חבל נחלתו ג לג
סימן לג
תמד או יין
שאלה
מי שסחט ענבים ליין (ע"י ריסוק במיקסר חשמלי)., ולאחר שבוע מנתינתם בחבית, הוציא את הקליפות (=הזגים) והחרצנים מהיין, ושם אותם בתוך מיכל עם מים וסוכר, מה דין המשקה לענין ברכות, ולענין תרומות ומעשרות?
ברכות
שיטות הראשונים
במסכת בבא בתרא (צ"ו ע"ב): "ת"ר: אחד שכר תמרים, ואחד שכר שעורים, ואחד שמרי יין — מברכין עליהם שהכל נהיה בדברו. אחרים אומרים: שמרים שיש בהם טעם יין — מברך עליהן בורא פרי הגפן. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: אין הלכה כאחרים. אמר רבא: דכולי עלמא, רמא תלתא ואתא ארבעה — חמרא הוא, רבא לטעמיה, דאמר רבא: כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא — לאו חמרא הוא; רמא תלתא ואתא תלתא — ולא כלום הוא, כי פליגי — דרמא תלתא ואתא תלתא ופלגא. בעא מיניה רב נחמן בר יצחק מרב חייא בר אבין: שמרים שיש בהן טעם יין, מהו? אמר ליה: מי סברת חמרא הוא? קיוהא בעלמא הוא".
ופסק הרא"ש (ב"ב פ"ו סי' ט): "ותמד שרגילין לעשות שנותנים מים על החרצנים דינם כהך תמד של שמרים שמברכין עליהם שנ"ב אלא אם כן רמא תלתא ואתא ריבעא".
וכן בתוס' (צ"ו ע"ב ד"ה אין הלכה): "אומר ר"ת דאותו יין שעושין מן החרצנים אפילו אית ביה טעם יין כיון דלא רמא תלתא ואתא ארבעה מברכים עליו שהכל". ובהמשך מסיק שאף על תמד של שמרים מברכים שנ"ב כל שלא הניח תלתא ומצא ארבעה. וכ"פ הרמב"ם (הל' שבת פכ"ט הט"ו): "וכן שמרים שנתן עליהן מים אע"פ שיש בהם טעם יין אין מקדשין עליהן. בד"א בשנתן על השמרים שלשה מים והוציא פחות מארבעה. אבל אם הוציא ארבעה הרי זה יין מזוג ומקדשין עליו".
הב"י (או"ח סי' ר"ד אות ו') לאחר שהביא את פסק הטור (כרא"ש) ומקורו הוסיף: "ומיהו כתב ה"ר יונה בסוף פרק כיצד מברכין (ל"ב: ד"ה שמרים) דהיינו דוקא ביינות שלהם שהיו חזקים אבל במקום שאין היינות חזקים כל כך אפילו רמא תלתא ואתא ארבעה לא דיינינן ליה חמרא ולא מברכינן עילויה בורא פרי הגפן, ואפשר שמפני זה לא פירש הרי"ף (שם) וכתב סתם אין הלכה כאחרים עכ"ל ונראים הדברים".
אולם הב"י (או"ח סי' ר"ד) הביא מהרמב"ן דעה חולקת: "והרמב"ן כתב כי החרצנים שנדרכו ברגל ואין משימין עליהם קורה לעצרם ונשאר בהם לחלוחית יין וגרעינין שאפילו השליך בו שלשה ובאו שלשה או פחות מברכין עליו בורא פרי הגפן שיין הוא והמים נבלעים בזגים ובמה שיוצא יש בו יין מרובה וכל זה כתב הרב המגיד בפרק כ"ט מהלכות שבת (הט"ו) בשם הרשב"א (ב"ב צז. ד"ה וכל, תוה"א ב"ה ש"ג נא:)".
במקרה הנוכחי, הזגים והחרצנים נסחטו ע"י מיקסר חשמלי שאינו סוחט את כל מה שבזג, וע"כ לפי הרמב"ן והרשב"א יהיה דינו כיין.
הרא"ש בהמשך הסוגיא בב"ב דן לענין יין נסך, וניתן ללמוד מדבריו כמה דברים לגבי ברכה.
כתב הרא"ש (ב"ב פ"ו סי' ט'): "ולענין מגע עובד כוכבים כתב ר' אברהם אב בית דין ז"ל שאין מגע עובד כוכבים אוסר בתמד, אלא א"כ ראוי לברך עליו בפה"ג כגון דרמא תלתא ואתו ארבעה. והראב"ד ז"ל היה אומר כיון שאנו רואים שתמד משובח לשתיה מיחלף ביין גמור ואין להתיר במגע עכו"ם, ועוד יש לחוש שמא מנסכין אותו לעבודת כוכבים הואיל והוא משובח לשתייה, ודנין בו כדרך שאמרו בתרומה ראשון ושני אסור או שמא יש לדמות מגע עכו"ם בתמד למה שאמר ושל הקדש לעולם אסור". היינו הרב אב בית דין פסק כר"ת והרמב"ם אף לגבי יי"נ. והראב"ד החמיר מספק, שמא מנסכים אותו.
מוסיף הרא"ש דברים בשם רבינו יונה: "וה"ר יונה ז"ל כתב דתמד של שמרים כל זמן שלא מצא יותר מכדי מדתו שמותר, דכיון שהתירו תמד שני במעשר למדנו שנתבטל טעם היין במים ואין מגע עכו"ם אוסר בו, וגם אין דרכו לנסכו, אלא שהחמירו חכמים בתרומה ובהקדש, ואין ללמוד משם להחמיר במגע עכו"ם בתמד, דשאני תרומה והקדש דכיון שנאסרו השמרים החמירו שלא להפקיע איסורן, וה"ה בשמרים של נסך שכבר נאסר בהנאה התמד שלהן אסור לעולם ואין לדמות להביא התמד לכלל איסור שיאסר בו מגע עכו"ם. אבל בתמד שמשימין מים בחרצנים שנדרסין ברגלים ולא נעצרו בגלגל וקורה יש להחמיר בתמד ראשון ושני בין לענין מגע עכו"ם בין לענין מעשר ואפילו של דמאי, ואפילו לא מצא אלא כדי מדתו או אפי' פחות מכדי מדתו, דבתמד של שמרים דוקא אמר תלתא עייל תלתא נפק לפי שאין השמרים בולעים המים, אבל בתמד של חרצנים אע"פ שלא מצא יותר מכדי מדתן מוציאין משם יין משובח ועל כרחך יצא מן היין הרבה ובלעו הרבה מן המים. ועוד, אם תסחוט את החרצנים בידים יצא מהן יין הרבה ואע"פ שנותנין שם מים אין מוציאין יותר מכדי מדתן, והרי זו הוכחה גדולה שהחרצנים בולעים הרבה מן המים וכיון שכך הוא אין יכולין לעמוד על הדבר כמה יין יש שם, ואפשר שיש שם בתמד ראשון חלק רביעי מן היין ויש בו משום יין נסך כדין יין מזוג דקי"ל יין מזוג יש בו משום יין נסך אלא דלענין ברכה כיון שיש בו ספק בדבר כמה יין יש בו מברכין עליו שנ"ב אבל לענין מגע עובד כוכבים יש (לו) (לנו) להחמיר עד שיהא כל כך גרוע שאין דרך בני אדם לשתותו".
מדברי רבנו יונה עולה כי הוא מחמיר לגבי תמד מחרצנים לעומת תמד משמרים. תמד משמרים דינו כיין — דוקא אם הוסיף רבע. אבל תמד מחרצנים שלא נעצרו בגלגל וקורה, לגבי יי"נ וזהירות ממגע עכו"ם דינו כיין מספק לחומרא. אבל לגבי ברכה מספק לקולא ומברכים עליו שהכל. נמצא שדעת רבנו יונה היא אמצעית בין הדעה שאינה מבחינה מהי דרך הסחיטה (ר"ת), לדעה החולקת (רמב"ן).
לעומת דעות אלו, כתב המאירי (פסחים מ"ב ע"ב): "ותמדים אלו פרשוה בנותן מים על השמרים ומערבן, והוא הדין בתמד הנעשה בחרצנים. וכבר הורו הגאונים באלו שאף בהוציא פחות מכדי מדה (=פחות מהוסיף רבע) מברכין עליהן בורא פרי הגפן". וכן בחולין (כ"ו ע"ב): "תמדים שלנו המוטלות על הזגים והחרצנים בשעת הגתות הורו הגאונים שאע"פ שלא הוציא כדי מדתו מברכין עליהן שהיין כנוס לתוכן ובולעין ופולטין, ועוד חמר מדינה הוא וכן מעשים בכל יום ולא ראינו מי שמפקפק בכך".
ואע"פ שהמאירי כתב כן לדינא, לא מצאנו מי שמזכיר את דברי הגאונים, פרט למאירי. ואולי שיטת הרמב"ן נסמכת על הגאונים.
הר"ן בפסחים (כ"ג ע"א מדפי הרי"ף) — על דברי הרי"ף שהביא את מסקנת הסוגיא בבבא בתרא — כתב: "ומיהו דוקא בשמרים, אי נמי בפורצני הנדרכים בגת ע"י קורה, שהקורה דוחקת ומוציאה כל לחלוחית שבהם, אבל בפורצני שלנו שהן נדרכין ברגלי אדם ורמי בהו מיא והיין נמשך מאליו לא אמרינן הכי (= כדברי הרמב"ן והרשב"א), שהרי ברוב הפעמים אינו מוצא כדי מידתו ואפילו הכי חמרא מעליא הוא לפי שהפורצנים עצמן בולעין היין והיין יוצא, הלכך הכל לפי טעמו וריחו".
פסק השו"ע לדיני הברכות
בשו"ע (או"ח סי' ר"ד סעיפים ה'-ו') פסק:
.(ה) "שמרי יין, מברך עליהם בורא פרי הגפן; נתן בהם מים, אם נתן שלשה מדות מים ומצא ארבעה, הוה ליה כיין מזוג ומברך בורא פרי הגפן, אם מצא פחות, אע"פ שיש בו טעם יין, קיוהא בעלמא הוא ואינו מברך אלא שהכל;
והיינו ביינות שלהם שהיו חזקים, אבל יינות שלנו שאינן חזקים כל כך, אפילו רמא תלתא ואתא ארבעה אינו מברך עליו בפה"ג; ונראה שמשערים בשיעור שמוזגים יין שבאותו מקום.
.(ו) תמד שעושים מחרצנים שנותנים עליהם מים, דינם כשמרים; וה"מ כשנעצרו בקורה, אבל אם לא נדרכו אלא ברגל אפילו נתן שלשה מדות מים ולא מצא אלא ג' או פחות, מברכין עליו בפה"ג שיין הוא והמים נבלעים בזגים ובמה שיוצא יש בו יין מרובה".
ולכאורה, פסקו של השו"ע תמוה. בסעיף ה' פסק שרק אם השמרים הוסיפו רבע ע"י הוספת המים מברכים עליו בפה"ג, וכיצד בסעיף ו' הסכים לדברי הרמב"ן שרק אם דרך בקורה אבל ברגל אפילו בלא הוספת רבע נחשב ליין. ועוד, בסעיף ה' פסק לגבי שמרים שדוקא בהוסיף רבע, ובסעיף ו' כתב לגבי חרצנים שאפילו לא הוסיף. ויוצא שבחרצנים ובזגים אצור יין יותר משמרים, וזה בדיוק הפוך ממסקנת הגמרא בפסחים (מ"ב ע"ב) שבשמרים אצור יותר יין מאשר בחרצנים.
וחשבתי לתרץ, שההסתיגות של עצירה בקורה עולה על שני הסעיפים ובסעיף הראשון השמיענו שאם עצור בקורה רק אם הוסיף רבע אפילו בשמרים, ובסעיף השני שאם נדרך ברגל אפילו לא הוסיף כלל דינו כיין אפילו בזגים וחרצנים. וא"כ פסק כשיטת הרמב"ן בשני הסעיפים. בסעיף ה' דיבר בנדרכים בקורה, ובסעיף ו' בנדרכים בלא קורה אלא ברגל.
אולם אחר עיון בדברי רבינו יונה לעיל, נראה, כי הוא דקדק שבשמרים הדין תמיד אם הוסיפו רבע, אבל חרצנים שלא נסחטו בקורה, דינם שתמיד בולעים ופולטים. אך בניגוד לרבנו יונה שפסק לברך עליהם שהכל, השו"ע פסק כרמב"ן לברך עליהם בפה"ג. וא"כ שמרים נדונים תמיד בהוספת רבע לגבי הברכה, אולם לגבי חרצנים דינם משתנה אם הענבים נדרכו בקורה או באמצעים אחרים שסוחטים פחות.
וכ"נ מדברי הרשב"א בתורת הבית (בית חמישי שער חמישי) שכתב: "ואלא מיהו בתמרים* שאינן נכבשין תחת הקורה אלא ברגל, וכן בפורצני (=חרצנים) ברגל שלא בקורה חוששין לו לעולם, לפי שאין אנו יודעין כמה מן היין יצא בו ופעמים שאדם מתמד בפורצני ויתן שלשה ולא יצאו שנים ויהיה היין טוב ומשובח לפי שאינן נסחטין היטב ברגל ויצא היין וישארו המים, ופעמים ימצאו שם גרעיני עינב שלמים, ולא דברו חכמים אלא בשלהן שהיו דורכין בגיתות ובקורה". (וכ"כ בבית חמישי סוף שער ג'). וא"כ השו"ע קיבל דעתם של הרמב"ן וסיעתו ופסק כמותם אף לגבי ברכות.
ועפי"ז דין המשקה היוצא מחרצנים וזגים שנשלו מתוך היין (במקרה הנוכחי) ונוספו עליהם מים, אם טעמם ומראם הוא כיין דינם לברך עליהם בפה"ג, מפני שנחשבים כנדרכים, ולא כנעצרים בקורה.
תרומות ומעשרות
נעיין מה הדין לגבי הפרשת תרומות ומעשרות, במתמד בטבל.
בהמשך הסוגיא (בבא בתרא צ"ז ע"א) נאמר: "ת"ר: שמרים של תרומה — ראשון ושני אסור, ושלישי מותר; רבי מאיר אומר: אף שלישי בנותן טעם. ושל מעשר — ראשון אסור, שני מותר; רבי מאיר אומר: אף שני בנותן טעם. ושל הקדש — שלישי אסור, ורביעי מותר; ר"מ אומר: אף רביעי בנותן טעם. ורמינהי: של הקדש לעולם אסור, ושל מעשר לעולם מותר; קשיא הקדש אהקדש, קשיא מעשר אמעשר! הקדש אהקדש לא קשיא: כאן בקדושת הגוף, כאן בקדושת דמים; מעשר אמעשר נמי לא קשיא: כאן במעשר ודאי, כאן במעשר דמאי (רשב"ם: "מעשר דמאי שהופרש מפירות הלקוחין מעם הארץ ואקילו ביה רבנן משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן")".
וכתב על כך הרשב"ם: "וכל הני חומרות בעלמא נינהו מדרבנן ובמצא כדי מדתו מיירי". היינו אע"פ שקי"ל שעד שלא הוסיף רבע הוא כקיוהא בעלמא, היינו לגבי חולין אבל לגבי תרומה מעשר והקדש החמירו חכמים ונתנו בזה את השיעורים הללו. וזאת אף לשיטת ר"ת והרמב"ם שאין מתחשבים בדרך הסחיטה.
אבל מהר"י מיגש משמע שהאיסור בתרומה מהתורה שכתב (ב"ב צ"ז ע"א): "ת"ר שמרים של תרומה ראשון ושני אסור, ושל הקדש שלישי אסור. לא תימא והוא דרמא תלתא ואתא ארבעה דחמרא הוא, אלא אפילו רמא תלתא ואתא תלתא נמי דלאו חמרא הוא, לענין שמרים של תרומה ושל הקדש אסור, דכי אמרינן רמא תלתא ואתא תלתא ולא כלום הוא, הני מילי לענין בורא פרי הגפן דלא מברכינן בורא פרי הגפן אלא אגופיה דחמרא אבל אטעמא בלחוד לא מברכינן ומשום הכי כי רמא תלתא ואתא תלתא כיון דגופיה מיא הוא אע"ג דאית ביה טעם יין לאו כלום הוא, ולא מברכינן עליה בורא פרי הגפן, אבל לענין תרומה והקדש כיון דטעמא נמי אסור כדקיימא לן כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם, אפילו רמא תלתא ואייתי תלתא חמרא הוא". מתבאר מדבריו כי איסור תמד בשמרי תרומה אף שלא הוסיף רבע — מהתורה. ונראה שהוא הדין למתמד בשמרי טבל יהיה איסורו מן התורה.
עוד שנינו לגבי טבל במעשרות (פ"ה מ"ו): "המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו פטור. ר' יהודה מחייב. מצא יותר על כדי מדתו מוציא עליו ממקום אחר לפי חשבון".
ופרש ר' עובדיה מברטנורה:
."המתמד — הנותן מים בחרצנין ובזגין או בשמרים נקרא מתמד. והכא מיירי בנותן מים בשמרים דוקא.
ומצא כדי מדתו — לאו דוקא כדי מדתו, דאפילו נתן ג' כדות של מים ומצא ג' וחצי פטור, עד שיתן ג' וימצא ד'.
פטור — ואע"ג דשמרים יהבי בהו טעם, פטור, דטעם שמרים של טבל לא חשיב טעם גמור אלא קיוהא בעלמא.
מצא יותר מכדי מדתו — והוא דרמא תלתא ואשכח ארבעה.
מוציא עליו ממקום אחר — אף ממקום אחר, כלומר לא מיבעיא מיניה וביה דשרי, אלא אף ממקום אחר יכול לעשר לפי חשבון היתר על מדתו".
עולה מפירוש הרע"ב שבתוספת רבע — מעשר או מיניה וביה, או ממקום אחר עליו. ובפחות מזה אף שמעורב בו טבל אין חושש לו ואינו צריך לעשר, לדעת ת"ק שהלכה כמותו. ונראה שהרשב"ם יסביר לשיטתו שלא החמירו בו כבתרומה, אבל לפי הר"י מיגש קשה הלא יש כאן טעם טבל.
הראשונים שאלו לגבי טבל והסבירו: כתבו תוספות במסכת חולין (כ"ה ע"ב): "ואם תאמר ומאי טעמא דרבנן דפטרי שמרים שיש בהם טעם יין ואף על גב שלא החמיץ, והלא כל איסור שבתורה שלא במינו בנותן טעם וטבל חמור לענין שלא במינו. ועוד שאפילו החמיץ פוטרין חכמים למאן דאמר בהחמיץ מחלוקת ואפילו בטבל ודאי איירי כדמשמע בפ' המוכר פירות (ב"ב דף צ"ז.) ויש לומר דיין במים אפילו בפחות מששים אפילו רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא לא חשיב טעם גמור לרבנן כבשאר איסורין דהכא לא הוי אלא קיוהא בעלמא". היינו כיון שאין טעמו אלא קיוהא בעלמא אפילו הטעם בא מטבל ודאי אינו אוסר. וכן בב"ב .(צ"ז ע"א) בשם ר"י: "וי"ל דאינו אלא קיוהא בעלמא ואין כאן נותן טעם וכעפרא בעלמא דמי". וכ"כ הר"ש בפה"מ. והוסיף הר"ש (וכ"פ הרמב"ם — הל' מעשר פ"ב ה"ז) "אמר בירושלמי דהיינו במעשר אבל בתרומה לא כדאמר לעיל התורם בלבו על הכל". וכאמור, הר"י מיגש חלק על כך.
כתב על כך בתוס' רי"ד (ב"ב צ"ז ע"א ד"ה הוא): "ואי קשיא והרי הטבל אוסר שלא במינו בנותן טעם דהוי בששים, ונהי גבי חרצנים איכא לתירוצי כדתרצינא בפ' הכל שוחטין משום דלעולם לא הוי יין בעינו, אבל גבי שמרים דהוה יין ואח"כ נבלע בשמרים אמאי אמרי' דבטל פלגא בשיתא פלגי? תשובה: גבי שמרים נמי אע"ג דהוי יין מעיקרא כיון דנבלע בשמרים דתו לא חזי לשתייה בטל מתורת טבל שהשותה שמרים של טבל אינו במיתה דלא חזי לשתיה, ומיהו אי הוה מחמצא מינייהו פורתא חמרא בעיניה הוה אסר במיא עד ששים, אבל השתא דלא נפק אלא בתערובת מים כל כמה דלא נפק מיניה ריבעא שיתן טעם במים הרי הוא בטל לגמרי, ודמי ההוא לשמן של תרומה המובלע בדופני הכד, דתנן שאם נוטף שלשה טיפין נותן לתוכה חולין ואע"פ שיש שם שמן ראוי להתמצות ואותו השמן היה חשוב מתחילה, כיון שנבלע בדופני הכד בטל הוא ומותר להשים חולין באותו כד ולבטל לההיא שמן דתרומה המובלע בתוכו. ואם הרכינה ומיצת הרי הוא תרומה ואסור להרבות עליו חולין ולבטלן. והה"נ אמרי' בהני שמרים שהיין מובלע בתוכן".
כלומר, הטבל נחשב לאבוד בתוך השמרים, ואעפ"כ אם יצא ונתן טעם אוסר ומצאנו כדוגמת זאת בתרומה.
מוסיף עליו הרמב"ן (ב"ב צ"ו ע"ב), ומחדד זאת יותר: "וקשיא לן מאי קושיא התם טבל הוא ואוסר בנותן טעם הילכך כל שיש שם יותר מכדי מדתו הרי נתערב כאן טבל ונתן טעם ונתחייב במעשר, אבל חמרא לאו חמרא הוא לענין בפה"ג, ואם תאמר לאו טעמא הוא אלא קיוהא דחמרא, וכי כל חמרא דליכא חד לתלתא לא יהיב טעמא כלל והלא אף בששים משערין. וי"ל דשמרים (ד)לאו טבל הם, שאפי' המתמד ומצא על חד תלתא מים עכשיו הוא שנעשה יין ולא קודם לכן ולא היה טבל כלל, הילכך כל היכא דליכא על חד תלתא מיא לרבא לאו חמרא הוא ופטור מן המעשר, ואינו אוסר מדין טבל דפסולת אוכלין הוא, דאפילו בפירות של תרומה שנינו (תרומות פי"א) המורסן מותר, סובין של חדשות אסורות של ישנות מותרות, נוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין וכו'. הילכך שמרים של טבל אין עליהם איסור טבל וכשמתמד עכשיו הוא קובעו למעשר ובעינן דלהוי יין כדפרישית, כך נראה לי".
היינו לתוס' הטבל נחשב לטעם פגום, לרי"ד כיון שנקלט בשמרים נחשב כמבוער ואח"כ פנים חדשות באו, ולרמב"ן נחשב לפסולת אוכלים ורק אם הוסיף רבע פנים חדשות באו לכאן. וכולם יסברו כרשב"ם שלגבי תרומה והקדש הוא חומרא מדרבנן.
אולם המאירי (פסחים מ"ב ע"ב) דחה את פירושי קודמיו: "שמרים אלו שפטרנו מן המעשר יין היוצא מהן עד שיצאו ארבעה משלש, יש מפרשים בשיצאו מחבית של טבל ומקשים לעצמם היאך פטרו חכמים בזו, שהרי השמרים נתנו טעם והטבל בכלל שאר איסורין הוא לאסור בנותן טעם שהרי במינו חמור משאר איסורין לאסור במשהו הא בשאינו מינו בנותן טעם והרי יש כאן טעם, ותירצו בה שאין זה קרוי טעם שאינו אלא קיוהא בעלמא, וכן שהוא פסולת אוכלין, וכבר אמרו באחרון של תרומות שמורסן של תרומה מותר לזרים. ואין נראה לי כן שהרי בשמרים של תרומה שתמדן וחזר ותמדן אמרו ראשון ושני אסור שלישי מותר ואפילו לא הוציא כדי מדה כמו שבארנו בששי של בתרא. אלא שנראה לי כאלו שמפרשים אותה כשיצאו מחבית מתוקנת ואעפ"כ צריכות לעשר שלא היה דעתו מתחילה להפריש אלא על היין הצלול, ופנים חדשות באו לכאן ומ"מ דוקא במעשרות, אבל בתרומה אינו צריך לחזור ולתרום שדעתו היה מתחילה על הכל, וכן היא שנויה באחרון של מעשרות ואף בברייתא של תרומות התורם את הבור צריך שיכוין על מה שבחרצנים ושבזגים, לא כיון — תנאי בית דין הוא שתרם על הכל. ואחר שכן אף שיטה ראשונה אפשר לקיימה שאפשר שבתרומה החמירו יותר בטעם זה יותר מבטבל הואיל ושם תרומה חל על הכל". עולה מדבריו שהבין בתחילה כר"י מיגש והוא יסביר את המשנה בחבית מתוקנת אשר ממנה נלקחו השמרים, ואעפ"כ צריך לתקנם. ומתבאר מדבריו כי דין טבל כדין תרומה והוא אוסר את התערובת. ובהמשך נחית לשיטת שאר הראשונים שבתרומה הוא משום חומרא.
בשו"ע לא הזכיר דין תמד בהל' תרומות ומעשרות (יו"ד סי' של"א), אולם הגר"א בביאורו הן באו"ח (סי' ער"ב סע' ז') והן בהל' יי"נ (יו"ד סי' קכ"ג ס"ק כ"ג) הסביר את שיטת השו"ע ומסיק מה הדין לגבי חרצני טבל. דעתו היא שהשו"ע סבר כרבנו יונה שהביא הרא"ש. המחלק בין נעצר בקורה לנדרך ברגל. והבריתא לגבי מתמד בתרומה והקדש (ב"ב צ"ז ע"א) מדברת אף שלא הביא רבע ואעפ"כ בתרומה והקדש וכו' אסרו, ומשום חומרא דרבנן. ואם הוסיף על החרצנים יותר מחמישה חלקים מים (שחלק היין ששית) אף בחרצנים דינם כיין עצמו שאין מברכים גפן. ולגבי ברכה איננו סוברים כרבנו יונה אלא מברכים עליו בפה"ג בנעצר שלא בקורה. ומוסיף: "ולר"י במתמד לענין טבל שם אוקמוה אדינא דאורייתא דשם א"א להחמיר משום דאתי לאפרושי מן הפטור כו', כמ"ש בפ"ד דפסחים וכן לענין ברכה". (בי' הגר"א באו"ח). מתבאר כי לגבי המתמד בשמרי טבל סבר שהתמד פטור מדין תורה, וע"כ לא התירו חכמים להפריש עליו כדי שלא יגיעו להפרשה מהפטור על החיוב כמו לגבי אורז בפסחים (נ"א ע"א). וביו"ד הוסיף ללכת עפ"י ריחו וטעמו כפי שכותב הר"ן בע"ז ובפסחים.
מסקנה
נראה כי מי שריסק ענבים במיקסר ואחר שהחרצנים והזגים שהו ביין כשבוע הוציאם והעבירם לחבית אחרת ונתן עליהם מים בכמות פחותה מחמישה חלקים והם תססו ונתנו טעם יין לתערובת, אינו מפריש עליהם תרומות ומעשרות כפי הוראת הגר"א עפ"י שיטת התוס', הרי"ד והרמב"ן. ואם לתמד הנ"ל טעם וריח יין מברך עליו בורא פרי הגפן.