חבל נחלתו ג לו
סימן לו
הסתמכות על נאמנות נכרי בהפרשת תרו"מ
שאלה
משגיח כשרות על תוצרת חקלאית אחראי להפריש תרו"מ מהתוצרת החקלאית המובאת לבית האריזה. לעתים הוא אינו נמצא במקום בשעה שבה הוא זקוק להפריש. יש לו פועל נכרי הנמצא בבית האריזה בשעה זו. האם הוא יכול להתקשר אליו טלפונית ולומר לו כי ישים יותר מאחד ממאה בארגז מסויים המוכן לתרומה ותרומ"ע ולהפריש תרומות ומעשרות ממקום הימצאו?
תשובה
א. שתי נקודות טעונות בירור:
1) האם המשגיח יכול לתרום מארץ מרחקים?
2) האם ניתן להיסתמך על הנכרי שעושה כפי שהורו לו בטלפון, ושאחר שאמר שעשה לא ישנה או יחליף וכד'?
ב. נראה פשוט שאין המפריש צריך לעמוד ליד הטבלים שהוא מפריש מהם. וילמד הדבר ממשנת ר"ג וזקנים (מעשר שני פ"ה מ"ט):
."מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו צריך לקרוא להם שם. מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באין בספינה, אמר רבן גמליאל עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו, עשור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו, אמר רבי יהושע עשור שאני עתיד למוד נתון לאלעזר בן עזריה ומקומו מושכר לו, ונתקבלו זה מזה שכר".
המדובר בביעור מעשרות, ומפרש הרמב"ם: "ועשה כן ר"ג מפני שהגיעה שעת הביעור וחייב כמו שביארנו למסור כל מתנה לבעליה, המעשרות והתרומות הואיל וכבר נגמרו פירותיו. ואילו לא היה רבן גמליאל עם אלו שיכל לתת להם על הדרך שביאר, היה מספיק לו לקרוא להם שם למעשרות ויחד להן מקומות בצפון או בדרום כמו שנתבאר במה שקדם. וזה הוא ענין אמרו בתחלת הלכה זו צריך לקרוא להם שם, ר"ל אם הגיעה שעת הביעור והיו רחוקים ממנו שאי אפשר לו להפריש מתנותיהם צריך שיקרא להם שם".
לפי הרמב"ם כל ההפרשה: קריאת השם, ויחוד המקום עשה ר"ג מהספינה.
וכעין זה כתב רש"י (ב"מ י"א ע"א ד"ה עישור שאני): "נזכר שלא עישר מעשרותיו והוקשה לו ומיהר לעשרן באשר הוא שם".
אמנם תוס' (ב"מ שם ד"ה עישור), וכן הר"ש (מע"ש שם) והרע"ב (מע"ש שם) פרשו שהמעשרות כבר היו מופרשים ובעייתו של ר"ג היתה היאך להקנותם לבעליהם. ולפי פירושם אין מכאן ראיה לכך שיכול להפריש כאשר אינו ליד הפירות.
ג. יש מקשים: והרי תרומה גדולה צריך להפריש מן המוקף, ואולי משמעות מוקף הוא שאף המפריש יהיה ליד פירותיו. ומהמשנה במע"ש אין ראיה כי אין מפורש שר"ג הפריש ת"ג, ותרומ"ע ומעשרות אי"צ להפריש מן המוקף.
ונראה שבמשמעות מוקף לא כלול שהמפריש יהיה ליד פירותיו, אלא שהת"ג ושאר הטבל יהיו סמוכים זל"ז. ראשית מפני שדין זה לא נזכר בשום מקום, ועוד מצאתי ברמב"ן (ב"מ י"א ע"א) שכתב:
."ואיכא דקשיא ליה היאך הפריש מעשרותיו ולא הפריש תרומה גדולה ויתננה (=ר"ג) לרבי אלעזר בן עזריה שהיה שם עמו או יזכה לכהן ע"י אחר, ותירוצא דהאי קושיא דאיהו ודאי תרומה נמי אפריש שאסור להקדים מעשרות לתרומה דכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר, והאי דלא קתני לה מתני' משום דלא קתני אלא מה שזכה להם והוציאו מרשותו אבל בתרומה לא זכה בה לאחר אלא שקרא לה שם בלבד, לפי שאין התרומה צריכה ביעור".
הא קמן שלפי הרמב"ן ר"ג הפריש ת"ג ולא חש לעמידת המפריש ליד הפירות.
וכ"כ הריטב"א (קידושין כו ע"ב): "ואע"ג דאמרינן בעלמא לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף הכא דמיניה וביה מפריש עליה אף על פי שאינו סמוך לרבן גמליאל מוקף חשבינן ליה".
ד. השאלה השניה היא ההסתמכות על הנכרי שאמנם הפירות המיועדים לתרומה גדולה ותרו"מ נמצאים במיכל שהוקצה לכך, וכל שאר הפירות על ידם. ואח"כ שלא יוציאם משם עד הגעת המשגיח.
כתב הטור (יו"ד סי' קי"ח): "ע"כ המניח נכרי בחנותו ובו מדברים שאפילו אם הוחלפו יש בהן איסור תורה מותר ול"ח שמא החליף להכשילו אא"כ נהנה בחליפין. אפילו אם נהנה בחליפין אם הוא יוצא ונכנס או אפילו שהה זמן רב ולא הודיעו שדעתו לשהות מותר, אבל אם הודיעו שדעתו לשהות אסור".
וכידוע בהפרשת תרו"מ אין לנכרי שום נ"מ, וע"כ בפשטות מותר לסמוך על הנכרי במקרה זה.
וכך באר הבית יוסף (סי' קי"ח יא): "ומ"ש ולא חיישינן שמא החליף להכשילו אלא אם כן נהנה בחליפין. כן כתבו התוספות בפרק קמא דע"ז (י"ב ע"א ד"ה ושדי עובד כוכבים) אהא דקאמר לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל וגוי ששפתו שתי קדרות על כירה אחת ולא חשו להם חכמים משום בשר נבלה דילמא מהדר ישראל אפיה לאחוריה ושדי גוי נבלה בקדרה וז"ל ושדי גוי נבלה בקדרה פירש ר"י שדי בשר כחושה שלו ושקיל בשר שמנה כדי להרויח אבל בחנם כדי להכשיל את ישראל לא חיישינן אפילו הולך למרחוק, וראיה מדאמרינן בפ"ב (לד:) גבי ארבא דמורייסא דלא חייש לתערובת חמרא כיון דקיסטא דמורייסא בלומא קיסטא דחמרא בארבעה לומי ומהאי טעמא שבקינן בכל יום קדרות שלנו לשפחותינו גויות ולא חיישינן שמא הטילה איסור לתוכן וכן כתב הר"ן שם (ג. דיבור ראשון) דמילתא דפשיטא היא דלעולם לא חיישינן שיחליף הגוי או יערב אלא דוקא בשיש לו תועלת בדבר אבל כל שאין לו תועלת לא חיישינן שמא יתכוין להעביר את ישראל, והביא ראיה מההיא דפרק ב' שכתבו התוספות וכן כתב הסמ"ג (לאוין קמח נו ע"ד) והרשב"א בתורת הבית (הארוך ב"ג ש"ז צה.) גבי ישראל שהניח בשר על גבי גחלים ובא גוי והפך בו עד שיבא מבית הכנסת או מבית המדרש".
וכן פסק בשו"ע (יו"ד סי' קי"ח ס"י): "המניח עובד כוכבים בביתו, ובו דברים שאם הוחלפו יש בהם אפילו איסור תורה, אם הוא יוצא ונכנס או אפילו שהה זמן רב ולא הודיעו שדעתו לשהות, מותר, ולא חיישינן שמא החליף, אפילו אם הוא נהנה בחליפין, והוא שלא סגר הבית עליו (טור והמחבר ר"ס קכ"ט), לפי שהוא מתיירא בכל שעה לאמר: עתה יבוא ויראני. אבל אם הודיעו שדעתו לשהות, אסור. ואם אינו נהנה בחליפין, מותר בכל ענין, דלא חיישינן שמא החליף להכשילו, כיון שאין לו הנאה בדבר".
ומסיק הש"ך (ס"ק ל"ב) שאע"פ שהלשון היא "המניח" ומשמעותה בדר"כ בדיעבד כאן מותר לכתחילה.
וכן כתב בערוה"ש (סל"א): "והנה הסכמת כל רבותינו הראשונים והאחרונים דלא חשדינן ליה העובד כוכבים שיכשיל את הישראל בחנם כשאין לו הנאה מזה".
והקשו עלי שאין הראיה דומה לשאלה. בשאלה הוא צריך לסמוך על אמינותו של נכרי המודיע שעשה פעולה מסוימת, ואף אם הפעולה אינה נוגעת לו סוף סוף מי אמר שנאמן ללא שישראל יודע בצורה ודאית שאמנם הנכרי עשה את שהוא אומר בטלפון, לדוגמא להניח את הירק המיועד לתרומות במקום מסויים.
ונראה להשיב מדברי אותו סימן עצמו בב"י, המתיר לסמוך על שפחה נכרית שאינה מכניסה איסור כדברי הבית יוסף: "ומהאי טעמא שבקינן בכל יום קדרות שלנו לשפחותינו גויות ולא חיישינן שמא הטילה איסור לתוכן, וכן כתב הר"ן שם (ג. דיבור ראשון) דמילתא דפשיטא היא דלעולם לא חיישינן שיחליף הגוי או יערב אלא דוקא בשיש לו תועלת בדבר אבל כל שאין לו תועלת לא חיישינן שמא יתכוין להעביר את ישראל".
ועדיין אין הדבר מוכרח. ומצאתי בשו"ת חתם סופר (ח"ב [יו"ד] סימן ס"ה) שנשאל: "נפשו בשאלתו אודות רועה ערל שאמר שנכנס זאב בחצר ובתוכו מאה צאן והמית א' ופצע א' והנשארים נמלטו וההוא אמר שבירידת הזאב לחצר מרעשו נפלה המחיצה של החצר, ושאל השואל אם יש היתר לצאן הנותרות כי הוא הפסד מרובה ואפי' אם נתיר להשהותם י"ב חודש או עד עבור והולדה מ"מ שיהוי החלב הוא ג"כ הפ"מ".
ובסיום דבריו כתב החת"ס: "והנה קיי"ל זאב א' אינו אונס מפני שהרועה יכול להציל, וא"כ חזקה על הפועל שעשה פעולתו אעפ"י שהוא נכרי כיון שהוא שומר ממונה על כך וזה הוא אומנתו מסתמא הקדים ברועים ומקלות בכל מה דאפשר ומסתמא לא נשאר שם זאב אלא כשעה חדא ולא היה פנאי לדרוס כולם ולא רובם".
וכן הב"י (יו"ד סי' קי"ד אות ה') כתב: "דכל היכא דאיכא למיקפד טפי עלה דמילתא תגר לא מרע נפשיה, ואע"ג דליכא למיקם עליה וכדאמרינן בפרק התכלת (מנחות מג.) גבי הלוקח טלית מצוייצת מגוי תגר".
והמגן אברהם (סי' כ' ס"ק א'): "מתגר — אפי' הוא תגר בשאר סחורות נאמן דאם ימצא בדאי בדבר א' שוב לא יאמינוהו בד"א [ב"י], ועב"י סי' קי"ד ס"ה דגם בשאר איסורים סמכינן אתגר היכא דאיכא קפידא טובא במלתא".
ובשו"ת חלקת יעקב (אה"ע סימן א') הוסיף: "וכן ביו"ד סי' צ"ח דסמכינן אקפילא משום לא מרע אומנותו ואף לענין איסור תורה, ואע"ג דמרע אומנותו נוגע לו רק להפסד ממון. וביו"ד סי' ס"ט ס"י עכו"ם משמש בבית ישראל, דמותר מטעם מירתת ואף בלא מסלפ"ת. ובסי' קכ"ח ס"ה היו בשוק חביות יין ונמצא עכו"ם ביניהם, אם אימת שופטי העיר עליו אם ימצאהו נוגע היין מותר בשתי', ובסי' קכ"ט שם, דאם נתפס בגנב, סומכין עליו שלא נגע ביין, והרי כבר הלכה רווחת בישראל דסמכינן על עדות ערכאות לענין עדות האשה, וכדעת החת"ס סימן מ"ג צ"ד, וכמה כרכרו אחרונים בזה. ובעטרת חכמים אע"ז סי' ח' וד"ח ח"ב סי' נ"ד שלא רצו לסמוך משום דאין שום שר וערכי רואה ההרוג, רק אחרי המלחמה שואלין לאנשי הצבא מי נהרג, והם אינם בכלל הערכאות, ועם כל זה כבר נתפשט ההלכה לסמוך על הערכאות, ועכ"ח משום דכל המשמשים וכל המעידים אימת ערכאות עליהם, דאם יזייפו דבר מה עונשם חריף וגדול".
וע"כ גם במקרה שלפנינו נראה לי שאפשר לסמוך על דבריו לאחר שהורו לו לעשות ובודקים אותו על כך, ואם ישקר או ימצא שדיוח דיווח שאינו אמת יפוטר.
מסקנה
מותר להפריש מרחוק (ואי"צ לומר בטלפון וכד') בידיעה לאחר שוידאו עם הנכרי בבית האריזה שהניח את הפירות לפי ייעודם במקומות הראויים להם.
ונראה לענ"ד שאע"פ שאין לנכרי הנאה מהנחת הפירות במקומות המיועדים וע"כ לכתחילה ניתן להסתמך על כך, ראוי שהמשגיח לא יבטח בו, ויזהירנו שלאחר שהפירות הונחו במקומות המיועדים אין להזיזם, ויתרה בו שהוא יפוטר אם תהיה תקלה כלשהיא, ובכל בעיה או רצון לשנות מקומם יטול רשות מהמשגיח. וכן המשגיח לא יודיענו שעת כניסתו, ומפעם לפעם יכנס בלא הודעה מוקדמת או שיודיע שהלך למרחקים ויכנס מייד כדי לבודקו.