חבל נחלתו ג נד
סימן נד- חיוב שמירה בישובים
שאלה
כיצד צריכה ליפול חלוקת השמירה על התושבים בישובי יש"ע ואת מי ראוי לפטור משמירה?
תשובה
א. בישובי יש"ע התושבים חייבים בשמירה עפ"י חוקי השמירה בישובים וההחלטות הפנימיות בכל ישוב. השמירה בישובים היא הן מחמת פגיעה בנפש של מחבלים, והן מחמת גניבות ונזקים לרכוש.
ב. במסכת בבא קמא (קט"ז ע"ב): "ת"ר: שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה — מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות, ואם שכרו תייר ההולך לפניהם — מחשבין אף לפי נפשות, ולא ישנו ממנהג החמרין". וע"כ בכל מקום שיש חשש לממון ונפשות מחשבים חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות.
אמנם סוגיית בבא בתרא (ז' ע"ב) קובעת שדנים לפי ממון ולפי קירוב לחומה. "בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן: כשהן גובין, לפי נפשות גובין, או דילמא לפי שבח ממון גובין? אמר ליה: לפי ממון גובין, ואלעזר בני, קבע בה מסמרות. איכא דאמרי, בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן: כשהן גובין, לפי קירוב בתים הן גובין, או דילמא לפי ממון גובין? אמר ליה: לפי קירוב בתים הן גובין, ואלעזר בני, קבע בה מסמרות". אבל כ"ז כשבאים לשלול בלבד אבל כשבאים אף על עסקי נפשות דנים מחצה עפ"י ממון ומחצה עפ"י נפשות.
וכ"פ הר"י מיגאש בחידושיו (ב"ב ז' ע"ב) והביאוהו שאר הראשונים. וכך מביאם הרא"ש (ב"ב פ"א סי' כ"ב): "כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל. אבל בזמן שיש מלחמה והמלכים מתגרים זה עם זה מסתברא דבכה"ג לא איכפת לן בקירוב בתים כלל דלגבי כרכום שכובש העיר קירוב בתים וריחוק בתים חדא הוא הלכך אין גובין אלא לפי שבח ממון, ואם באין על עסקי נפשות גובין אף לפי נפשות והאי שבח ממון דקאמר דוקא ממון המטלטל דאיכא למיחש עלה אבל ממון שאינו מטלטל אין גובין עליו כלל דליכא למיחש עליו מידי. ואם יש לחוש לגזילות חצירות וקרקעות ולשריפת בתים ולנתיצתן גובין אף לפי כולן הואיל ועל עסקי הכל הן באין"*. וכ"כ בשו"ת הרשב"א (ח"ג סי' שפ"ב).
ג. הרמב"ם לא הזכיר את דברי הר"י מיגאש רבו. אולם בשו"ע (חו"מ סי' קס"ג ס"ג) פסק: "ודוקא כשיש שלום בארץ ואיכא אימת מלכות, אבל בזמן שיש מלחמה והמלכים מתגרים זה בזה, לא איכפת לן בקירוב בתים כלל, ואין גובין אלא לפי שבח הממון. ואם באים על עסקי נפשות, גובים אף לפי שבח נפשות, החצי לפי שבח ממון והחצי לפי נפשות; והאי שבח ממון דוקא ממון דמיטלטל". (והרמ"א הוסיף ויובאו דבריו להלן).
ד. אמנם במקרה השאלה שלפנינו, חיוב השמירה הוא מצד חוק השמירה בישובים שחל באזורי יש"ע. ולכאורה, היינו צריכים לדון בחוק ולא בדיני תורה. ולפי החוק רק בעלי אימון צבאי משתתפים בשמירה, וזקנים ואלמנות פטורים מלשאת בעול זה. וכן משפחה שמתגוררים בה כמה בנים שעברו אימון צבאי יתחייבו כולם בעול השמירה. אלא, שלאחר שהוחל חוק השמירה בישובים, הנה ברוב-ככל הישובים באו אנשי הישובים ובהחלטות פנימיות קבלו את החובה לשמור בצורה ישובית, אך חילקו את חובת השמירה בצורה שונה, והוסיפו שעות שמירה או מספר משמרות ועוד, וע"כ נראה שאין לומר כאן 'דינא דמלכותא דינא', ורק חייבי שמירה מצד חוק המדינה יתחייבו בשמירה. אלא חוזרים לדון עפ"י דין תורה (עד כמה שניתן).
כך כתב המהר"ם מרוטנברג (מובא במרדכי סי' תע"ה): "ועל ענין שומרי העיר שמתחילה שומרים בעצמם בלילות, ואח"כ נתפשרו הקהל לתת דבר קצוב לשנה. והשיב רבינו מאיר אע"פ שמתחילה היו שומרין לפי הגולגולת אם דל ואם עשיר, מ"מ אחרי שכבר הוסבה השמירה לדין תורה דאמר פ"ק דבבא בתרא דמחשבים לפי ממון בתר השתא אזלינן ואם מתחילה שהיו העכו"ם מושלים ומופקדים על השומרים שינו מדת יהודית להשוות דל ועשיר עתה שהטילו הדבר עלינו אין לנו לשנות מדתה של תורה". וע"כ אף לגבי המציאות שלפנינו שהישובים נטלו על עצמם את חובת השמירה, אין להביט על חלוקת השמירה כנובעת מהחוק, אלא היא עפ"י החלוקה הפנימית בישובים היינו עפ"י ד"ת. ומעתה חובת השמירה היא בעצם מס שניתן על כל תושבי הישובים (לפי ממון או לפי נפשות), ואין לומר שמי שאינו יכול לשמור בפועל אינו חייב במס. אלא כמו שכולם נזקקים לתייר ושכרו נלקח מכולם, כן לגבי שומרי העיר. וכ"פ הרמ"א (סי' קס"ג ס"ג).
ה. מתבאר כי צריך לחלק את השמירה חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות. (וישנם ישובים שחלקם שומרים בעצמם במקום לשכור שומר). והנה שומת הממון קשה למדי. הן מפני שאצל חלק מהציבור ממונם כלל אינו בישובם, והוא שרוי בבנקים או במפעלים בחוץ, והן מפני שאיננו אומדים את רכושו של כל אחד, ואף המסים הישוביים הנגבים ממנו עפ"י רוב אינם לפי שווי ממונו. וע"כ ברוב הישובים מחשיבים את כל המשפחות כשוות ברכושן, ומצד הרכוש חובה שווה לשמירה על בתי האב. אולם במקום שהשמירה נעשית אף על מפעלים בתוך הישוב, כגון שלפלוני מפעל תעשיה ששומרי הלילה שומרים אף עליו מחדירה ונזקים, הנה בעל מפעל כזה נראה שחיובו להוסיף על חובתו ואינו כבעל משפחה בלבד. ואפשר שאם המפעל גדול והציוד בו יקר, חלק גדול מחובת השמירה בישוב כולו תיפול על בעל המפעל.
ו. וצריך לבאר מהו לפי נפשות.
בשו"ת מהרי"ל החדשות (סי' נ"ט) כתב: "ומה שכתבת כיצד גובין לפי נפשות וממי גובין. כמה פעמים נשאלתי על ככה ואמרתי לעניות דעתי נראה דמכל נפש ונפש אפי' תינוק בעריסה. וראייה משיירא שמהלכת במדבר דגובין לפני נפשות (ב"ק קט"ז), היינו כל נפשות לצורך התיור כיון שהוא סכנת נפשות תעות הדרך במדבר מחמת הרעב וחיות, ה"נ כיון שפסק מהר"ם דחצי לפי נפשות מסתמא טעמו משום סכנת נפשות אם ילכו לעיר אחרת וא"כ כל הנפשות בסכנה. ועוד הבאתי ראיה מלשון מהר"ם שכתב לפי שבח נפשות. אכן כמה וכמה אמרו לי שלא שמעו אלא לגבות מאיש ואשה כפלים כאלמנה ולא מן הטף אלא ממולים (מגדולים) בני מצוה, ויש אומרים ג"כ מבתולות בנות מצוה ששומעות השופר. ועל כן אני אומר יבדק היאך המנהג נוהג ובתריה אזלינן כה"ג". המהרי"ל מביא שני מנהגים בחלוקה לפי נפשות. מנהג אחד כפשוטו עפ"י מספר הנפשות בבית, ולפי"ז כל שינוי בכל משפחה אם בלידה ואם בעזיבת הישוב תשנה את סך המס מכל אחד מבני המקום. ואפשרות שניה לפי מספר בני המצוה בבית.
אמנם בשו"ת חתם סופר (חו"מ סי' קס"ז) מבאר דרך החישוב לפי נפשות בצורה אחרת (החישוב לגבי אחזקת בית כנסת): "ויען כי א"א להעמיד דברים אלו על דין תורה כמ"ש תה"ד ע"כ אי קמא דידי הוה אתי הייתי מפשר על אופן זה: עכ"פ כפי בנין הפחות שבבתי כנסיות הראוי' לכנסי' עניי' אותו סך ישלמו חציו לפי נפשות וחציו לפי ממון. ונפשות היינו כל בעל בית עם כל בני ביתו אנשי' ונשים וטף הסמוכי' עליו נפש א' יחשב, וחציו לפי ממון היינו ממונו שלו שיש לו בבהכ"נ מקום הן בעז"נ הן בעזא"נ זהו לפי ממון, כי הבנין מגין על המקימו. ושוב מה שעלה בנין יותר מבנין בה"כ עניה אותו ישולם רק לפי ממון עשיר לפי עשרו ויחלוץ עני בעניו, ואותם המתגוררי' שלא עפ"י דינא דמלכותא ולמיעקר ומיזל קאי יוטל עליהם שכירות לכל שנה כך וכך או יתנו סך מה לצורך הבנין במקום השכירו' ואותו הסך ינוכה מחשבון הוצאת בהכ"נ וירויחו הנותני' הנ"ל". היינו לפי החת"ס החלוקה לפי נפשות נופלת על כל משפחה בשווה בין אם מספרם גדול ובין אם מספרם קטן.
ז. בשאלה דומה מאד דן תרומת הדשן (סי' שמ"ה) ומסיק: "ועל ענין השמירות בלילות נראה דבין אם התגר והחירום על עסקי נפשות או על עסקי ממון, אם צוו השלטונים על היהודים שיעמידו בכל לילה שנים או ג' מהן לשמור כמו שהם שומרים בכל לילה לפי ערכם, והנכרים רגילים לשמור לפי סדר הבתים ולפי האנשים אם דל אם עשיר וחוזרין חלילה גם היהודים צריכים לשמור בענין שהן שומרין וכאשר הן מצווים. הכי משמע מתשובת מור"ם דלעיל דאם שינה מידת היהודים ודין תורה אזלינן בתרייהו. ואע"ג דנוכל לומר דהתם היו רוצים הנכרים שכל אחד מאנשי העיר ישמור בעצמו ולא ישכור אחד מן השוק במקומו, וא"כ גוף העני טוב לשמירה כמו גוף העשיר, והכי מסיק בתשובה, אבל לעולם היכא דלא קפדי לשכור שכירים י"ל דהוי כמו שפשרו עבור סך מעות דהעשיר ספק בידו יותר לשכור מהעני. מ"מ הואיל וצוו לשמור על הדרך שהן שומרים הוי כדינא דמלכותא ואזלינן בתרייהו, אא"כ נתפשרו מהן בסך ידוע דתו לית לן גבייהו ולא מידי אלא אותו הסך, וא"כ צריכין לגבות אותו סך בינינו ובין עצמנו לפי דין תורה. אמנם נראה דבכל כה"ג בין בבנין בין בחפירה בין בשמירה, וגם הא דכתבינן לעיל כשגובין לפי כל הממון המטלטל דמחויבין אף הבגדים ושמושי דערסא וגם הספרים לגבות מהן, וגם לפעמים מן הבתים וחצירות, בכל ענינים הללו המוטב הוא שיעשו פשרה ובצוע נכון נוטה לכל הקצוות ביניהם. ולא יתעקשו לומר דיש דינא, דקשה מאוד לכוין דין תורה בתמצית בכל כה"ג, ומי לנו גדול בדורו ממור"ם דבתיווני דליבא הוי יתיב, וכתב בתשובה על כה"ג דיעשו פשרה, משום דאין לכוין יפה דין תורה וכ"ש אנן יתמי דיתמי".
ח. ולכן למסקנת חלק זה נראה כי השמירה צריכה ליפול מבחינת ממון על כל בתי האב בשווה, פרט לכאלה שיש להם מפעל או חממה או ענף חקלאי אחר והשמירה מתבצעת אף עליו. ומבחינת נפשות, עפ"י הכרעת החת"ס שכל המשפחות צריכות לשמור בשווה, ולא משנה מספר אנשי הבית. ואע"פ שאין זה דין תורה מדוייק, כבר הקדימו לנו המהר"ם ותרוה"ד והחת"ס שקשה לדייק עפ"י ד"ת אלא צריך להטיל פשרה ביניהם. והפשרה בישובים קהילתיים היא עפ"י החלטת המזכירות שהם הממונים על כך מטעם הישוב. ואף שהשמירה אינה מס בגופו אלא מס ממוני, בהרבה ישובים ניתנת הברירה לכל החייב בשמירה האם לשמור בגופו או לשכור שומר עבור חיובו. ואולי בבית שלא דרה בו משפחה אלא רווק או אלמן וכד' ראוי להקל מהמס מפני שמצד הנפשות הם מעטים מאחרים.
ט. פסק הרמב"ם (הל' שכנים פ"ו ה"ו): "כל הדברים שצריכין לשמירת העיר לוקחין מכל אנשי העיר ואפילו מן היתומים חוץ מתלמידי חכמים, שאין ת"ח צריכין שמירה שהתורה שומרתן, אבל לתקון הדרכים והרחובות אפי' מן החכמים, ואם כל העם יוצאין ומתקנין בעצמן לא יצאו תלמידי חכמים עמהן שאין דרך תלמידי חכמים להזדלזל לפני עם הארץ".
ולפי דבריו לכאורה תלמידי חכמים פטורים, מפני שהתורה משמרתם.
וכ"כ הטור (חו"מ סי' קס"ג): "כל הדברים שהן לשמירת העיר תלמידי חכמים פטורים דאינן צריכין שימור שתורתן משמרתן לפיכך פטורים מכל מיני מסים בין קבועין בין שאינן קבועין והרמב"ן כתב דאין ת"ח פטורים ממעשר תבואתן ומכסף גולגלתן אלא כשהציבור נותנים ביחד כך וכך לפטור את כולן והם פוסקים ביניהם אבל אם אמר המלך שיתן כל אחד כסף גולגלתו אין עמי הארץ פורעין בשביל ת"ח, ולא עוד דמלכא לא טרח אלא אומר כך וכך אנשים יש כאן וחייב כל אחד אם תפס מאחד או מרבים ע"י כולם כדיניה כדמפורש בהגוזל גובין בין מעם הארץ בין מת"ח וכ"כ ר"ח כל אלה כגון שיש עליהם דבר קצוב במס הגולגולת או בטסקא דארעא ומעריכים על כל אחד ומקבצין אותו ביניהם ואין על ת"ח לסייע כלום, ואינו נראה לא"א הרא"ש ז"ל אלא מכל ענין פטור, וכ"כ הרמ"ה ז"ל דמחייבי ציבורא למפרע עלייהו ממונא דנפשייהו לבי גנזא דמלכא ואפילו שהת"ח עשירים הרבה חייבים הציבור לפרוע בעבורם שלא מפני עניותם נפטרו אלא מפני תורתם וכ"כ הרמב"ם ז"ל. וכתב ה"ר יוסף הלוי דוקא בת"ח שתורתן אומנותן, אבל אין תורתן אומנותן חייבין וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל נראה שת"ח שיש להם אומנות או קצת משא ומתן להתפרנס בו קצת כדי חייו ולא להתעשר ובכל עת שהוא פנוי מעסקו הוא חוזר על לימודו ולומד תדיר נקרא תורתו אומנתו".
יא. אולם ניתן לחלק בין מס לחומת העיר ולמגדליה לבין מס הניתן עבור שומרים וכ"נ שסבר המהר"ם כמבואר בתשובתו (הכתובה במרדכי) בה כתב: "אבל עתה שנותנין דבר קצוב אין לומר כיון שהמעות שהן נותנין הוא תחת שמירה עצמה שהיו שומרים תחלה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט דהא אמרינן פ"ק דב"ב כריא דפתיא (פירוש חפירת בור לשתות מים ועל שם כלי המונח שם תמיד לעוברי דרכים לשתות בו קורהו פתיא) אפילו מרבנן שהכל צריכים למים אפילו רבנן". וא"כ בדבר הנצרך לרבנן אף הם חייבים.
וכבר שאל החזו"א (חו"מ ב"ב סי' ה' ס"ק י"ח, וכן הגרש"י זוין בדבריו באחד הבטאונים) מדוע רבנן לא בעי נטירותא הרי אין סומכים על הנס? ותרצו שבעצם פטורם הוא מצד נטילת הציבור את חוב ת"ח על הציבור. וא"כ ת"ח זקוקים לנטירותא כשאר העם, וכן באופן מעשי הננו רואים שלדאבוננו אף תלמידי חכמים נפגעו ע"י מחבלים. ועי' בתשובת הגר"י אריאל בספרו שו"ת "באהלה של תורה" (ח"א סי' צ"ו).
יב. וביסס את חובת תלמידי החכמים בשמירה — הרדב"ז (שו"ת ח"ב סי' תשנ"ב) אשר קבע שתלמידי חכמים פטורים אם הם בעצמם אינם מעוניינים בשמירה, אבל אם הם מודים שצריכים שמירה אלא שמטילים זאת על שאר הציבור — כאן אף הם חייבים בשמירה.
ז"ל: "אבל בנ"ד הבעלי בתים אומרים אין אנחנו צריכין שומרים כי עניים אנחנו והחכמים צועקים לאמר תעמידו שומרים והם בעצמם מודים דבעו נטירותא היש מן הדין או כן הסברא שיכופו את הבעלי בתים להעמיד שומרים ולא יסייעו עמהם ולכוף אותם על כיוצא בזה לא אמרה אדם מעולם ואי אמרה לא צייתינן ליה כי לקתה מדת הדין, אבל יכולין לכוף אותם שיעמידו שומרים אם דבר צריך הוא ויסייעו כולם כדתנן כופין בני העיר זה את זה וכו' ואע"פ שידעתי שיש חכמים שהם חלוקים על זה, לעצמם הם דורשין ואין שומעים להם ומ"מ אל תטעה בדברי שלא אמרתי אלא בזמן שהבעלי בתים טוענין אין אנו צריכין שמירה אם לא יסייעו כולם והחכמים אומרים עכ"פ תעמידו שומרים בכה"ג אני אומר כופין אלו את אלו, ואע"פ שיש טעם אחר כי מסופק אני אם יש עתה מאן דלא בעי נטירותא איני נכנס בחקירה זו עתה כי דברי יעציבו את קצת חכמים ולכן השתיקה טובה מהדבור. ומכל מקום מה שכתבתי נראה לי ברור בלי חולק ומכל מקום אם הדבר ברור שגם הבעלי בתים צריכין שמירה ואין טוענים כך אלא כדי שיסייעו החכמים עמהם בזה הדבר ברור שאם החכמים טוענים לא בעיא נטירותא א"נ דשתקו אינם חייבים לסייע אותם, אבל אם הם מודים דבעו נטירותא וצועקים לאמר תעמידו שומרים הדבר ברור אצלי דחייבים לסייע עמהם דהודאת בעל דין כמאה עדים והא אמרו דבעי נטירותא וכ"ש במה שאני רואה בירושלם שנתרבה עין הגנבים בשביל החכמים שאין לבושם כלבוש הבעלי בתים ונראין מכובדים יותר מהם וכ"ש שיש בדבר ספק נפשות כאשר הוא מפורסם ואין ראוי שיהיה בדבר התרשלות והנראה לעניות דעתי כתבתי".
יג. במציאות בימינו, נראה שלית מאן דפליג דתלמידי חכמים אף הם בעי נטירותא, והם ניזוקים לצערנו כעמי ארצות בגוף ובנפש, וע"כ נראה בפשטות שאף הם חייבים בשמירה עם כל שאר העם. וכ"ש בימינו שישנם הרבה תלמידי חכמים בישובי יש"ע בע"ה, ולא ניתן לבוא ולדרג ולהגיד זה חייב וזה לא. ולגבי מלאכות שיש בהן ביזוי כגון פתיחת שערים, כיון שהשמירה היא בעיקרה מס ממוני, ישכרו תלמידי החכמים שומר במקומם.
אולם כאמור לעיל, הסמכות להחלטה היא ביד בני העיר והם יכולים להחליט על פטור תלמידי חכמים, או הרב המקומי, או משפחות שאין ביכולתם לשאת במס.