.

וכן המהרש"ם במשפט שלום (סי' קפ"ו ס"ק א') כתב: "לכאורה, נראה דבכל הדינים שבסעיף זה הם בתורת שומר או שואל ולפי זה היכא דהוי שמירה בבעלים וכדומה פטור. אבל בר"ן".

הטור והשו"ע הביאו את ההלכה של שיגור לבית חמיו בסי' קפ"ו (ס"א) ואת הנטילה מבית האומן בסי' ר' (סי"א). והלכו אחר חלוקת הרמב"ם. אולם הטור כתב ממש את לשון הרמב"ם, וכן נראה מדברי הב"י שפרש את שניהם בקונה.

ונראה על כן שהקונה שנשבר לו בקבוק תוך כדי קניה בתוך עגלת הקניות של המרכול חייב בתשלומיו (בין אם נראהו כקונה ובין אם נראהו כשואל בלבד). ולפי דברי הפוסקים כיון שנחשב לקונה, ומחיר המקח קצוב ויש עליו קופצים, אמנם הקונה רשאי לחזור בו, אבל המוכר אינו רשאי לחזור בו אם הקונה לא חזר בו (עי' נתיבות המשפט סי' קפ"ו ס"ק א').

דעריכה

אולם כל זאת אם אמנם הבקבוק נשבר כאשר בכוונתו היה לקנותו, אבל עדיין צריך לדון מה יהיה הדין אם לא היה בכוונתו לקנותו, אלא להשיבו למדף בחנות או להניחו אצל הקופאי לפני התשלום על קנייתו.

במקרה של הנוטל כלי לבקרו נאמר ש"בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר". והסתפקו הראשונים האם המשפט האחרון ("מפני שהוא כנושא שכר") מתייחס להליכה או לחזרה. ובסי' ר' הביא הטור מחלוקת ראשונים בדין זה: "ואם גילה בדעתו שאינו חפץ בו ונאנס בידו קודם שהחזירו י"א שהוא חשוב כש"ש וחייב בגניבה ואבידה. והרמ"ה כתב שדינו כשומר חנם ורשב"ם פי' שחייב באונסין עד שיחזירנו, וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל". ובסמ"ע הוסיף שכך סבר הרמב"ם (עפ"י שתיקתו).

ובאר הפרישה שהרמ"ה סובר שכיון שאין לו הנאה בחזרה הוא ש"ח. לעומת זאת רש"י והרמב"ן סברו שכיון שנהנה בלקיחתו ובהחזקתו נחשב ש"ש, והרשב"ם סבר שכיון שהגביהו ליטלו והתחייב באחריותו אינו נפטר עד שישיבנו.

בשו"ע (סי"א) פסק: "ואם גילה דעתו שאינו חפץ בו, ונגנב או נאבד קודם שיחזירנו, יש אומרים שהוא כשומר שכר, וי"א שהוא כשומר חנם". והסמ"ע תמה מדוע השו"ע והרמ"א התעלמו משיטת הרמב"ם והרא"ש שהוא כשואל וחייב באונס עד שישיבנו לידי המוכר.

ועדיין צריך לעיין מהו גילוי דעת הנצרך במקרה דנן. ונראה שהקונה פטור מתשלומי הבקבוק השבור, הן מפני שיכול לטעון קים לי כסוברים שאני ש"ח, והן מפני שהשבירה קרובה לאונס.

העריכה

כל מה שאמרנו נכון לגבי קונה רגיל, אולם צריך לעיין מה יהיה הדין אם "הקונה" הוא ילד שליח של אמו.

ישנן מספר בעיות כתוצאה משליחת הקטן. לקטן אין שליחות, וא"כ אין אפשרות שהקטן יקְנה עבור אמו, אא"כ מישהו יְזכה לו. הבעיה השניה היא שמסירה ליד קטן מוגדרת בגמרא כאבידה מדעת כמבואר במס' ב"ב (פ"ז ע"ב), וכתב הרמב"ם (הל' שלוחין ושותפין פ"ב ה"ב): "עושה אדם שליח איש או אשה ואפילו אשת איש ואפילו עבד ושפחה הואיל והן בני דעת וישנן במקצת מצות נעשין שלוחין למשא ומתן, אבל מי שאינן בני דעת והן חרש שוטה וקטן אינן נעשין שלוחין ולא עושין שליח, אחד הקטן ואחד הקטנה. לפיכך השולח בנו קטן אצל החנוני ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר ואבד את השמן ואת האיסר החנוני חייב לשלם שלא שלחו אלא להודיעו ולא היה לו לשלח אלא עם בן דעת וכן כל כיוצא בזה, ואם פירש ואמר שלח לי עם הקטן הרי זה פטור".

וא"כ לגבי דידן אם נתייחס לכך כאמר לו שלח לי עם הקטן, בעל החנות פטור, והמשלחת-האם נחשבת כשואלת עד שיגיע המצרך לידה. וצ"ל שבמקרה שלפנינו, מרגע שהקטן עוקר את המצרך מהמדף אמו הופכת להיות כשואלת עליו, וע"כ היא תהיה חייבת בתשלום על שבירה בתוך עגלת הקניות.

ועריכה

ונשאלתי, מדוע לא יחשב הקונה כמזיק, והרי אדם מועד לעולם בין שוגג ובין מזיד ואפילו אנוס בתנאים מסויימים (עי' חו"מ סי' שע"ח ס"א). ונראה לענ"ד, ששבירה כעין זו בתוך עגלת קניות, תחשב לאונס שפטור עליו לשו"ע, ולפי הרמב"ם שחייב אף על אונס גמור — פטור על שבירה שלא בכונת היזק בחצר של שניהם, או בחצר שמותר למזיק להכנס אליה. וע"כ הקונה פטור על השבירה מצד מזיק.

(ואולי וניתן לומר, שישנו תנאי שבממון לפטור על שבירות מעין אלו וצ"ע).

מסקנהעריכה

א. המצרכים ששם הקונה בעגלת הקניות הם כקנויים לו כל זמן שלא התכוון שלא לקנותם, וע"כ הוא יותר מאשר שומר (אפילו כשואל) ואין בו דין בעליו עמו. ואם התכוין להחזירו ונשבר בטרם הוחזר פטור מתשלום.

ב. אם נשלח קטן לקנית מצרכים, השולחו מחייב עצמו מלכתחילה כשואל עד שיגיע לידיו.